הטרילוגיה החיפאית חלק ג' או: פקודה בלתי חוקית בעליל

(24 שעות בעיר הבירה של ישראל, הלא היא חיפה. דפדפו אחורה לחלקים א' ו-ב')

בערב שבת, אחרי סיבוב בדאנק, שמנו פעמינו לעבר הנמל, לקלמנ'ס, פאב חיפאי ותיק ששמו נישא למרחקים ולא רק שלא ישבנו בו לפני כן, אלא גם מעולם לא נתקלנו בו בשיטוטינו. הוא שוכן בתחילת רחוב הנמל, קמפוס הנמל המתחדש בשבילך, הקורא יונה יהב, בפינה חשוכה למדי.

מבחוץ נראה מבטיח

שמענו על קלמנ'ס גדולות ונצורות. שמענו שהגינס שלו הוא הטוב ביותר בכל חיפה, שקהל השותים שלו קבוע, שמי שמחבב את פאב עמירם התלאביבי במתכונתו הישנה יאהב גם אותו ושמחנו על ההזדמנות לשבת שם.

ההתחלה היתה מבטיחה. איך לא? דלת סגורה, פעמון דלת, קורות עץ בחוץ, קירות לבנים בפנים ומזכרות שסוכני המכירות כבר לא מחלקים היום. המקום המה אנשים אז התמקמנו על הבר, מה שבטח היינו עושים בכל מקרה, והזמנו אחד גולדסטאר, אחד גינס (כמו בעמירם, גם בקלמנ'ס יש ברז של הכוכב הזהוב למרות הדומיננטיות האשקלונית) ושתי כוסות מים.

מים. אנחנו תמיד מבקשים מים בפאבים ותמיד שותים המון מים בטעימות בירה ובערבי קוקטיילים. אמצעי מניעה מספר אחד נגד חמרמורת, מונע התייבשות ומנקה קצת את החך במידה ובסיבוב הבא מזמינים משקה שונה.

"בקבוק מים", תיקנה המלצרית. בקבוק? שיהיה בקבוק. H2O זה H2O. הבירות הגיעו, נמזגו יחסית מהר. בזמן שהחשאי ואני התבוננו מסביב וקלטנו את ציור הקיר של צ'רצ'יל שותה גינס, שתי כוסות זכוכית עם קשיות, קוביות קרח ולימון הונחו על הדלפק. סובבנו את הראש בדיוק כדי לראות את הברמנית מסובבת פקק של בקבוק מים מינרלים בן חצי ליטר. בחצי הסיבוב העמדנו אותה על טעותה, שהתכוונו למי ברז. היא הסבירה לנו שבמקום לא מוגשים מי ברז, רק מים מינרליים, "הוראה של קלמן", שהסתובב במקום בפנים מאירות ואירח את המבלים.

ככה, בבת אחת נהרס לנו הבילוי במקום. לא נכנס כאן לעקרונות הפרטיים שלי נגד מים מינרליים, זה לא העניין. העניין הוא שבמקום לספק ללקוחות משלמים שירות מינורי יותר וזול יותר מפנכת הבייגלה/ בוטנים/ וואטאבר היה שם בצלחת, מדיניות המקום היא לעשות קופה במקום בו הוא איננו אמור לעשות קופה, אלא להיפך: עליו להגיש מים בלי שעלינו לבקש. חוק בניינים ציבוריים (מיתקני שתיה למים צוננים)  (הקישור מוביל לאתר שירות יעוץ לאזרח סניף חיפה) אומר: "מי שמנהל או מחזיק בין כבעל ובין באופן אחר, מסעדה, בית אוכל, בית קפה או מקום כיוצא באלה שבו מוגש אוכל, יגרום לכך שיוגש לכל לקוח קנקן מי שתיה צוננים, ללא תשלום."

לא התווכחנו, אבל הגולדסטאר הרגישה פתאום קצת ישנה ודברים שאנחנו נוטים להתעלם מהם, כמו ברמנית שדוחפת את כל היד למיכל הקרח (בלי כפפות חדפעמיות, בלי מלקחיים, בלי מיכל פלסטיק לסיוע) תפחו למימדים גדולים, עבורנו הלא-איסטינסים בעליל (אבל הנורמטיביים בעיני אלה שמתעקשים על היגיינה כלשהי בסביבת המזון שלהם). לפחות לא עישנו שם כשהיינו.

סיבוב בירה אחד, טיפ כי הברמנית באמת לא אשמה במדיניות הבזיונית של בעל המקום*   ועפנו משם.

*שלא כמו פקודה בלתי חוקית בעליל אמיתית, אי אפשר להאשים את הברמנית. הפקודה אולי לא מוסרית, אבל אף אחד בסופו של דבר לא נפגע, אולי חוץ מקלמן, שהרוויח את הרשומה המבאסת הזאת והפסיד קליינטים לא קבועים, אבל טובים.

הטרילוגיה החיפאית חלק ב' או: הפאב מעבר לפינה

(24 שעות בחיפה, 3 פאבים, 3 רשומות)

הזמנתי לנו חדר במלון קולוני במושבה הגרמנית, מרחק הליכה מתחנת הרכבת, מואדי ניסנאס ומהעיר התחתית, מרחק יריקה מהרייך השלישי של חיפה, הלא הוא פאב הדאנק. ישבנו שם פעמיים, פעם אחת בשישי בערב, אחרי ארוחת סלטים קלה ומשביעה באלדיאר, פעם שניה בשבת בצהריים, אחרי גיחה לפיתה בזעתר ובצל במאמא פיתה. יש אוכל בדאנק, אבל האופציות הצמחוניות בתפריט מעטות ועבור טבעונים יש צ'יפס. זה באופן רשמי. בצהרי שישי מוציאים שם בדרך כלל מנות מיוחדות ואפשר להזמין מראש מנה טבעונית. בשישי בו היינו בחיפה לא בישלו.

חוקי הבית. אלו צריכים להיות החוקים בכל בית. לחצו להגדלה.

חוץ מהתפריט יש גם ארבעס. ארבעס זאת קטניה וביחד עם הדגן של הבירה מתקבל חלבון מלא. אני רוצה להאמין בכך לפחות. היה גם אבטיח אורגני מתוק שאחד הברמנים הביא מהסופר האורגני בו הוא עובד, ופרס עבור השתיינים, ככה סתם כי היה לו אבטיח והם היו שם.

פרנציסקאנר כהה. חבל שהתמונה לא מעבירה את הנוקשות של ראש הקצף.

לסיבוב הראשון הזמנתי מכבי מהחבית, כי ככה הבטחתי פעם בתגובה לטוקבק. החשאי לקח פרנציסקאנר כהה. לא זוכרת אם הן נכללו בHappy Hour או ששילמנו מחיר מלא, שעלה לאחרונה בעקבות מס השטייניץ. מדיניות הHappy Hour של הדאנק מוזרה קצת: 5 או 6 חביות שמשתנות מדי יום ואפילו במהלך היום, נמזגות תמורת 2/3 מהמחיר הרגיל. השעה השמחה נמשכת מהפתיחה בשעות הצהריים ועד מתישהו בערב, 8 או 9. בעקבות הגזרות שנחתו עלינו, הנוהל ממשיך ברגיל בשישישבת, אולם בשאר ימות השבוע, ימים שבהם מגיעים לשתות השתיינים ולא הבליינים, ההנחות על הבירות הנבחרות ממשיכות לאורך כל היום. אנחנו שתינו עם בלוטות הטעם (והריח והראיה) ולא עם הארנק, ובחרנו מה שהתחשק לנו בלי קשר לשעות או להוזלות. עוד נלגמו בשישי ובשבת פורטר אלון מוצלחת מחבית חדשה של נגב, ניוקאסל, גמברינוס ופילזנר אורקוול. את שני האחרונים אני שתיתי, כי קשה להתמודד עם משהו כבד יותר מפילזנר בחום של אוגוסט.

בשבת בצהריים אלכס מהדאנק, בעל המקום, בעל הבלוג שקושר ברשומה הקודמת על הגולדסטאר בהדר, והאיש שלא איפשר לנו להכנס ולשתות מחבית השפאטן האחרונה שנשארה בארץ אי אז, היה שם עם אשתו ובתם. העברנו כמה שעות בדברי הלל לבירות גרמניות וצ'כיות (החשאי שמר על זכות השתיקה בעניין האחרונות), בביצ'ינג על יבואנים תאבי בצע שהעלו את המחירים ללא כל פרופורציה לגזירות שטייניץ ובדברי הלל על תינוקות שאוכלים הכל, כמו המתוקונת מהתמונה למטה, שקצת מצליחה להוציא את העוקץ מעניין הרייך החיפאי.

smoochable!

אם היינו מתגוררים בחיפה, במקום הגיוני ולא באיזו ורדיה שצריך 70 אוטובוסים כדי לצאת ממנה, הדאנק בטח היה הפאב הקבוע שלנו.

 

הטרילוגיה החיפאית חלק א' או: פרוייקט הגולדסטאר מעפיל להדר

(חם מדי לרשומות ארוכות, אז החלטתי לפצל את ביקור סוף השבוע בחיפה לשלוש רשומות נפרדות ולקחת את הזמן שלי על מספר רשומות רחבות יותר)

ממש מעל שוק תלפיות , יש בהרצל כיכר , מקום שם שכתוב על המגן שמש שלו בירה מחבית… יוסי זה הבעלים , בחור כבן 60 , נחמד והזוי , כמו שאני אוהב… תגידו שאלכס מהדאנק שלח אותכם…

                                                                   (אלכס מהדאנק, בתשובה לשאלה איפה עוד אפשר לשתות בחיפה)

נקודות הציון הנ"ל לא ממש עזרו לשני התלאביבים המיוזעים שפקדו את חיפה בצהרי שישי. התדיינות עם חיפאי הווה ועבר בפייסבוק הובילה אותנו לבית הקרנות, בצד השני של רחוב הרצל. הרמתי טלפון לממליץ שהורה לנו לעשות פרסה וללכת לכיוון ארלוזרוב. הלכנו. הגענו לחנות הפרוות של האחים קינרייך שעדיין עומדת שם. הפגנות אנונימוס שבשנות ה-90 יצאו מהאוזן השלישית במדרחוב נורדאו לא הצליחו לסגור אותה. איזו חיפאית חושבת על פרוות כשחם כל כך?

בכל מקרה, לא עולים בארלוזרוב. ממש מתחת, בהרצל, יש פניה לרחוב-מדרגות ואם מסתכלים טוב רואים בצד שמאל את הצלון.

יש גולדסטאר, יש גם הייניקן. באנו בשביל הגולדסטאר. הנוזלים בכוסותיהם של שאר המסובים – בחוץ, חבורת גברתנים מקועקעים, אחד עם חולצת בלאק סבאת', שאולי והלוואי קשורים לסטודיו לקעקועים שממול, בפנים יוצאי חבר העמים ויוצאי קרן אפריקה בשולחנות נפרדים – נחלקו בערך 50/50 בין שתי הנציגות של טמפו.

התיישבנו קרוב למזגן ועישנו פאסיבית. לא תמיד אוכפים בחיפה את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים. זה רע, אבל החמארה הצדדית הזאת איננה המקום להתחיל בו את הקמפיין.

אנחנו הגענו בשביל הגולדסטאר, אז הזמנו גולדסטאר יפה, ריחנית וטעימה. רצינו גם לאכול, אבל היה רק מזה שהגיע לצד הבירה: זיתים גדולים, מלפפונים כבושים ומשוחררים מומלחים, בוטנים ובייגלה.החום והנסיעה התישו אותנו ובגלל שרצינו לאכול לא נשארנו לסיבוב שני. שילמנו 36 ש"ח, השארנו טיפ ויצאנו עם עוד מקום לאוסף בתי המרזח האהובים עלינו, ש-42 שנה מוזגת את הבירה הכי טובה בחיפה, לדברי יוסי הבעלים.

כן, 18 ש"ח לחצי גולדסטאר, אחרי מס השטייניץ. עד לפני מספר שבועות חצי גולדסטאר עלתה שם 15.