כחוח בין השושנים

הזמן: ערב אביבי ספוג עבודות בכביש ועשן מסוגים שונים
המקום: השאפל בר, פלורנטין
השותים: הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתה: שושנע

יש לי פינה חמה בלב לרדקס, אחת מיבואניות הבירה המקומיות. באמתחתה כמה מותגים שאני די מחבבת כמו האויסטר סטאוט של מרסטונ'ס ואדלווייס, שהיא בירת חיטה סבירה ביותר. שתי בירות (יודעים מה, שלוש. נוסיף את הובגובלין) הן לא סיבה מספיק טובה לסמפט יבואן; אני מחבבת את רדקס כי הם גרמו לזעזוע בנקודות המכירה הקרות, כלומר בברים.

אתם בטוח מכירים את קסטיל רוז'. הנוזל האדום, המתוק מאוד, בן שמונת אחוזי האלכוהול ועם הטעם הדומיננטי של ליקר הדובדבנים שמעורבב עם הבירה, הוא אחד ממותגי הבירה הנמכרים ביותר בברים בישראל. קסטיל רוז' נכנס לתמונה כשהיצע הבירות מחבית בארץ היה מצומצם ולא חרג בהרבה ממה שהחברה המרכזית וטמפו סיפקו. שילוב של עבודת שטח טובה, מוצר ייחודי ומחיר הגיוני נתנו לרדקס דריסת רגל במחוזות שנשלטו עד אז על ידי אחת משתי זרועות דואופול הבירה המקומי. הכנסת ברז אחד של ספק חדש מאפשר גם לספקים אחרים להכנס לנקודה, מפחית את תלות הנקודה בספק יחיד ועבור אותו ספק חלוץ, רדקס במקרה הזה, קסטיל היוותה פתח להכנסת מוצרים אחרים.

מניתי בפיסקה הראשונה כמה מותגים של רדקס, אבל אלה המוצרים הפחות מעניינים לענייננו. עם כל הכבוד לאדלווייס, לכל אחת מהמתחרות הגדולות יש בירות חיטה. הברזים החביבים עלי, רעיונית לפחות, הם ברזי "בירת הבית", שהרבה ברים מחזיקים היום. מדובר בלאגר פשוט מבית גוסר, שכמותגים עצמאיים לא ממש מצליחים להתחרות בקרלסברג/ היינקן/ פילזנר אורקוול/ סטלה. החביות נמכרות בזול, הכוסות מתומחרות בכמה שקלים פחות ובתי העסק ממציאים סיפורים מופרכים ללקוחות שתוהים (סיפורים זכורים לטובה: "זאת הבירה שהבעלבית מבשל בעצמו" – שווארמיה ביגאל אלון, תל אביב, "מבשלים אותה במיוחד בשבילנו בבנימינה" – מלצרית במייק'ס פלייס בטיילת.) הבירות הללו מתחרות באופן ישיר במותגי המיינסטרים הגדולים, ומבחינתי, כל דבר שקצת מזעזע את השוק זה טוב.

לפני כמה שבועות השיקו ברדקס את שושנע, בירה עם נגיעות נענע, שאמורה למלא בפורטפוליו של החברה את הפינה של "בירת בוטיק ישראלית." משחק מילים קטן, מיתוג בעברית קומפלט ביחד עם כוס ותחתיות, הפצה בחביות והבטחה לבקבוקים בעתיד והנה, בירה חדשה בשוק. שושנע מבושלת על ידי מבשלת ואן הונסנברוק בבלגיה, שמייצרת מותגים שונים, ביניהם את מגוון הבירות של קסטיל, בריגנד וסט. לואיס שמיובאות על ידי רדקס. לא ממש ישראלי, אבל לא מסוגלת לדמיין מלצר שבתשובה לשאלה של לקוח יוציא מפיו את השם המפורש בלגיה.

בדף הפייסבוק של רדקס כתוב ש"הגיע הזמן שגם לנו תהיה בירה משלנו, כזאת שיש לה מאפיינים ישראלים, טריים ובריאים: קרה, מרעננת- בירה שיכולה לתת פייט לקיץ הישראלי החם והארוך ו… אם אפשר- שיהיה לה גם ״טוויסט״ ישראלי קטן" – זה הנענע, אני מניחה. הטוויסט הישראלי הזה אולי מוכר לקוראים הוותיקים או לפוקדי פסטיבלי הבירה המקומיים.  גורדון ביץ' בלונד, מהדורת הקיץ המרעננת של הדאנסינג קאמל, זאת בירת אייל בהירה בתיבול נענע, שכבר הרבה שנים מפציעה בקיץ ושמאז שכתבנו עליה ב2011 המתכון שלה עודן ושופר. בירה משלנו. בכל מקרה, הילדה שמעה ששושנע נמזגת בשאפל, בר פלורנטינאי סטנדרטי (רעש, מוזיקה של סחים ואוכל שמנוני עם יתרון אחד משמעותי: תפריט טבעוני רחב ומגוון, כולל קינוחים ממש סבבה), אז קפצנו לבדוק את העניין.

החשאי הזמין בתבונתו חצי אדלווייס, הילדה הזמינה שליש שושנע וכך גם אני. מדובר בבירת חיטה, 4.7% אלכוהול. כתוב, כאמור, נגיעה של נענע. ואכן, נענע נגעה בבירה הזאת.  שדה של נענע נגע בה. שדה גדול. בבעלות ויסוצקי. חוץ מתועפות נענע הרחנו ניחוחות אסתריים למיניהם שהיו אמורים אולי להזכיר שיש בירה בכוס. הטעם בהתאם – נענע-מנטה-נענע-מנטה ורמיזות קלות למסטיק מז'אנר הבזוקה האופייני לבירות חיטה. הגוף קל עד בינוני והסיומת – ארוכה ומאוד מנטתית. מרעננת כמו מסטיק אורביט ומרגישה כמו משהו שיצא משליטה ולא כמו משהו שארצה לשתות שוב. לגמתי מהאדלווייס של החשאי כדי להעביר את הטעם אבל ללא הצלחה – הנענע פשוט דומיננטית מדי. גם המחיר של הבירה היה דומיננטי מאוד. 33 ש"ח לשליש, מול 32 ש"ח לחצי ליטר אדלווייס, ובלי תחושת הסיפוק הנלווית של וואלה, שילמתי כמה שקלים אקסטרה שעוזרים לקדם תעשיה מקומית.

הצורך של החברה בבירה ישראלית מובן. ההחלטה ללכת על מוצר עם טעמים לא שגרתיים ולא על עוד אייל בהיר ראויה להערכה. הבחירה לייצר מותג "ישראלי" (שכמובן, יככב ככזה בכתבות הבירה שינחתו עלינו לקראת יום העצמאות) בבלגיה צורמת והתוצאה הסופית מזכירה חליטה חזקה ולא בירה, אבל היי, אנשים עפים כאן על בירות גרועות ממנה, אז לכו תדעו.

 

ביעור חמץ – בקטנה

בשבוע שעבר כתבתי שחגיגות טרום-פסח מסתמנות כמסורת הבירה הישראלית הנכונה והשבוע מתקיימים כמה אירועים ששווים ביקור. מצפון לדרום, כי ככה קל.
אלכסנדר ירו את יריית הפתיחה באירוע ביעור החמץ שלהם בשישי האחרון. נבצר מאיתנו להגיע – הקרדיט להיעדרותנו מגיע לישראל כץ ולתחבורה הציבורית הראויה שפועלת מחוץ לתל אביב – אבל מהתמונות נראה שהיה כיף. לטובת המפספסים, החליטה המבשלה לקיים יום פתוח ארוך מהרגיל בשישי הקרוב, עם בירה מהחבית והנחות. שווה עצירה בדרך מ- ואל-. בין השעות 9-16 במבשלת אלכסנדר, צבי הנחל* 19, אזור התעשייה עמק חפר.

הדנסינג קאמל, ספינת האם, מבשלת הבוטיק הישראלית הראשונה, היא גם מבערת החמץ הראשונה. מסיבת ביעור החמץ (שנודעה בעבר בשם Kick the Keg Party) מתקיימת השנה בפעם ה-11, באותה מתכונת: 80 ש"ח בכניסה ושתיה עד דלא ידע, מ-17 חביות שונות של תוצרי המבשלה. כל הליין הרגיל והאהוב (עלי),  וכן המוקפאות (מגוג, גוליית, גולם ובעל זבוב), והעונתיות – אז אם פספסתם את התרוג וויט בסוכות, את ה613 בראש השנה, את הצ'רי ונילה סטאוט בחנוכה או שאין לכם סבלנות לחכות לבירת הנענע הישראלית הראשונה והנהדרת גורדון ביץ' בלונד – בואו. הם מוזגים גם "מרור מרטיני", שזה וודקה עם חזרת. תשמרו את הקיבולת לבירה. באמת.

שבת, החל מ-8 בערב, התעשייה 12, תל אביב. תבואו ותחזרו בתחבורה ציבורית.

בשבת האחרונה טיילנו עם המשפחה בעמק האלה, תירוץ טוב (שוב) לעצור לבירה במבשלת שריגים, שיקיימו בשישי הקרוב בין 10:30-17 שולחן עורך. בתפריט – השילוש הקדוש של בירה, אוכל ומוזיקה חיה שאיננה מטאל או הרדקור לדאבוננו, סיורים קצרים בתוך המבשלה וגם 2+1 על הבירה. קחו נהג תורן חובב פריחה, ושלבו עם סיבוב בפארק קנדה, כדי שכל הצדדים יהנו. הנה זה בפייסבוק.

לפני כשנתיים מצאנו את עצמנו בירושלים כמה ימים לפני הפסח. עלינו לבירה כדי לשתות קוקטיילים בגטסבי, ומצאנו את עצמנו בוהים בתדהמה בבעלי עסקים שחונטים את ברזי הבירה בנייר אלומיניום ושוטפים את משטחי העבודה כאילו שבריאות הציבור מעניינת אותם. ירושלים חוגגת את הסינדרום שלה עד הסוף ובעוד שבשאר הארץ שערי החמץ ננעלים בבוקר של ליל הסדר, שם מקדימים ומחמירים. אז כשעדיין מותר, ברביעי עד שישי בשבוע הקרוב, תתקיים מהדורת האביב של הJCBF, Jerusalem Craft Beer Fair. האנשים שמאחורי הפסטיבל הם בירתנו – מרכז הבירות הירושלמי – חנות לממכר בירות, ציוד לבישול, סדנאות והפצת הבשורה. היריד, שבו 20+ מבשלות/ מותגים ימזגו 60+ בירות שונות, יתקיים במתחם התחנה הראשונה (זה איפשהו בין גן הפעמון למושבה הגרמנית) בערבי רביעי וחמישי ובשישי בבוקר תתקיים במסגרת היריד תחרות מבשלים ביתיים. יש לי חיבה לדברים שקורים בירושלים ולא מדיפים ארומות של פטישיזם לרגבי אדמה; אם ביומיים הקרובים אצליח ללמוד לסרוג (צריך להעביר את הזמן איכשהו בפקקים שישראל כץ סידר לנו), יש סיכוי טוב שנגיע לשם.

רביעי-חמישי: 18-24
שישי: 11-14
כניסה חופשית, התחנה הראשונה ירושלים.

לסיום – מקום שכבר הרבה זמן אנחנו מתכננים להגיע אליו. אולי נצליח בשישי? עד מתי יש רכבות תזכירו? Brew Shop – בית מלאכה לבירה, הוא המיזם של תומר רונן (מבשלת הדג הלבן, לשעבר נגב) וגלעד נאמן (מבשלת החלוץ), שפתחו בבאר שבע חנות לממכר בירות בוטיק, ציוד לבישול ומזיגה ומארגנים סדנאות, קורסים וירידים. ביעור החמץ שלהם כולל הנחות על חומרי גלם למבשלים, שלא ישתעממו בפסח, מבצעים על בקבוקים, בירה מהברזים – ברגיל נמזגת שם ה-40 מעלות בצל של תומר ותוצרת הארץ של גלעד – ועוד 2 בירות עונתיות, שיימזגו בכוס מיוחדת לאירוע, לידיעת האספנים.

תמונה שגנבתי מדף הפייסבוק של ברושופ

שישי, 11-15, הרצל 32 באר שבע. פייסבוק, כי האתר שלהם עודכן לאחרונה ב2015: כאן

בטוח יש אירועים נוספים, אבל אלו האירועים שנהיה בהם או שהיינו שמחים לבקר בהם לו יכלנו.

*שם הרחוב השני** הכי חמוד בארץ

**הראשון הוא כמובן רחוב פילון בתל אביב

כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

חי, צומח, קצת פחות דוממת

20131023_225103

הזמן: רביעי בערב, שעה אחרי שגמרתי לעבוד, שעה לפני שהפכתי לדלעת
המקום: ארץ עיר 2.0, רמת החי"ל, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: מלכה אדמונית ונגב פורטר אלון

אחרי שכבר יצאתי משם באישון ליל ונפגשתי עם החשאי אחרי יום שלם של נתק, חזרנו יחדיו ללב המאפליה, קרי לרמת החי"ל. עד 9 בערב ביליתי שם במשרדי חברת ההפקה והרגשתי את האדרנלין מטפס, שניה לפני שכל העבודה ואחת הסיבות להיעדרות מהבלוג הזה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי. רמת החי"ל הוא אחד מאזורי הבילוי הפחות מועדפים עלי. פקקים אינסופיים, חניונים מפוצצים, סניפים של רשתות בתי קפה ומסעדות והיעדר כל מרחב עירוני לא גורם לי לחבב את המקום. לא כל כך אוהבת להסתובב במקומות שאנשים לא גרים בהם ולכן מנסה לצמצם את המגע שלי עם האזור לביקורים אצל הגינקולוג שבחר להשתכן שם ולפגישות עבודה.

חזרנו כי ה-foursquare של דרור הביא אותנו לשם. צ'ק אין בערב הקודם במקום בשם ארץ עיר, שגרר תגובות שעוררו את סקרנותנו: בר שמבוסס על טהרת הבירות המקומיות ומחירי הרצה. החשאי ואני החלטנו שאלו סיבות טובות לסיבוב פרסה ולנסיעה חזרה מזרחה. הפורסקוור זייף, אבל הסתמסות קצרה עם דרור איפסה אותנו. רחוב הברזל 34, הבניין מימין לשגב אקספרס, ברחבה הפנימית.

ארץ עיר – הרשו לי להתעלם מה-2.0, מונח שכל מי שהתפרנס מעריכת תוכן בחמש השנים האחרונות אמור לתעב – נפתח בסוף השבוע שעבר על ידי שלושה שותפים שזה עבורם הנסיון הראשון בעסקי הבילויים. הם רצו להקים מקום ישראלי – אוכל ישראלי ובירה ישראלית ואווירה ישראלית – והצליחו לרענן את סצינת הבילויים המשמימה למדי של האזור, עם עיצוב רטרואי וכרזות של בירות בוטיק ישראליות חדשות שמעוצבות כמו פרסומות של תוצרי נשר ומבשלת שיכר לאומית ומבחר חביב של ברזים, מתוצרת מבשלות שריגים, בזלת, מלכה ונגב בקבוקים של הדובים, פאבו, שפירא ואחרות. היה מאוחר, לא זוכרת בדיוק. החשאי הזמין את פורטר אלון של מבשלת הנגב ואני ביקשתי נגב פסיפלורה שאזלה, אז בחרתי במקום שליש של מלכה אדמונית. הוגשו לנו פנכות של חמוצים וגרעיני חמניה וכדי לסגור את הפינה של מזון בריאות ביקשנו מנת צ'יפס שמצופה בגרידת לימון ותבלינים ומגיעה עם חרדל, קטשופ ומיונז. יש אפשרות לשלושה גדלים מכל מנה, בחרנו את האמצעית והיא היתה נדיבה יותר משתיארנו. חוץ מצ'יפס יש בתפריט אופציות טבעוניות נוספות ומעניינות, כמו סלט בורגול ומשהו על בסיס סביח שבטח נזמין בביקור הבא (בלי ביצה, נו).

שלו ושלה

שלו ושלה

והבירות? מה עם הבירות?!? זה בלוג בירה, לפני הכל. אז הבירות סבבה: מגיעות בכוסות ממותגות ועולות בהרצה 24 ש"ח לכוס גדולה, 16 לקטנה. בתפריט כתוב חצי ושליש ובעולם מושלם גם אני הייתי כותבת חצי ושליש, אבל בפרובינקיה ג'ודיאה חיים אנחנו ועליית המיסים הובילה להקטנת הכוסות. זה לגיטימי, כמו שלגיטימי לדעת מהי המידה המדוייקת של מנת הבירה. כך או כך, מחירים מצויינים להרצה, לבירות שנמזגו מצויין – טריות מאוד ונטולות פגמים שנובעים מברזים לא מתוחזקים. כולי תקווה שהרמה תשמר ושמבחר הבירות והברזים יגדל.

יש משהו בארץ עיר שעונה על צורך באזור התעשיה המנוכר הזה: בר באווירה ישראלית, מבחר ייחודי של בירות שאת רובן, אם לא את כולן, קשה להשיג במקומות אחרים באזור, חלל מעוצב – כזה שאפשר לאכול בו עם קולגות (לכשהמקום ייפתח גם בשעות הצהריים). לאלה שסונג'רו לטפל באורחים מחו"ל המקום סוגר את הפינה של משהו ישראלי אותנטי שאיננו החתוליה שהולכים אליה ברגיל עם כרטיס הסיבוס, ולחבר'ה מהעבודה הוא עונה על השאלה לאן לצאת עם חובשי הכיפות שבחברה – המקום כשר.

20131023_225116

אני ממש מקווה שהמקום יחזיק מעמד וישגשג. יש לו קונספט מעניין והבעלים מלאי רצון טוב והתלהבות. תשמרו על מחירים נורמאליים ותתחזקו את הברזים ואנחנו בטח נגיע שוב – יותר מהפעמיים בשנה של הביקורת אצל פרופסור גולן וגם בלי קשר לפגישות העבודה במורד הרחוב.

(הערה חשובה: בתקופת ההרצה ארץ עיר פתוחה רק בערבים, מינוס שישישבת. ר' סעיף כשרות)

פסטיבירה בבירה

הזמן: שוב רביעי בערב
המקום: שוב בחרוסלמה, הפעם בפסטיבל הבירה
השותים: החשאי ואני ואלפים אחרים
הנשתים: נגב אואזיס, Isra-Ale Chutzpa Double IPA

הפרזנטציה של יום רביעי הסתיימה מוקדם מהצפוי. במקום לחזור הביתה ולנסות להשלים שעות שינה או שעות מד מן, אספתי את החשאי מהעבודה שלו ובהחלטה של רגע שוב עלינו לירושלים, לפסטיבל הבירה.

זאת הפעם הראשונה בה ביקרנו בפסטיבל הבירה של ירושלים, שנערך תשע שנים ברציפות (כלומר, הוא התחיל קצת לפני שברחנו מהעיר). השנה התארחה במתחם ההכרזה על הזוכים בתחרות הלונגשוט למבשלי בירה ביתיים. למען הגילוי הנאות אכתוב שלפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברת טמפו, שמייבאת לארץ את סמואל אדמס, נותנת החסות ומעניקת הפרסים לתחרות. אמנם לא בחטיבת הבירה, אבל עדיין אני עובדת בחברה.  מכל מיני סיבות שרחוקות מבירה, אהבת בירה או בישול בירה מרחק שמים וארץ די יצא לי החשק ללוות את התחרות ולסקר אותה או אפילו להגיע לטעום את הבירות. אבל בסוף מצאנו את מרווח הזמן ובעזרת הווייז הגענו בדיוק לרגע ההכרזה. ברכות לכל הזוכים. אין לנו מושג איך היו הבירות, כי עד שהגענו כל המתחרים כבר סגרו את הבאסטה. ההסתפחות לפסטיבל מסחרי שמטרת המציגים בו היא מכירת בירה הגבילה את המציגים במתחם הלונגשוט למזיגת 4 ליטר לכל בירה שמשתתפת בתחרות – ללא תשלום. תנו לבאי הפסטיבל בירה בחינם – הם לא יקחו? ברור שכן! 4 ליטר הם פחות מ-40 כוסות טעימה, כשלוקחים בחשבון פחת ומזיגות לא מדויקות; בהתחשב בנתונים הללו לא היה לנו סיכוי לטעום משהו, אז לא נתייחס לזוכים, אבל נפנה את מבשלת ז'אן, שאנשיה קיבלו כרטיסים לGreat American Beer Festival לבלוג של דרור טרבס, לסקירה של הפסטיבל ושל מבשלות בקולורדו היפה.

את רוב הזמן שלנו בפסטיבל העברנו במתחם המסחרי, שהרגיש כמו טעם העיר רק עם בירה במקום אוכל (תודה לעובדת כחולת השיער מהביר מרקט ביפו על התיאור המדויק): המון אנשים שבאו בשביל הבילוי: מוזיקה, דוכנים, ג'אנק פוד וכמובן – בירה. הרווינו את צמאוננו בדוכן של נורמן פרימיום, שהשיקו השבוע את אואזיס מבית מבשלת הנגב. אל תחפשו אותה באתר של המבשלה, שלא עודכן לגבי הרחבת קו המוצרים. זאת בירה קיצית בת 4.7% אלכוהול, קלה לשתיה, עם ניחוחות של ריבת תפוז ודשא וטעמים בולטים של לתת. בירה קיצית כיפית, crowd pleaser במוצהר, ומוצלחת ככזאת. לטעמי גוף קליל יותר היה מוסיף לה, אבל בכל זאת נהנינו מאוד. חוץ ממנה שתינו גם את חוצפה – הדאבל IPA החזקה, היבשה והמעולה של Isra-Ale. הסיידריה כשרה לפסח ולכן הבירה מבושלת בבית ונמזגת רק באירועים מיוחדים. אם אתם נופלים עליה – שתו אותה. זאת אחת מבירות הIPA המוצלחות ביותר שמבושלות בארץ.

היו מתחמים של המבשלות/ ייבואנים הגדולים, מתחם פעיל של בירות בוטיק ישראליות עליו ניצח לאון מפאב הגלן (ר' רשומה קודמת. מאז כבר הספקנו לבקר בו שוב), דוכנים של מבשלות וייבואנים קטנים יותר, ממוסקו ועד בישוף, אבל היינו עייפים והיה צפוף ורועש, אז כעבור שעה וקצת יצאנו. הייתי מפנה אתכם לאתר של הפסטיבל, אבל יש בו חלקים שלא עודכנו מאז הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני ואין לי חשק להשיב את פני קוראינו ריקם כשהם ישאלו איפה אפשר להשיג בארץ את גרין קינג בבקבוק או את בימיש בחבית.

אין תמונות, כי הייתי עייפה מכדי לצלם. תתמודדו.

פס רחב

הזמן: שישי הביל ומהביל
המקום: צפונית לגדה הצפונית של הירקון
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות

בניגוד לכל הגיון, שהכתיב טיפול בהררי כביסות, הקדשת זמן לספר שבעל כורחו משמש בחודש האחרון כגלולת שינה, מירקור מאסיבי והתעללות בתעלה הקרפלית לטובת התואר הלא-מוחשי בעליל, וכמובן, קבלת שבת מסורתית דה-פאקטו באימפריאל, החלטנו שלמען בריאותנו הנפשית נחצה את הירקון ונצא מהבבילון לכמה שעות. ברגע שחתמתי על חוזה ההעסקה במקום החדש החשאי התחיל לתכנן טיולים ונסיעות וחרישת כבישים כמו פעם. לפני שנה בדיוק מכרנו את האוטו, שבזכותו רבות מהרשומות היותר מוצלחות בבלוג יצאו לפועל. אנחנו אוהבים לטייל, אבל עלויות החזקת הרכב התחילו להעיק, אז מכרנו. מגורים בסמוך לבערך כל קו אוטובוס רלוונטי לחיים שלנו הקלו על העניינים ובמשך שנה עם רב-קו, חופשי-חודשי, מוניות שירות ומוניות ספיישל חיינו טוב וחסכנו הרבה. כמה הרבה? נוציא מהמשוואה את ה235 ש"ח שהוצאתי כל חודש על חופשי-חודשי לפתח תקווה; את זה העבודה כיסתה. הוצאנו על נסיעות בסביבות 1000-1100 ש"ח לרבעון. בלי ביטוח, בלי תיקונים, בלי דלק, בלי חניונים. אמנם חיינו יפה בלי מכונית צמודה, אבל קצת חסרה לנו האפשרות לטייל בספונטניות. הצטרפותי לעולם הליסינג החזירה את האפשרות הזאת ואתמול, אחרי גיחה קצרה לתהום, קרי תאי המדידה של H&M סניף קניון השרון בנתניה בשישי בצהריים בסוף עונה, מילאנו את מיכל הדלק ושמנו פעמינו צפונה. הכיוון – מבשלת Fass בדרום רמת הגולן, בה תכננו לבקר עוד בחורף, כשנסענו למבשלת הגליל. בגלל שיצאנו מאוחר והשבת נכנסה מוקדם שינינו אז את התכנון והגחנו לפאבו. אתמול, אחרי שהתקשרנו ושמענו שהמבשלה פתוחה עד 6 בערב, לקחנו את הזמן ועצרנו ראשית כל לצהריים ביעד אוכל-בירה שתכננו לבדוק כבר די הרבה זמן.

שווארמה החסידה ממוקמת ברחוב הראשי של כרכור, מטר מפלאפל דבורה המיתולוגי. יש שם שווארמה צמחונית משני סוגים, מדשאה שאתמול התקיים בה יריד אומנים ומתחם אחורי בשם פאב החסידה שמגיש אוכל של פאבים עם אופציות טבעוניות ומוקדש לבירה ישראלית. בבקבוקים – מלא דברים. מהחבית – זוגות-זוגות של בירות ממבשלות שונות: שניים טמפו (מכבי וגולדסטאר), שניים בזלת, שניים נגב, שניים מלכה, שניים אלכסנדר, שניים דובים… שכחתי מישהו? אולי.

הזמנו שווארמה טופו ושווארמת סייטן בלאפות ונכנסנו לפאב האפלולי. שליש נגב פורטר אלון טריה ונהדרת לגברת, חצי אינדירה של הדובים לאדון. חצי אמיתי ב29 ש"ח ט.ל.ח.20130712_135051המקום היה ריק כשהגענו, כי כל הלקוחות ישבו בחוץ עם הילדים והנכדים וצפו באיזו הופעה היפית שהתקיימה שם. צילמתי רק תמונה אחת, אז קשה לראות שיש כל מיני אפשרויות ישיבה, החל מתא עגול וכלה בשולחנות גבוהים. נחסך מכם גם ציור קיר אייר-בראשי פסיכדלי של להקת חסידות עם תופים וגיטרות אבל אולי אתם יכולים להבחין בגזע העץ עם הקן ובקורות העץ על התקרה. מגניב שם ממש ובטוח נחזור, גם בשביל האוכל הטבעוני וגם בשביל הבירה והאוירה המאוד נינוחה.

(המייסדים 26 כרכור, והנה הפייסבוק שלהם).

שבעים ומפוייסים חזרנו לאוטו. ואדי ערה, עמק בית שאן, ימינה בצמח וקדימה לBadlands, לקיבוץ גשור בדרום רמת הגולן, מקום שאפילו לוייז לקח זמן למצוא אותו. שם, במבנה שפעם שימש כחדר האוכל של הקיבוץ, פתחו האחים חגי ואור פס מבשלת בירה, אחרי נסיונות של בישול ביתי. הם חשבו בהתחלה על אחד מבתי הילדים שכבר לא מלינים ילדים, מן הסתם, אבל המזכירות או איך שלא קוראים למי שמנהל בימינו את הקיבוצים, לא ששה להקצות להם חלל עבודה באמצע אזור מגורים אז הם קיבלו את חדר האוכל. די מגניב. כחדר אוכל המקום לא כזה גדול – הקיבוץ קטנצ'יק – אבל כברופאב הוא גדול ומרווח.

מבשלת פס, מבט מבחוץ: שפריץ מוכתם מגשם ועמוד תומך מהסבנטיז.

בחורף הם הציגו בתערוכת Beers את שני התוצרים שלהם עד אז: בירת חיטה, כי ישראלים אוהבים חיטה, ובירת פורטר, כי זה מה שהם אוהבים. בינתיים נכנסה לתפריט גם לאגר.טעמנו את שלושתן. בחיטה ניכר הטעם של הציפורן והמסטיק יותר מהבננה. היא כהה ולא ממש עכורה, הגוף שלה מלא ולמרות זאת, היא מאוד קלה לשתיה. הפורטר יפהפיה: ראש שטני וגוף חום-אדמדם כהה. יש לה ניחוחות של עץ ומעט צימוקים, טעם יבש ומריר עם טיפה מתיקות וטיפ-טיפה חמאתיות, שטיפ-טיפה מקלקלת. הלאגר הכהה עכורה, כהה ודבשית עם ניחוח מתוק. היא הבוסרית ביותר מבין השלושה וחסרה את הפריכות המרירה שמאפיינת לאגרים ואת טעמי הלתת. לדעתי הבירה המוצלחת משלושתן היא החיטה.

 

יש שלושה גדלים של כוסות במבשלה: 270 מ"ל לנוהגים, 330 מ"ל וחצי שקרי לכיוון השני. אם בתל אביב כוס גדולה היא "פיינט ישראלי" בן 400 מ"ל, הרי שבפס מדובר בפיינט אימפריאלי – 568 מ"ל. המחירים – 18, 21 ו-26 ש"ח בהתאמה. איפה זה ואיפה ה-34 ש"ח ששילמתי על בקבוק של שפירא חיטה בדיזנגוף בשבוע שעבר? האוכל גם הוא זול בטירוף. ארוחת הצהריים מילאה אותנו אבל כדי לאזן את הבטן לקראת הנסיעה הזמנתי אדממה עסיסית, מלוחה במידה שהוגשה עם פלח לימון במחיר 17 ש"ח לערימה מכובדת שלא הצלחנו להשתלט עליה.

סיירנו במבשלה שהאחים פס בנו בעצמם בשטח שהיווה בעבר את המטבח של הקיבוץ, שמכילה מיכלים שחולצו מכלמיני מקומות באזור ושופצו על ידי מומחה נירוסטה, סיפור שמזכיר קצת את הבניה של מבשלת סלארה מעמק יזרעאל. אפשר לראות שהמיכלים לא סטנדרטים:

_MG_7670

ישבנו שם קצת פחות משעתיים, עד שהשעון הורה על הפיכת המקום לדלעת כשרה עם תעודות, וחזרנו הביתה.
לגמרי במקרה בירת החיטה נמזגת השבוע בביר מרקט ביפו. לאחרונה הם התחילו לשווק למסעדת מושבוץ במושב רמות ועם קבלת הרישיון – הם בסיום התהליך, כך סיפרו לנו – בטח יתאפשר להשיג את הבירות שלהם במקומות נוספים. אולי אפילו בפאב החסידה בכרכור. אבל כחסידי ברופאבס וטיולים אנחנו ממליצים בחום להגיע עד לשם ולשתות.

פס בית בירה – קיבוץ גשור,  טלפון: 04-6764108

עם הצדיקות שלי, שותה בירות במירון!!!!!!11

הזמן: שלישי בערב, בטעימה עם חבורת רייטביר
המקום: אי-שם מעבר לאילון
השותים: כאמור, חבורת רייטביר
הנשתים: כץ חיטה וכץ אדומה

אחרי 3 שנים טובות בחברת תרופות יצאתי עמוסת עטים, פנקסים וספלים לדרך חדשה ולגמרי שונה,עליה עוד בטח יסופר פה בעתיד. אחד מחלקי הפאזל בן 1000 החתיכות שמרכיב את התפקיד החדש הוא יציאה לשטח וכך, ביום שני האחרון עטיתי על עצמי חולצה עם שרוולים מכסי מרפק, ולבושה כבת מלך עליתי ירושלימה לבקר בתי מסחר בפאתי מאה שערים. במדפים של אחד מבתי המסחר המדוברים מצאתי את זה:

וועס דה פאק איז דאס?

וועס דה פאק איז דאס?

עכשיו, אחרי למעלה משנתיים של כתיבת בלוג בירה נדיר שמשהו בענף המקומי חומק מהרדאר שלי. חיש מהר העליתי את התמונה לקבוצת בירגיקס בפייסבוק שאני חברה בה. חוץ מדרור אף אחד מהקבוצה – מבשלים וטועמים רציניים – לא שמע על מבשלת כץ. דרור ראה את הבקבוקים בשוק מחנה יהודה אבל לא קנה. אני כן.

מה אנחנו יודעים על מבשלת כץ? די כלום. אין קשר ליקב כץ ממסילת ציון. גם אין ברקוד או כתובת או טלפון ליצירת קשר. כן יש כשרות למהדרין וסמל של ברכת כהנים וגם קרדיט לאורחן כץ במירון, שחיפוש בגוגל העלה קישורים לאתר של 144, תחת הקטגוריות יקבים וצימרים לציבור הדתי. לא ממש עוזר. טעמנו את הבירות זו אחר זו ולהלן הרשמים.

זה מה שכץ אומרים על בירת החיטה שלהם:

katz_wheat02

בירה ישראלית עשויה היטב
ניחוח גלילי משובח בירת חיטה
מתוקה קלה, מעוננת
ארומה פרחונית ונעימה

פשוט שירה. בפועל? מה זה ניחוח גלילי? במצבור הזכרונות שלי, ניחוח גלילי זאת הרפת של קיבוץ להבות הבשן. לבירה הזאת יש ריחות של בננה בשלה מאוד – אולי כזאת שנשארה על אדמת המטע בקיבוץ ראש הנקרה? – ומלפפון חמוץ. בית השיטה זה בגלבוע אז ניחוחות גליליים אין כאן. הטעם מתקתק וחמצמץ כאחד, היא מאוד מגוזזת וגופה בינוני.

כך היא נראית:

אכן מעוננת

אכן מעוננת

הבירה השניה היא כץ אדמונית, שמוגדרת כך:

בירת לאגר ישראלית עשויה היטב בניחוח גלילי משובח, כרמלית, קלה לשתיה, בעלת רעננות קייצית ומתיקות מודגשת

בירת לאגר ישראלית עשויה היטב
בניחוח גלילי משובח, כרמלית,
קלה לשתיה, בעלת רעננות קייצית
ומתיקות מודגשת

אני ממש לא מטהרני השפה וחוטאת בעצמי בטעויות דקדוק שנובעות, אי אפשר לנסח זאת אחרת, מבורות. גם שגיאות כתיב – לא רק תקלדות, אשכרה שגיאות – בעיקר בגזרת הפרישה/פריסה – מוצאות את דרכן לטקסטים עליהם אני חתומה. אבל אם יש שגיאת כתיב אחת שמעלה לי את לחץ הדם, מסיידת לי את הכליות וגורמת לי לייחל לעיוורון זה כרמל/ קרמל. ניחוח קרמלי = ריחות של סוכר שמבושל במחבת עם מעט מים (אפשר עם טיפה לימון) תוך כדי ערבוב עד שהוא מסמיך, כמעט נשרף. אפשר לאכול אותו או להוריד איתו שערות, כמו שעווה.

ניחוח כרמלי = עניין נזיל ותלוי במיקום שלך על הרכס. בעין הוד אפשר להריח את הבירות של דני מהארט בר. במרכז חיפה את הכריכים המוקרמים בסנדויץ' בר. בעוספיה בשבת – ניחוחות פליטת האגזוזים של המכוניות שעומדות לפניך בפקק.

כך או כך, הארומה של הבירה האדומה של כץ איננה קרמלית והיא אף אינה כרמלית – שום דבר בה לא מזכיר את אמצעי התחבורה הציבורית החמוד ביותר בארץ. יש לה ניחוחות של פירות בשלים מאוד ושל פלסטיק. הטעם – מתקתק ככתוב, אבל לא ממש טוב. לאגר? לא. ממש לא. אולי תהליך הבישול כלל שמרי לאגר אבל אין מצב שהבירה נשמרה בטמפרטורה הנכונה ללאגר בעת התסיסה. לפחות היא באמת קלה לשתיה.

katz_red01

וכך היא נראית

אז איך הבירות? אם הגעתם למירון לספר את הילד או להתפלל לשידוך, לכו עליה. אם נתקלתם בה בעודכם קונים ממתקי גומי במאה שערים, יש בסביבה בירות טובות יותר, בין אם מקומיות ובין אם ייבוא זול.

**העבודה החדשה החזירה לחיינו את מנוע הבערה הפנימי שנחבא בקופסת פח שמחוברים אליה ארבעה גלגלים. אם שמעתם על פאבים מעניינים, מבשלות חדשות וכו' ובא לכם לספר לנו עליהם, צרו קשר. איך? חפשו בדף "אודות הבלוג" או דרך הפייסבוק.

Man is the Buster

busters03

הזמן: חמישי בערב, רגע לפני סופ"ש שכולו משחקי הכס וטיולים בארץ  סיכומי מאמרים לקראת המבחן
המקום: סיידריית Buster's באזור התעשייה נחם, בואכה בית שמש, ליד מבשלת שפירא (והכורדי הגרעיני)
השותים: החשאי, אני (בקטנה) ושאר החוגגים את פתיחת הסיידריה
הנשתים: Buster's 48 ו-Buster's 67

זאת אשליה או שבאמת ענף הבירה בישראל מתעורר/ מתאושש אחרי שנה של גזירות, מיסוי עוין וחקיקה מטומטמת? האם באמת נוצר עוד ביקוש או שיזמים קטנים מחליטים לצלול לאגם הצפוף ממילא למרות הסיכונים? אשאיר את השאלות פתוחות. ידידי ועמיתי אורן אבראשי בטח ישיב עליהן מתישהו. בינתיים בשטח, מבשלת מוסקו, שהציגה לראשונה בתערוכת בירס 2013 ושהיתה המציגה החדשה היחידה בתערוכה, סוף סוף קיבלה רשיון, סיטונאות בנימינה השיקה בירה (הדיקטטור, ברשומה הקודמת), ושחקנים ותיקים יותר בענף מוציאים בירות חדשות, עליהן נכתוב בקרוב, בהנחה שיהיה זמן. בתוך כל התזוזות הקטנות והמשמחות לכשעצמן, פתיחת הסיידריה של משפחת נילסן בולטת במיוחד.

אחרי שנים של בישול ביתי והשתתפות בפסטיבלי בירה עם תוצרים נהדרים, החליטו אנשי מבשלת Isra-Ale שממוקמת במבשרת ציון, להתמקד בשיכר תפוחים. הם שינו את השם לBuster's Apple Cider והופעת הבכורה התקיימה בתערוכת בירס 2012 שלאחריה לא זכינו לשתות את הIPA הנהדרת שלהם.

מה הסיפור של סיידר? אה, זה פשוט: סיידר זה בן דוד של בירה. תהליך ההכנה דומה, מקומות ההגשה זהים, חומרי הגלם ברובם דומים (מים, נו), אבל עם גרעין שונה – רכז תפוחים. נדמה כי יש ביקוש למוצר הזה. בשנים האחרונות צצו מספר סיידריות בארץ וגם הייבוא עלה; במסיבת העיתונאים לקראת תערוכת בירס השנה הטעימו מספר בקבוקים של ווסטונ'ס שנורמן פרמיום משווקים. למה סיידר? זהו משקה עם אחוזי אלכוהול נמוכים יחסית, חמצמץ או מתוק – טעמים נגישים יותר מבירה בדרך כלל – מרווה ומרענן. מתאים לאקלים החם של ישראל וחשוב מכך – מי שחי את חייו לפי טקסט שנכתב לפני אלפי שנים יכול לצרוך אותו כל השנה; הוא לא מכיל דגנים. במדינת ישראל זה שיקול שקשה להתעלם ממנו. כשדני נילסן ובנו מתיו החליטו לעבור לייצור מסחרי.

אתמול אחרי העבודה שמנו פעמינו לאזור התעשיה שממוקם מזרחית לבית שמש, כדי להשתתף בחנוכת המפעל, שבאמת שוכן באותו בלוק בו נמצאת מבשלת שפירא (זה יהיה מאוד עצוב אם שני העסקים לא יקיימו מסיבות קיץ משותפות על רחבת הבטון – את המאנצ'יז יספק הכורדי הגרעיני, כמובן!). ביקרנו בהרבה אירועי בירה במהלך השנים – פסטיבלים, תערוכות, מסיבות ואירועים סגורים, וחנוכת הסיידריה היתה הדבר הכי רחוק מאירועי הבירה בהם נכחנו עד היום, עקב העובדה הפשוטה שנוכחות אנשי הבירה היתה שולית. מי כן בלט? הקהילה: משפחות עם ילדים, חילונים ודתיים עם כיפות וכיסויי ראש בגדלים שונים, עולים חדשים ותושבי האזור, ירושלים-בית שמש-מודיעין ומה שמסביב. מוזיקת קאנטרי ופולק בקעה ממערכת הסטריאו הביתית, תירס נצלה על האש ואבטיחים נפרסו וברזי המזיגה ניצבו לשימוש חופשי. במחשבה שניה, טוב שקהל הפסטיבלים לא הגיע לפתיחה (אגב, ישרא-אייל הם היצרנים הישראלים היחידים שמוכרים את תוצרתם גם בחביות.)

הגענו לברזי המזיגה אז בואו נדבר על באסטר. כמיטב מסורת מבשלות הבוטיק האמריקאיות*, ליין הסיידרים נקרא על שם הכלב המשפחתי, שתמונתו כיכבה במסיבה.

בתמונה: באסטר וחברים

בתמונה: באסטר וחברים

לסיידריה שני תוצרים כיום: Buster's 48 וBuster's 67. הקונוטציות הפוליטיות צצות אוטומטית, אבל כשמכניסים נקודה עשרונית בין שתי הספרות בכל שם מתקבלים אחוזי האלכוהול של הסיידר. ה-48 וה-67 נוצרים מאותו רכז תפוחים שמכינים במיוחד עבור הסיידריה והשינוי הוא בתסיסה. ה-48 הוא סיידר מתקתק עם ניחוחות של תפוחים, סוכר וחומץ. הארומה של ה67, סיידר יבש, חמוצה יותר. שני הסוגים מעוננים ועם גוף מלא. ל-48 טעם מתוק, ה-67 חמצמץ ובשניהם יש רמיזות של דגנים ואולי אפילו ביסקוויט, למרות ששוב, בסיידר אין לתת (האם הוא גם כשר לנמנעים מגלוטן? לא ביררתי). מי משניהם יפה יותר? כשמפרקים את המשקה לגורמים – ארומה, טעם וסיומת – ה-67 טובה יותר, אבל השלם הלא גדול מסכום חלקיו ודווקא מה-48 המתקתקה והנגישה נהניתי יותר.

באסטר'ס סיידר נמכר ונמזג באזור ירושלים וכמובן בביר מרקט בתל אביב. אבל עם פתיחת הסיידריה והגדלת נפח הייצור בקרוב בטח נוכל למצוא אותם במקומות נוספים בארץ.

ועוד לא כתבתי כלום על המיתוג הממש, ממש מתוק שלהם, אז הנה. תפוח. סרט. ארגזי עץ. בא לי ארגז כזה בבית.

ועוד לא כתבתי כלום על המיתוג הממש, ממש מתוק שלהם, אז הנה. תפוח. סרט. ארגזי עץ. בא לי ארגז כזה בבית.

*בקרו בבלוג השני שלנו, The Beer Gatherer. בראש הדף הראשי מצד ימין יש חלונית חיפוש. הקלידו dog ותבינו.

הדיקטטור מבנימינה

הזמן: חמישי בלילה, בזמן דיונים ערים על העתיד הזוגי – האם לצפות יחדיו במעלליו של ג'ופרי ברתיאון ימ"ש או להתייחד עם ספרי הספריה, האחד על רוסיה של פוטין והשני על גרמניה של היטלר
המקום: השז לונג, כמובן
השותים: החשאי והדוצ'ה שלו
הנשתה: הדיקטטור

בתמונה - דיקטטורים, מפגש פסגה.

בתמונה – דיקטטורים, מפגש פסגה.

דברים קורים במבשלת העם. בין מהמדורות המיוחדות של מבשלת הדובים למבשלים ביתיים שמנסים לטבול את רגלם בביצת שוק הבירה המקומי מבלי להשקיע כספים רבים בציוד תעשייתי ובביורוקרטיה מתישה צצות הרבה "בירות בית" אמיתיות: בירות שמבושלות על פי מתכון שפותח על ידי עסק מסוים ומשווק בעסק זה, בדרך כלל פאב או מסעדה. הבירות הללו מגיעות לרוב בבקבוקים, ממותגות ומשווקות על ידי בתי העסק. להבדיל מחביות "בירת הבית" שגם אותן ניתן למצוא בפאבים רבים, שהן אינן אלא לאגר אוסטרי/ פילזנר צ'כי זול בהשוואה לבירות אחרות שמוגשות במקום. לשטרן 1 היו בזמנו ברזים כאלה וכך גם למייק'ס פלייס. בירות הבית שנולדו כתוצאה מהסכמים בין בעלי פאבים לחברות הפצה אינן לא טובות בהכרח (נהפוך הוא! אאל"ט היתה תקופה שפילזנר אורקוול אהובתי שימשה כבירת מדבקה), הן פשוט נמכרות בזול. בירות בית שמפותחות על ידי מקום הן לעתים אטרקציה ולעתים הצהרת כוונות: אנחנו מבינים בבירה ואוהבים בירה. איפה אפשר למצוא כאלה? בבר שינקין ברעננה ובגלן בירושלים, לדוגמא (חכו חכו, אנחנו עוד נגיע אליכם!).

בירת הדיקטטור היא ככל הנראה הראשונה – תקנו אותי אם אני טועה – שמבושלת עבור חנות: סיטונאות בנימינה, שבבעלותה חנויות בקניון אם הדרך ובבנימינה ומנוהלת ביד רמה על ידי חובב בירה/ וויסקי רציני ביותר. אפשר להשיגה בביר אנד ביונד ברח' יגאל אלון בתל אביב ובסניפי הביר מרקט כמובן. תל אביב צפונית לכם מדי? בנימינה דרומית מדי? נסו להזמין משלוח מביר אנד ביונד או לסטות מהפקק בדרך לצימר בצפון בתחנת הדלק של בית הפנקייק המקורי.

בחזית: צללית של גנרל משופם עם כומתה מכוכבת, פרי אהבתם של צ'ה גווארה וסדאם חוסיין? מאחור, מספור ידני של האצווה ופראפראזה על המשפט שמיוחס לבן פרנקלין, למרות שהוא בכלל לא אמר/ כתב אותו: "בירה היא ההוכחה שהדיקטטור אוהב אותך ורוצה שתהיה מאושר"* אני מתעכבת על התוית, כי היא שינוי מרענן בתוך מבול התויות הכעורות שמבשלות קטנות יותר או פחות, מרוישנות וביתיות כאחד, הנחיתו עלינו לאחרונה. יש שם קטע והומור, גם אם פנימי.

זאת אייל בהירה, ענברית ומעוננת עם ניחוחות נפלאים של תפוזים, פירות טרופיים וספרינג גויאבה, שהיה הספרינג האהוב עלי אי שם באייטיז, אחרי שמיציתי את ספרינג אננס. כייפי ומרענן. הטעם מריר – קצת מכיוון הכשות אבל בעיקר מהשמרים. יש בו מעט פירות ומעט פלסטיק. הגוף בינוני ומקבלל הרבה מהכובד ממשקעי השמרים והגיזוז סבבה: הוא קיים, אבל לא מאפיל על הסיומת ולא סותם את הבטן. יש בבירת הדיקטטור משהו מעט בוסרי ולא מהוקצע, אבל היא מהנה – הארומה מפצה כאן – וקלה מספיק כדי להיות בירת קיץ.

לפרטים ומידע נוסף הכנסו לפייסבוק של בירת הדיקטטור ואם אתם כבר בפייס וטרם חיבבתם את העמוד של קוראים ושותים, תביאו בלייק. זה משמח אותנו.

*המקור האמיתי למשפט הוא בכלל היילה סילאסי, שאמר: אינג'ירה היא ההוכחה שג'ה אוהב אותנו ורוצה שנהיה מאושרים. כן, כן!

מסיבירה בפארק

4BM_logo

הזמן: יום שישי הראשון של חודש מאי
המקום: פארק הירקון, החורשה ליד המימדיון
השותים: החשאי, אני וכמה עשרות מבשלים ביתיים
הנשתה: מכל הבא ליד

"נראה שהאירוע המבורך הזה הופך למס[ו]רת. נקווה שבעתיד הוא ישמור על צביונו הקסום ולא יתמסחר." (אורן אבראשי על מסיבת הברופארטי השניה, מאי 2011)

כך נראה. מסיבת הבישול הרביעית של פורום המבשלים הביתיים חובבי ציון התקיימה כרגיל – ארבע פעמים זה כבר רגיל, כן? – ביום שישי הראשון של חודש מאי, יום לפני ה-Big Brew Party, מסיבות הבישול שנערכות בארצות הברית ביום שבת הראשון של חודש מאי. מבשלים ביתיים, חדשים וותיקים, מתאגדים לקבוצות ונפגשים לבשל בצוותא, בשטח. מי שבא מביא בירות, ביתיות או בוטיקיות מחו"ל לחלוק עם המבקרים. מהצד הלא-מבשל, זה כל הסיפור, בערך. גם מסורת מתגלגלת ומשתנה עם השנים ואחרי 3 שנים בחצר המשק בקיבוץ גן שמואל מיקום המסיבה הועתק השנה לחורשה במזרח פארק הירקון, ליד המימדיון שעדיין סגור באביב. היתרון לכולם: הצל, הפרטיות ושולחנות הפיקניק. היתרון למארגנים: פחות לוגיסטיקה מול אנשי הקיבוץ. החיסרון למשתתפים: אין חיבור לחשמל ונדרשה התארגנות לבישול על גז. החיסרון לחשאי ולי: המרחק. לו האירוע היה מתקיים בפינה הדרום-מערבית של גשר הירקון בפארק, לא היינו צריכים לנסוע 8 דקות באוטובוס!

כשקיבלתי את הודעת הפייסבוק על האירוע, האצבעות התחילו לדגדג לי. אולי הגיע הזמן לבשל? ההזדמנות מצוינת – גם הרבה אנשים מוכשרים ומנוסים מסביב וגם מחוץ למטבח הקטן והצפוף בבית. התחלתי לעבור על שמות ולחפש מנטור. החשאי דחק בי לפנות ליואב ממבשלת פיסטה, מהנדס כימיה במקצועו ומתודי מאוד בהתנהלותו, תכונה שהחשאי קיווה תאזן את הפרעת הקשב. רגע לפני שפניתי אליו פתחתי את היומן ולחרדתי גיליתי שנקבעה הדרכה באוניברסיטה לאותו בוקר. דאוס אקס מכינה? אולי. הצעדים הראשונים שלי בעולם הבישול נדחו שוב לזמן לא ידוע (לבעלי הזיכרון, זה לא נחשב).

בגלל ההדרכה בקורס הארור מכולם נכון לנקודה זו, הגענו לחורשה אחרי השעה אחת. הרבה קבוצות כבר התקפלו, רוב הבירות אזלו, אבל בבריכת הקרח עדיין צפו כמה בקבוקים להנאת המבקרים והמבשלים.

הבקבוקים והפקקים פונו בסיום האירוע והשטח נוקה.

הבקבוקים והפקקים פונו בסיום האירוע והשטח נוקה.

כשהגענו הסתובבו במתחם כמה עשרות אנשים – מבשלים ביתיים ותיקים וחדשים, משפחות, וגם כאלה שעשו הסבה ועובדים בענף, הן כבעלי מבשלות והן כפועלים. חלקם באו כדי לומר שלום ולהסתובב, חלקם הפשילו שרוולים ובישלו ביום החופשי, בלי להטריד את עצמם בפוטנציאל מסחרי, בפחת או בזוטות כדוגמת מס הקניה.

אריאל ממבשלת העם עם קוביית סלק חמימה ומאלטית, מבישול האייריש רד של יואב מפיסטה ושל___

אריאל ממבשלת העם עם קוביית סלק חמימה ומאלטית, מבישול האייריש רד של יואב מפיסטה, מתי מהבשורה, בועז ואמיר

מה שנחמד בברו-פארטי זה חוסר הרשמיות והיותו, בסופו של דבר, חגיגה של תחביב, דבר שמאפשר לכל הנוגעים בדבר פשוט ליהנות מהעשיה ולחלוק ידע. החשאי ואני השארנו את העטים והמחברת בבית, כי זה לא המקום לבקר או לחילופין, לסמן את הדבר הבא. גם כמעט ולא צילמנו, אבל כן תפסנו את התמונה הזאת, של כשות ביתית:

pretty!

pretty!

תודה לכל מי שחלק איתנו בקבוקים ולכל מי שהיה נחמד. תודה לחובבי ציון על הארגון. להתראות בשנה הבאה (עם שקית לתת מעושנת ופלפלים חריפים?)

4BM_Tshirt1