שוב נתחיל מחדש

לא מצאתי תמונה של טייבה חלאל. בלאט.

 

הזמן: ראשון, לפני הקאמבק לחדר הכושר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: טייבה ללא אלכוהול (לא בספר), Starobrno Dark (עמ' 224)

היום הזה עומד בסימן ניקוי אורוות: מעבר על מאות מיילים שהצטברו בשבועיים וחצי של היעדרות מהעבודה; חזרה לחדר הכושר אחרי שלושה שבועות של הקפאה ורבעון של הזנחה; ושתיית בירות שאנחנו לא ממש רוצים לשתות כדי לפנות מקום במקרר לבירות שהצטברו במקומות אחרים בבית -לא היתה לנו סיבה אחרת לשתות את בירת התפוחים הלא-אלכוהולית של מבשלת טייבה ובטח שלא לחזור לעוד סיבוב עם סטארוברנו אחרי האכזבה של אתמול.

ובכן, באופן לא מפתיע לטייבה תפוחים יש טעם של ויטמינצ'יק מוגז וחלש, משהו שאמהות שרוצות לפנק וחרדות לשיניים של ילדיהן יכינו: מעט מדי תרכיז ומים שעברו בסודה סטרים. אולי על קהל היעד המוסלמי זה עובד, עלינו לא. באופן קצת יותר מפתיע הסטארו דווקא לא רעה. לא היו בה הרבה גזים, תכונה שניתן אולי לייחס לגילו של הבקבוק – התאריך האחרון לשיווק הוא יום שלישי הקרוב פעמיים כי טוב – גם הריח לא ממש הפיל אותי – הרחתי צימוקים ופיספסתי את ריחות הקלייה שהחשאי איתר – אבל מבחינת טעם היא היתה בסדר גמור: הקלייה מורגשת והתחושה היבשה בפה מצאה חן בעיני. וגם: 3.8% אלכוהול. לא שזה אי פעם היווה שיקול, אבל אם כבר אלכוהול לפני אימון עדיף שיהיה מהז'אנר של הסטארו.

The First in the Middle East

הזמן: שישי לפני הצהריים, שבת בצהריים
המקום: טייבה, רמאללה בשישי, תל אביב בשבת
השותים: הילדה השוודית המתה, הילד השוודי החי, המובטלת הטריה ואני בשישי, החשאי ואני בשבת
הנשתים: Taybeh Golden (עמ' 149), Taybeh Dark (עמ' 150), Taybeh Amber (לא בספר)

יש בבלוג הזה דף שכותרתו טעימות בירה – המשימות, שתחתיו מרוכזים כמה רעיונות לסקירה של כמה מהמותגים שמופיעים בחוברת המותגים. משימה מס' 5 בדף היא לחגוג את האוקטוברפסט בטייבה. בגלל שכלמיני גרופיות של צה"ל סטייל רוני דניאל ואלון בן דוד מבטיחים לנו שבספטמבר תפרוץ מלחמה, החלטתי להקדים את הביקור שלי. אחרי חודשיים של התכתבויות עם משפ' ח'ורי, בעלי המבשלה, ותכנונים לוגיסטיים שנובעים בעיקר מלוח הזמנים הלא-הגיוני שלי, נפגשנו ארבעתנו, המובטלת הטריה, הילדה השוודית המתה, הילד השוודי החי ואני, ביום השישי הראשון של הרמדאן ושמנו פעמינו לטייבה, רמאללה. מונית שירות מתל אביב לירושלים, מונית ספיישל משער שכם, שעברה דרך פסגת זאב ודרך כביש אלון, חלפה על פני סניף של רמי לוי, שמקפיד לשמור על תומתן של קופאיות שכר המינימום שלו, על פני שלטים שמזמינים לבילויי שישי בנחלת בנימין אשר בפסגות ובשוק האיכרים במגרון והנחיתה אותנו בבטחה ותמורת 130 ש"ח בכפר, שבו כ2,000 תושבים, כנסיה צלבנית אחת, 50% אבטלה ומבשלת הבוטיק הראשונה במזרח התיכון, שקיימת כבר מ-1995.


בימי אופוריית אוסלו האחים דיויד ונדים ח'ורי חזרו לכפר ממנו היגרו הוריהם, ופתחו מבשלה. מריה, אשתו של דיויד, מארגנת חגיגות האוקטוברפסט והמארחת שלנו, סיפרה שנדים התחיל לבשל בירה במעונות הסטודנטים בבוסטון. איזה כיף לחבריו ללימודים – איתי במעונות התגוררו פסיכיות שטינפו את המרחב הציבורי וחיסלו לי את האוכל הטבעוני. המבשלה הוקמה ב1994 והחלה לשווק את תוצרתה שנה לאחר מכן, שזה שלוש שנים לפני הברוהאוס בתל אביב ועידן ועידנים לפני רנסנס הבירות הנוכחי. מריה התפלאה כשהיא שמעה שיש בישראל כעשרים מבשלות בוטיק. זו שאלה שהמבקרים במקום – כשלוש קבוצות ביום – שואלים. בפעם האחרונה שהיא בדקה זה היה בערך 10.

 

טייבה קשורים ולא קשורים למה שמתרחש כאן. מחד, די קל למצוא את הבירות שלהם כאן. באוגנדה ובסירה בירושלים, למשל. גם בפועה בתל אביב אפשר לשתות טייבה גולדן, מהחבית. חינאווי מחזיקים בקבוקים. מאידך, קשה להם לשווק. האינתיפאדה השניה, החומה והמחסומים מקשים על שינוע הסחורה. הנהגים תלויים בקריזות של החיילים והבירה עוברת ממשאית אחת לשניה כדי להגיע מעבר למעבר לקו הירוק. לא שברשות הפלסטינית הם מלקקים דבש, כן? השיווק נעשה מפה לאוזן, הבירה מוגשת בבתי המלון, אבל פרסום של אלכוהול אסור. הם מייצרים בירה ללא אלכוהול בטעם תפוחים לשוק המקומי ושלוש הבירות האלכוהוליות, הגולדן, האמבר והדארק, מיועדות ברובן לייצוא, לאירופה וליפן. חוץ מהייצוא, טייבה גם מיוצרת בגרמניה בזיכיון.

ביום הביקור שלנו בישלו בירה. הריח בכניסה הימם אותי. לתת חם שעושה חשק להתפלש בתוכו. הג'יפה שנשארת בסיום הבישול נמסרת לרועים המקומיים להאכלת העדרים. זה חוסך להם, לרועים.

על קירות המבשלה, מעל קו הביקבוק, פלקטים שעליהם מודבקות תוויות של בירה מכל העולם. הילדה השוודית המתה הסתנוורה מבירות שהיא לא מכירה. התוויות מגיעות מאספנים. הילדים של מריה הדביקו אותן בתקופות של עוצר.

טעמנו מבירת האמבר ושתיתי במקום עוד בקבוק של גולדן. הייתי עסוקה בלצבור רשמים מהמקום עצמו. למרות שהביקור נסב סביב הבירה ומטרת הנסיעה היתה ללגום בירה טייבה בבסיס האם, כשכבר הגענו למקום השתיה היתה משנית. הבירה ציננה אותי. לא זוכרת יותר מזה. ארומה? של הבישול.

מריה מתכוננת לאוקטוברפסט שייערך בכפר בפעם השביעית. בשנה שעברה 16,000 אנשים ביקרו בפסטיבל, ליומיים של בירה, תוצרת מקומית נוספת ומופעי מוזיקה ומחול מרחבי הגדה. היא מקווה שלמרות הכל גם השנה הוא יתקיים. מה היא יכולה לעשות, לחדול מעשייה? בעוד שנים ספורות בית המלון שמשפחת ח'ורי בונה בכניסה לכפר, עם שטחי מסחר בקומת הקרקע, יפתח לאורחים. זה יאפשר להאריך את משך הפסטיבל.

ביום שאחרי, בבית, על קערת קוסקוס לפני ההפגנה, החשאי ואני לגמנו את השלל. לא את כולו. את בירת התפוחים אני שומרת לטעימה של בירות לא אלכוהוליות. התחלנו בגולדן, בירה בהירה וטריה ברמות על. תאריך הביקבוק שמצויין על התוית הוא ה4.8 – יומיים לפני ששתינו! ראש קצף קטן וסימפטי, שלא מתנדף תוך שניה. הבירה מרירה ומרעננת עם טעמי שעורה וריח קריספי. האמבר והדארק היו מבקבוקים "ישנים", בוקבקו ב29.7. לאמבר ריחות קליה וצבע חום גולדסטארי, כלומר קצת יותר כהה ממה שתצפי מאמבר. הטעמים קלויים וקצת חוליים. עמוקים יותר מהגולדן, אבל משהו אבד שם. הדארק היתה גולת הכותרת של הטעימה: ריח מאוד קלוי ועם רמז לשזיפים, צבע של קולה, בלי ראש קצף ועם גיזוז עדין יותר. הטעמים קלויים, כמעט כמו שווארצביר. אנחנו מכירים את הבירות של טייבה כבר שנים –  אני חושבת ששתיתי את הגולדן לראשונה ב1998, אבל זאת היתה הטעימה המוצלחת ביותר עד כה. ייבוא אישי ובירה כמעט הישר מהמיכל עשו את ההבדל.

נ.ב.1: חסכתי מכם תיאורים גרפיים של ההתייבשות שחוויתי: של ההקאות במיניבוס, במונית וברחוב, של עירוי הנוזלים במרפאת ט.ר.ם המזוהמת והצפופה ושל המלאווח וחומוס שאכלתי אחרי ששוחררתי משם.

נ.ב. 2: חסכתי מעצמי תיאור של המעבר הרגלי במחסום קלנדיה. אני אשכנזיה טובה, נושאת תעודת זהות כחולה, עם חולצה של מבשלת בירה ולא של אנרכיסטים נגד גדרות. מניחה שזה המעבר הכי חלק שיכול להיות בבטונדה המאיימת והעויינת הזאת, מבלי להזכיר את המחסומצ'יק ביציאה מטייבה ואת ההליכה מחניון המוניות לטרמינל שאין בו אף חנות של סווארובסקי או ה.שטרן. "סידורי הבטחון" האלה לא גורמים לי להרגשה בטוחה. הם גורמים לי בעיקר להרגיש חרא.