הדובים עוקפים מימין

הזמן: מוצ"ש, בהפוגה מהלימודים
המקום: מול הפרק על פלונטר של פורטיס בסלון
השותים: ילדת הריטלין והמבוגר האחראי
הנשתה: אראקיס של מבשלת הדובים

אתמול בערב נצפתה השתלטות עוינת על סדר השתייה שלנו ושיבוש אסטרטגיית ניקוי המקרר.  הדובים שעומדים מאחורי מבשלת הדובים החליטה לממש את האיום ולהוציא אחת לחודש בירה מיוחדת במהדורה מוגבלת, בלי להתחשב במציאות העגומה ובארבעת הדובים האחרים שיושבים בשקט בחושך בפינה של המקרר ומחכים לתורם. כן, יכולנו להתעקש, להעיף את בקבוק האראקיס, הIPA החדשה של הדובים שקנינו בתחילת השבוע לקצה המקרר, אבל מה היינו מרוויחים מזה? כלום. אם היינו שומרים על הOrdnung הקדוש (ובהנחה שהדובים שומרים על הOrdnung שלהם),  האראקיס כבר לא היתה ניתנת להשגה עד שהיינו מגיעים לכתוב עליה והדובים היו משגרים לחלל עוד בירה שגם היא היתה מסבכת לנו את לוח הזמנים.

התרווחתי על הספה בשעה שהחשאי רכן על השולחן ורוקן את תכולת הבקבוק לכוסות. למה הפרט הזה חשוב? כי ההתרווחות מיצבה את נחיריי במרחק מטר מהבירה, אולי יותר. למרות המרחק, ניחוחות הדריים פלשו למרחב האישי שלי. טריות? תועפות כשות? לא יודעת, אבל לא ציפיתי לזה בכלל. כשהחשאי מזג והגיע הזמן לרחרח באופן פעיל, הנוכחות ההדרית התבהרה, הפכה לתפוז והתעדנה לטובת הדומיננטיות של ריחות אורן ואננס. לרגע הרגשתי כמו בלוגרית אופנה שקיבלה בקבוק בושם שעליו היא אמורה לגמור את ההלל. ואכן, יש סיבה לגמור את ההלל על הריח, גם מדהים וגם שינוי מבורך מכל הבירות האשכוליתיות בהן נתקלנו לאחרונה (מתים על אשכולית, אבל שתינו המון IPA כאלו בזמן האחרון).

הטעם? מר. מר מאוד. זה הקטע של הבירה וזה מהנה אבל חסר לי עומק ועוד משהו מעבר למרירות. הבירה מרעננת מאוד, חלקלקה עם סיומת יבשה שממשיכה בקו ההדרים והאננס.

כולי תקווה שעד שתצא המהדורה המוגבלת הבאה של הדובים, נזכה לשתות את הבירות הקבועות, שבקצב הנוכחי יהפכו להיות תושבות קבע בפינה החשוכה של המקרר.