דון חריטון

Negev

הזמן: חמישי לפני שבועיים כמעט, כמה שעות לפני שעלינו על מטוס
המקום: הרחבה שליד הביר מרקט, נמל יפו
השותים: החשאי, אני, חברים, מכרים וזרים
הנשתה: חריטון

אחרי שבוע אינטנסיבי בעבודה ובבירה (טעימה, השקה של ויינשטפן מבקבוק) כל שרצינו היה לארוז מזוודות ולתפוס תנומה ארוכה ככל האפשר לפני כיבוש הכבישים המשובשים של דרום מזרח אירופה, אבל יש דברים שחננות בירה לא מוותרים עליהם. טעימה של הבירה החדשה של מבשלת הנגב היא דבר שכזה. המבשלה, אחת היציבות והמוכרות בסצינת הקראפט הישראלית, שיווקה מאז היווסדה בשנת 2009 את שלושת הבירות שהגה ובישל יוחאי קודלר, המייסד והברומאסטר: פורטר אלון, אמבר אייל ובירת הפסיפלורה. לאט וביסודיות, בלי משחקים, מהדורות מוגבלות ובירות עונתיות שאהובות כל כך על בירגיקס אבל לא ממש מדברות, עדיין, לקהל הרחב, פילסה לה מבשלת הנגב נתח שוק באמצעות השלישיה הנ"ל. בינתיים יוחאי עזב את המבשלה ואת הנגב ונורמן פרמיום, שמביאה לנו את פולר'ס, ברוקלין, דובל ושאר תרכובות מים-כשות-שמרים-לתת משובחות, נכנסה לתמונה ורכשה את מבשלת הנגב, שממוקמת בקרית גת.

כשקיבלנו את ההזמנה לאירוע ההשקה לבירה, שכללה הופעה של להקה מעצבנת כלשהי* וחבית בודדת של הנוזל המדובר, ידענו שנגיע, למרות הפגיעה הפוטנציאלית בשעות השינה והסיכון באריזה קלוקלת של המזוודה. זה המקום ברשומה שאם היינו מתעסקים בטפל היינו כותבים משהו על כמה שזה מרגש שמבשלת הנגב יוצאת עם בירה רביעית, או אולי על כך שהוצאו לשוק רק איזה 1000 בקבוקים של הבירה הזאת, אבל אנחנו מתעסקים בעיקר, והעיקר, עבורנו, הוא שם הבירה: חריטון. בירה על שם הנמר-הסלב ממדבר יהודה אשר העניק לחתולנו המופרע את אחד מ-99 כינויי החיבה-איבה שלו? היתכן שאנשי השיווק של המבשלה שתלו אמצעי ריגול בתוך הוואזה בסלון ביתנו והאזינו לשיחות החולין של החשאי ושלי?

הנמר אשפתון

הנמר אשפתון

אז זהו, שלא. יום לפני האירוע הגיע למייל קומוניקט שמספר על הנזיר בן המאה הרביעית שהתבודד לו במדבר יהודה, שמן הסתם הנמר חריטון המקורי נקרא על שמו. אנחנו דמיינו סידרה של בירות שקרויות על שם נמרות ונמרי ארצנו ז"ל: שלומציון, בבתא ואריוך, לדוגמא. במקום מפגש הנמרים, בישלו בנגב בירה בסגנון מנזרים, האהוב על שותי ארצנו ועל חברת האם, שמשווקת את שימאיי, סט. ברנרדוס ומרדסוס. בכל זאת לא נתנו לעובדות ולהודעה לתקשורת לבלבל אותנו, וכמה שעות לפני שהגיע המיניבוס שאסף אותנו לטיול המשפחתי החשאי ברומניה, לקחנו אוטובוס לנמל יפו כדי לעמוד בתור וללגום מהבירה החדשה.

המקום המה חובבי בירה, מבשלים ביתיים ומקצועיים, עמיתים לבלוגוספירה שכמונו הסתקרנו לטעום את הבירה החדשה וגם אנשי נורמן פרימיום שפתחו שולחן בחוץ. עמדנו בתור, שילשלנו את מעותינו (שזאת מילה נרדפת לכרטיס הביזנס) וקיבלנו 400 ומשהו מ"ל של הבירה החדשה של מבשלת הנגב.

xariton

לא צילמתי את הבירה עצמה כי לא הייתי מרוכזת, אז תאלצו להאמין או לקנות בעצמכם ולהיווכח שמדובר בבירה חומה כהה ואטומה, עם ראש בצבע חום בהיר. יש לה ניחוחות של קלייה, אדמה, שמרים ומעט אלכוהול וטעמים אלכוהוליים ומתקתקים עם מעט חמיצות וקפה. הגוף שלה בינוני-כבד, הגיזוז עדין והסיומת אלכוהולית, טיפה חמצמצה וקלויה. לחבר שמבין ואוהב בירות בלגיות היא הזכירה שימאיי רד. אותנו היא לא הפילה. היא לא מאוזנת מספיק והרגישה טרייה מדי. אולי אחרי תקופת התיישנות נוספת היא תשתפר. כנראה נקנה איזה בקבוק או שניים ונדחוף אותם לאזור ההוא במקרר, ליד הבקבוק שנשאר לנו מטעימת סמיקלאוס, הג'ק ווינטר אייל של שפירא משנה שעברה, שאיכזבה בטעימה ראשונה אבל הלכה והשתבחה בחודשים הבאים והווסטוולטרן 12. אם מבשלת הנגב תציג בפסטיבל הבירה שייערך ביום שישי הקרוב בזמן אמיתי (דפייסבוק לאירוע כאן), נצלו את ההזדמנות לשתות אותה שם.

*וכאן המקום להביע סלידה ממוזיקה חיה באירועים שהמוזיקה איננה במוקד העניינים. זה בדרך כלל סתם מפריע ולא תורם לאוירה. רבאק, חברו נגן עם מיקס של מוזיקת לאונג' בווליום נמוך ותנו לנו לעשות מינגלינג בלי לקרוע את מיתרי הקול ואת עור התוף. לחילופין, תביאו את מחלקת חניקות שוטרים.

השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

דיכאון יום שבת

הזמן: שבת סוערת ושקטה
המקום: מתחת לפוך הסינתטי, עם העמודים האחרונים של A Clash of Kings
השותה: אני. צמודים אלי – החתולים
הנשתה: Estrella Damm Daura

לא ממש היה לי פרטנר לשתיה בשבת בצהריים, אז מזגתי לעצמי את הבירה הכי פחות אטרקטיבית שמצאתי במקרר: בירה נטולת גלוטן של המבשלה הספרדית שאת תוצריה, רגילים ומפונפנים, לגמנו בעבר. הבירה, שמאושרת לצריכה לחולי צליאק, זכתה בשנת 2011 בתואר הבירה נטולת הגלוטן הטובה בעולם. סקירות על בירות ללא גלוטן הופיעו בעבר בבלוג וכללו הצהרות ברוח האני-מעדיפה-למות-ולא-להפסיק-לטחון-פיתות. למרות שכיסי חיטה חמימים ואכילים משובבים את נפשי ומשמחים אותי עד מאוד, לאחרונה הבנתי שאני יכולה לחיות די בסדר גם בלי לחם: אורז וממליגה זה סבבה לגמרי, תכלס. בירה זה עניין אחר לגמרי. אסטרייה דאם דאורה זאת בירה בסדר – קלה, מרירה, מרווה ומתאימה ליום של 30 מעלות בצל יותר מאשר ליום של 30 מעלות מתחת לשמיכה – אבל למה, למה לשתות בירה בסדר? בבועת הבירגיקס בירה צריכה להיות מעניינת, חדשנית. בבועה של משפחת MK בירה לא חייבת להיות מעניינת או חדשנית. מספיק שהיא תהיה ממש, אבל ממש טעימה, טריה ומהנה. הדאורה לא עונה על קריטריון הממש ולא על קריטריון המהנה.

daura

אפילו הבקבוק בדיכאון מהבירה.

אומרים שBeggars can't be choosers, אבל לשמחת כולם יש את אלה שמתעלמים מהמשפט הזה. כמו האנשים שמאחורי מבשלת מידן, למשל. זאת מבשלה ביתית קטנה שמכינה בירות מכוסמת ומקינואה בהלתתה עצמית, אשר שהציגה בBeers האחרון את התוצרים שמבושלים במבשלת העם. דגן ממבשלת העם כתב על תהליך העבודה איתם. בגלל ענייני תקינה לא ניתן לשווק או להגדיר את הבירה כנטולת גלוטן, אבל למעשה, יש בה פחות מ-10PPM (חלקיקים למיליון, מה שזה לא אומר). כדי לקבל הכשר צליאקי על אזור הייצור בכללותו להיות נטול גלוטן, אם אינני טועה. את הדוגלים בדיאטת אברמסון ואת רוב הרגישים לגלוטן הבירה הזאת ככל הנראה לא תהרוג. בניגוד לרוב נטולות הגלוטן שקיימות בשוק שהן בירות לאגר, מידן מבשלים אייל. האייל שלהם ענברית ועכורה והיא מדיפה ניחוחות של כשות. זאת הפעם הראשונה שהרחתי כשות (ועוד הדרית!) בבירה ללא גלוטן. חוץ מזה הרגשתי קצת ניחוחות של מי זיתים מקופסת שימורים. הבירה מרירה ומרעננת ומאוד לא שגרתית. יש מעט טעמי לוואי זיתיים שאפשר אולי לייחס ללתת. הגוף בינוני, הגיזוז נעים וכך גם הסיומת. לא ציפיתי לחבב את הבירה הזאת, אבל זאת בהחלט בירת הspeciality grain (שם יפה ל"ללא גלוטן") המוצלחת ביותר ששתיתי מעודי.

meedan

אפשרות נוספת לחובבי בירה שנמנעים מגלוטן באה בדמות התמד, Mead, שיכר מותסס על בסיס דבש. המשקה נפוץ במזרח אירופה ואילו כאן יש מבשלים ביתיים שמתנסים בהכנתו. זכור לי תמד שהכין ארם דקל, הלא הוא אביר האלה ובתערוכת Beers טעמנו תמד של אלכס פוקס/ טאקוונביר, שזוגתו רגישה לגלוטן. התמד שלו היה יבש יותר מאלו ששתינו בעבר, אבל מעניין ופחות מכביד על הלשון. גם זאת אופציה.

למרות האפשרויות הלא רעות בכלל שצוינו כאן, לו נגזר היה עלי להמנע מגלוטן, הייתי פורשת מענייני הבירה ועוברת לשחק במגרש של הגדולים. בירה מזוקקת, קרי וויסקי, מתאימה לצליאקים, כך נאמר לי.

יוצאים מהבבילון – ביקור במבשלת הגליל

הזמן: השישי הכי יפה בינואר האחרון
המקום: הפאב של מבשלת הגליל, קיבוץ מורן
השותים: החשאי, אני, איש הבירה והאינסטגרמיסטית
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות

יש יתרונות רבים בחיים ללא ארבעה גלגלים שמונעים על ידי מנוע בערה פנימית. החיסכון בכסף הוא המרכזי, כמובן. חוץ ממנו הבטיחות, השקט הנפשי והאפשרות לצאת לפאב בלי להתחשב בינשופים לא יסולאו בפז אף הם ומאחר וצמד תלאביבים אנחנו, יש לציין גם הדקות היקרות שנחסכות על חיפוש חניה  באזור היחסית לא עמוס בו אנחנו מתגוררים. אבל החיים נטולי הרכב אינם נטולי חסרונות. כל יציאה מחוץ לאיזורים הקבועים שלנו – מקומות העבודה, הפאב, מרכז העיר ומרכזים רפואיים למיניהם – כרוכה בתכנון ולעתים תלויה בטוב ליבם של אנשים. אבל החיסרון הגדול הוא אותו רכיב במערכת היחסים שלנו שרבים מאלה שמביאים צאצאים לעולם מלינים על הסתלקותו: הספונטניות. זוכרים את הרשומה על הפאב בשדה בוקר? את הקפיצה לבלוז קפה בנתניה? אלו רק טיפות בים. החשאי ואני נהגנו להתעורר בבוקר ופשוט לשרוף דלק עד שהגענו לאנשהו. לאילת, נניח, כדי להשתכשך בים האדום ולחזור. או לכביש שצפונית לכביש הצפון. או סתם לדרום הרמה כדי לראות איך הפלאפון קופץ לרשת הירדנית ומתקבל SMS לבבי, Welcome to Jordan. או לעין גדי, לגנים הבוטניים, סתם כך. אז היעדר הרכב זאת אחת הסיבות שבגללה לקח לנו הרבה זמן להצפין לקיבוץ מורן. הסיבה השניה היא עומס הלימודים והפעילות בכלל. הסיבה השלישית היא הבחירה לנסוע עם איש הבירה – האדם העסוק ביותר בענף. התכתבנו, כיוונו על תאריך, דחינו אותו, קבענו טנטטיבית, שוב דחינו ובסוף התקבענו. מזג האויר האיר לנו פנים וכך, בשישי שמשי לפני שבועיים, חמושים בעוגיות תמרים, בסלולארים ובמצלמות, שמנו פעמינו לקיבוץ מורן.

היה יפה, אז עצרנו בדרך בפאב של מבשלת פאבו – הביקור הראשון במקום של האינסטגרמית. לצערנו המרפסת חופתה באוהל פלסטיק שטשטש את האפרים המשתרעים למרגלות המבשלה. תפריט האוכל הורחב, למלצרים לא חסרה עבודה אבל הבירות לא ריגשו במיוחד – ניכר היה שהגוף של כולן היה קל מדי. הפילז הקיצית חביבה והטריפל, על אף שהיא לא שיא האיזון או שיא הבלגיות גם עוברת, אבל שאר הבירות חסרות משהו ועל כך בהמשך.

אחרי ארוחת ערב מוקדמת בעזבה בכפר ראמה הגענו לקיבוץ ולחדרים שהזמנו, יען כי אם שותים לא נוהגים. חטפנו תנומה קצרה בחדרי האירוח ובערב, רחוצים, מפודרים ומלובשים, חצינו את השביל והגענו לפתח הפאב.

שלום לי!

שלום לי!

מבשלת הגליל נוסדה לפני כשנתיים. אלון ריפתין, הבעלים והמבשל, יצא לגמלאות מחיל האויר ומימש בחיים האזרחיים את הנסיון שהוא רכש במסגרת השתלמויות בחו"ל: הוא פתח פאב, שמגיש הן את הבירות של המבשלה שלו והן בירות בוטיק ישראליות. בית הבירה מתגאה בהיותו הפאב בעל מבחר הבירות הישראליות הגדול ביותר בנמצא. מדובר בברו-פאב וציוד הבישול נמצא בשטח הפאב עצמו. היקפי הבישול קטנים והולמים את מימדי ההפצה: הבירה נמכרת בעיקר בבתי קפה ומסעדות בגליל (אבל נמצאת על מדפי הביר מרקט ביפו על בסיס קבוע). למבשלה 6 בירות: חיטה, בלונד אייל, טריפל וסטאוט – סגנונות שניתן למצוא בהרבה מבשלות בארץ – וגם סייזון ופאמפקין אייל, בירות עונתיות לקיץ ולחורף בהתאמה. הפאמפקין בושלה במיוחד לכבוד תערוכת Beers 2012, אבל עקב דרישת הקהל עדיין ניתן להשיגה.

הפאב מבוסס על קהל קבוע של קיבוצניקים ומשגבניקים מוצלחים יותר או פחות וגם על תיירים וצימריסטים. הוא לא גדול, אפלולי ונעים בפנים, נקי מעשן, ומוזיקת רוק מיינסטרים בווליום קצת יותר מדי גבוה ברקע. הגענו די מוקדם אבל  עד מהרה המקום התמלא באנשים מקשת גילאים רחבה וזה נחמד.

בערב בו ביקרנו נמזגו 3 בירות מהחבית: חיטה וסייזון של הגליל וחבית אורחת של אלכסנדר פסט, עליה השתפכנו לפני מספר שבועות. לפתיחה הזמנו מסלול טעימות של הגליל, שכללו גם דגימות מבירות מבוקבקות.

IMG_3023הבירות של הגליל בעלות גוף קל ונוטות לצד המתקתק. הן קומוניקטיביות וניכר שהן מנסות להתאים את עצמן לחך הישראלי: הכשות לא ממש מורגשת, הסטאוט לא כל כך יבשה והטריפל אלכוהולית מדי. הבירות היותר מוצלחות של המבשלה הן העונתיות, הסייזון והפאמפקין אייל, שמפגינות קצת יותר תעוזה. עם זאת, בארץ אי אפשר להתפרנס מבירגיקס ומהעדפותיהם.

IMG_3024

אחרי סיבוב טעימות, והזמנה של חצאים מהברז, התפנינו לחקור את התפריט. הם לקחו ברצינות את העניין של בירות הבוטיק הישראליות וכולן מיוצגות שם, ממבשלת הגולן בצפון ועד אייזיס בדרום. המחירים? כמו בתל אביב לפני עשור, כלומר זולים. החשאי הזמין בקבוק של ההודית המכוערת של רונן ואני לקחתי מלכה בהירה, שלא שתיתי המון זמן כבר.

להמחשה בלבד, כן? כן?

להמחשה בלבד, כן? כן?

אין בפאב של מבשלת הגליל שומדבר שמזכיר את הקלישאה של פאבים קיבוציים: בלי גולדסטאר, בלי עשן של נובלס ובלי לד זפלין ברקע. מצד שני, זה גם לא בר תל אביבי מהונדס שמטרתו היא מיקסום רווחים בזמן קצר. מה זה כן? בדיוק המקום שהייתי רוצה לשבת בו אחרי העבודה (לו הפאב היה פתוח לקהל הרחב גם באמצע השבוע), אם החשאי ואני היינו עורקים לכרמיאל: רגוע, ידידותי, מגוון ושכונתי במובן הלא יהודה-מכביי של המילה.

עזבו אתכם מאבובים ומארוחות בוקר "גליליות" במחיר מופקע; מבשלת הגליל זאת אטרקציה שמתעלה על רוב קלישאות החופשה בצפון. פתוח שם בסופי שבוע בלבד (חמישי-שישי-מוצ"ש) ובתיאום מראש לקבוצות גם במהלך השבוע, לתשומת ליבן של מנהלות הרווחה שמחפשות רעיונות לימי גיבוש.

(גילוי נאות? גילוי נאות – שילמנו על הבירה שלנו. הוגשה לשולחן צלחת בשרים מעושנים על חשבון הבית שממנה נהנה בעיקר איש הבירה וקצת האינסטגרמיסטית. החשאי צמחוני ואני טבעונית)

Beers 2013 הנקודה החמה בעיר בנקודות.

הנה אבא של יאיר ניצני!

הנה אבא של יאיר ניצני!

מזג האויר: אי אפשר להתעלם מהסערה שהשאירה מבקרים רבים בבית ואף את אחד המציגים. הצלחנו להגיע, אבל מאז יום שלישי אנחנו שומעים קולות וקובלנות על הבחירה בעריכת בירס בתחילת ינואר. להזכירכם, גם בשנים קודמות היה, ובכן, חורפי. לא קיצוני כמו השבוע, אבל גם לא אביבי. אין לי מושג אילו החלטות יתקבלו בסטודיו בן עמי בעקבות העיתוי האומלל של הסערה, אבל אני מקווה שגם בשנה הבאה התערוכה תיערך בחורף. הקיץ – ובקיץ הכוונה לתקופה שבין המימונה לשמחת תורה – עתיר אירועי בירה קטנים כגדולים. אם יוחלט לשנות את עונת האירוע, בירס עלול להטמע בין שאר האירועים הפסטיבלים שלו עלול להיפגע. מאחר והאירוע מיועד גם לקהל המקצועי, קרי העוסקים בענפי ההסעדה והאירוח, חשוב שהוא יתקיים לפני עונת השתיה, כדי שיהיה לעוסקים בדבר – ספקים ולקוחות – זמן להתארגן.

אלכסנדר פסטביר: הבירה החדשה הכי טובה באירוע. זה קטע של אלכסנדר. שתי הבירות הרגילות של המבשלה, הבלונד והאמברה, הכי מכוונות לטעם ההמון שאוהב הייניקן אבל מעוניין להפגין תחכום, אבל כשבאלכסנדר מבשלים בירה שהם אוהבים, אוצר המילים שלי מצטמצם ל"וואו". הם התחילו עם הבלאק שהיתה סבבה ואז הגיעה הגרין, IPA מרה, רעננה ולא חנפנית, ועכשיו הפסטביר, בירת אוקטוברפסט גרעינית, מרירה, טיפה אגוזית ומאלטית. כדי לסבר את האוזן, הבירות ה"מיוחדות" של אלכסנדר אינן חתרניות או נסיוניות – הן פשוט ממש טובות.

עוד דברים טעימים: קודיאק, הבירה שהדובים הכינו לכבוד התערוכה היתה טעימה מאוד. בירת חיטה כשותית שנעדרת מאפיינים של חיטה, אבל בכל זאת טעימה ומעניינת. APA של שינקין, פאב רענני שמבשל במבשלת העם, מריר וקליל. לבירה החמה של מבשלת ללה ממכבים הגעתי במצב שכרות מתקדם. לא זוכרת טעמים וניחוחות אבל היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון. בירת הכוסמת של מידן תקבל מתישהו רשומה נפרדת, אבל אזכיר אותה גם כאן. לבירת החורף של מלכה הייתי בטח צריכה לתת להתחמם קצת לפני ששתיתי אותה – מתובלת, מתקתקה ועם זאת יבשה מעט.

IMG_2972

אנשים שמבשלים בשביל הכיף שלהם: אלה שמבליחים מדי פעם בפסטיבלים, לא מתפעלים דפי פייסבוק, לא מתעסקים במכירות וקומבינות עם קבלות או בלי, עם רשיון או בלי. פשוט מבשלים בירה טובה כי זה מה שהם אוהבים לעשות והכי כיף שהם לא מנסים להתחנף לאף אחד. דוגמאות? רונסטאר שעדיין לא שתינו אצלו פעמיים את אותה הבירה ושיבולת (גילוי נאות – אנחנו יושבים איתו לעתים בטעימות בירה) שבשנה שעברה הכין ברלינר וייצן חמוצה ולא קומוניקטיבית והשנה הכין פורטר עם פולי קפה, חזק ואוונגארדי. הכי כיף כשלא מתחנפים לבלוטות הטעם שלך.

IMG_2997

בירצ'נדייז: לא יעזור כלום, אחוזת בית הוציאו את הבירצ'נדייז הכי טוב בארץ – כוס של בירת ג'סי כהן, קומפלט עם אגרוף פנתרים שחורים. נמכרה ב20 ש"ח יחד עם בקבוק בירה בן חצי ליטר ומחזירה את הבירצ'נדייז למקום הטבעי שלו: פריט שמטרתו לקדם את המשקה. מחוץ לדוכן המזכרות של Beerandbeyond נמכרו גם חולצות אצל שפירא. הייתי שמחה לראות יותר קד"מ כי זה משמח וכי אישית, אני אספנית של ג'אנק.

IMG_2985

גדולות, אייכן? למרות שלא הזלתי דמעה על היעדרה של מב"י מהתערוכה, קצת חבל לי שהם לא היו עם איזו ויינשטפן מיוחדת או תחרות מגניבה. הם מריצים עכשיו תחרות מזיגה של גינס בפאבים ברחבי הארץ ואפשר היה לשלב את הפעילות הזאת בבירס בכל מיני צורות, כמו שיתוף קהל המבקרים או גמר התחרות. בנוסף, איפה סמואל אדמס? בתרדמת חורף? איפה אביר וגולדסטאר בלאק רוסט? שלא כמו מבשלות עצמאיות, לגדולות יש מערך שיווק והפצה מפותח ולכאורה הן לא צריכות את בירס כדי למקסם מכירות, אבל היעדרות מהאירוע ממצב אותן מחוץ לשוק המתפתח. זאת בשעה שבעולם הרחב התאגידים כן מנסים להשתלב בנישת המבשלות הקטנות.

גימיקים ואטרקציות: זה הזכרון הדפוק שלי או שגם בגזרה הזאת היתה קצת רגיעה, יחסית לשנים עברו? לאן נעלם בקבוק המרדסו האנושי שהסתובב בנוקיה בשנים עברו? הצוללן של ג'מס? התמונות הממוגנטות? לפחות האריה של שפירא הפגין נוכחות.

IMG_2989

גימיקים ואטרקציות 2: Touch, הבירה של מבשלת העם ומאיר אדוני. תוית מהממת, ריחות מעניינים של אניס ומרציפן ומטרה ראויה ביותר – תרומה למרכז נא לגעת ביפו – וזהו. איפה הבירה בתמונה? הלתת, הכשות, הגוף, משהו?

רון חולדאי: מעטים הם המקרים בהם אני משתכרת. אין לי כבד מברזל, אני פשוט נוהגת לשתות כמויות קטנות. אבל כשאני משתכרת, מה שקורה בבירס, אני הופכת לסוציאלית ונחמדה ובגדול, להיפוך של דימוי המשתכר האלים. בגדול זה טוב, ביום שלישי הצטערתי על כך, כשרון חולדאי נהנה מפוטו-אופ עם בירות ישראליות ביד אליהו בשעה ש2 ק"מ דרומית להיכל, בשכונת הארגזים, שוב הוצפו הרחובות ושוב פונו בתים.

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

Beer Awards: השאירו אותי עם סימן שאלה. אין לי מושג על סמך מה התקבלו ההחלטות להענקת הפרסים, אבל האם באמת הכרחי לתת פרסים לבר הטוב ביותר בראשון לציון או בפתח פאקינג תקוה? אי אפשר לאחד את כל גוש דן? אם אין לפורטר אנד סאנס מתחרים בגזרת מסעדת הבירה, האם יש טעם להעניק בכלל פרס בקטגוריה הזאת? האם הענקת הפרס בפעם השלישית ברציפות לדאנק (אחד הברים האהובים עלי, וזה בכלל לא משנה) ולשטרן 1 ובפעם השניה ברציפות לגלן לא מעידה יותר על סטגנציה בענף מאשר על מצויינות של המקומות המדוברים? קטגוריות שהייתי שמחה לראות בשנה הבאה: הברופאב הטוב בארץ ושוב הענקת מפעל חיים. חוץ מיקיר מערכת בלייזר מתי המקלל יש עוד אנשים שבמשך שנים רבות עושים את החור הזה למקום נסבל יותר לשתיינים וחובבים.

טייבה: חסרו לי באופן אישי.

כל הכבוד: לסטודיו בן עמי, שהרימו תערוכה לעילא ולעילא, למרות התקופה המבאסת שעוברת על הענף. ישר כח על הארגון, על הפקת הלקחים משנים קודמות והכי חשוב, על ערב ממש כיפי. להתראות ב2014.

(רוצים עוד? יש תמונות בעמוד הפייסבוק של הבלוג)

Beers 2013 – החגיגה שבהיכל

BeerLogo1הזמן: אתמול בערב
המקום: חדר הישיבות הטעימות בהיכל הספורט יד אליהו (היכל נוקיה, לדור שלא ידע את כיכר מלכי ישראל)
השותים: החשאי, אני, בלוגרים, יחצ"נית ואנשי סטודיו בן עמי
הנשתים: דוגמיות נבחרות לקראת תערוכת Beers2013

בשלישי ורביעי הבאים, ה-8-9.1, תערך זו השנה השלישית תערוכת Beers. לאורך השנה מתקיימים פסטיבלים רבים בהם מוזגים את המשקה התוסס (פחות או יותר), אולם תערוכת בירס היא האירוע המרכזי והחשוב מכולם. במשך יומיים יימזגו בהיכל כ-200 סוגי בירות, על ידי כמעט כל העוסקים בתחום בישראל. יבלטו בחזרתם, אחרי הפסקה של שנה: י.ד עסקים, מבשלת דאנסינג קאמל והלאפינג בודהה. יבלטו בהיעדרם, אחרי שנתיים בהם תחזקו מתחם גדול שכלל סדנאות וטעימות: מבשלות בירה ישראל. אוי לא, נאלץ לכתת את רגלינו לסופר או לפאב הסחי השכונתי כדי לשתות סטלה/ טובורג/ גינס. שמחתי לראות שבין המציגים השנה נוכחות גדולה של "מבשלות ביניים" – אלו שעדיין אינן מבשלות בוטיק עם רשיון אבל מבשלות בנפחים גדולים מכדי להחשב כמבשלות ביתיות. אני מדברת בין היתר על ללה, הבשורה, גופר'ס (שהציג גם בשנה שעברה) ולאפינג בודהה. בגזרת המבשלים הביתיים יציגו גבעתיים (שנה שלישית ברציפות), רונסטאר, שיבולת אלכס פוקס, ג'ויה ואבשי (חמשתם הציגו גם בשנה שעברה). דגתי גם שמות שאני לא מכירה, או לפחות לא זוכרת: דור איילון, זן, גלבוע, דופין, ו-Butcher.

בשנים הקודמות התערוכה נפרשה על פני יומיים, שנחלקו ליום שהוקדש לקהל המקצועי ויום נוסף פתוח לקהל הרחב. השנה הונהג שינוי. הקהל המקצועי ששותה חינם, מוזמן להכנס בחינם, להתעדכן ולטעום בין השעות 14-17. בשעה 5 התערוכה נפתחת לקהל הרחב, מתחם המבשלים הביתיים נפתח אף הוא ומעות נגבות תמורת טעימות. למרות שהשינוי לא כל כך נוח לי באופן אישי, הוא מבורך: יותר גמישות לקהל המשלם ואי-נוחות מסויימת שתסנן אי-אלו מבקרים שלא באמת קשורים לענף. אני מאמינה שצמצום השעות המוקדשות לקהל המקצועי יאפשר למציגים לעבוד ולהתנהל בצורה יעילה יותר מול לקוחות פוטנציאליים ומול התקשורת. לא צריך לדאוג לי, אני כבר אשלים את שעות העבודה שאפספס…

בכל מקרה, אתמול התאספנו בחדר הישיבות בהיכל, לטעימה מודרכת לקראת התערוכה. 13 טעימות: 2 סיידרים, השאר בירות. 4 ישראליות, השאר זרות. הטעימות, הבירות, היו מוצלחות ברוב המקרים, אבל  מתוך 13 טעימות,שתינו 9, מתוכן בירות שכבר סקרנו במסגרת ספר המותגים ובירות נוספות ששתינו במהלך השנה האחרונה. בירה נוספת, פאבו טריפל, הוטעמה בערב שנערך לקראת התערוכה הקודמת. אמנם במהלך 2012 המבשלה מיתגה את עצמה מחדש – הטביעה לוגו בעברית על התויות – אבל תסכימו איתי שלא מדובר בחידוש מסעיר.

ולא שלא קרו דברים, ולא שלא התחדשנו בבירות חדשות. מבשלת העם מתקתקת בירות של מבשלים ביתיים חדשים וותיקים שמעוניינים לבחון את השוק לפני השקעה בציוד, רשיון ותעודת כשרות ומנפיקה את סדרת המיוחדות של הדובים, שמבטיחים בירת חיטה כשותית לכבוד התערוכה; מבשלת מלכה מהגליל המערבי ואלכסנדר מעמק חפר בישלו אף הן בירות חדשה לקראת האירוע. נורמן פרמיום ימכרו וימזגו להמונים דובל מחבית ובראם וורוויק, מנהל הייצוא של דובל מורטגאט, ידבר על הבירה בכל שעה עגולה. שווה להקשיב לו, כי הכריזמה והידע שנוטפים מהבנאדם הופכות כל עובר אורח לחבר בכת השטן. יש מותגי בירה גרמניים שזקפו ראש בשנה האחרונה, בזמן האוקטוברפסט קיבלנו מהדורות מיוחדות של לוונבראו, טוכר ופאולנר, מבשלת בזלת הוציאה מהדורה קיצית של עוג, שפירא בישלו בירת חיטה שהיתה מעפנה ואז שיפרו אותה, הבירות של מבשלת שריגים נמזגות ונמכרות ברחבי הארץ ואומרים שאוטוטו תפתח הסיידריה של Isra-Ale. קרו דברים, אבל הם פחות באו לידי ביטוי בטעימה בה נכחנו.

ארבעת החידושים לדידנו היו שני סיידרים נוספים מסיידריית Westons הבריטית, שמייבאת נורמן פרמיום. בשנה שעברה התעלמנו מהסיידרים בסקירה, השנה לא, אבל מעולם לא טענו לקונסיסטנטיות. Henry Westons Medium Sweet Cider היה די מתוק, קצת מסריח וקל לשתיה. ה-English Vintage Cider קיבל טעמים של עץ וניחוחות של גבינת צ'דר וצמחי תבלין ירוקים. למרות ה-7.3% אלכוהול הוא קל מאוד לשתיה ונעים. אנחנו לא מחובבי הסיידר, אבל לעתים נחמד לי לשתות סיידר תפוחים. לא יודעת אם נורמן פרמיום ימזגו את האגסים של ווסטונ'ס בתערוכה, אבל אני מקווה שכן. וגם, מתערוכת בירס הראשונה אני זוכרת לטובה סיידר אגסים סמיך, לא מסונן מצרפת. אם תתקלו בדוכן שלהם, שווה לבדוק את העניין (וכמובן, לא לפספס את ישרא-אייל, שיציגו אף הם).

בקבוק משפחתי לארוחת שישי

בקבוק משפחתי לארוחת שישי

בגזרה הישראלית מבשלת הגליל מקיבוץ מורן יצאו עם בירת סייזון, אייל בסגנון בלגי-וואלוני עם ניחוחות של מסטיק, ירקות ותבלינים – זעתר? הטעם מתקתק ומעט מריר. היא עדיין לא הגיעה לשיאה ואני מקווה שבשבוע הבא היא תתעדן ותתאזן. אם לא, באסה לכם אבל פחות באסה לנו, כי אנחנו מתכננים לעלות לפאב המבשלה באחד מסופי השבוע הקרובים וננסה את הבירה שוב שם, אם ישארו בקבוקים.  האטרקציה הגדולה של ערב הטעימות ואולי בכלל של התערוכה, היא מוסקו, מבשלת בוטיק ישראלית חדשה, שנמצאת בשלבים מתקדמים של הוצאת רשיון. המבשלה ממוקמת במושב זנוח (זהו שמו של המושב, באמת!) במטה יהודה, קרוב למבשלת שריגים, כך מספרים. אין לי פרטים על המבשלה, לא מכירה את המבשלים, שככל הידוע לי לא עשו סיבוב כמבשלים ביתיים. בתערוכה המבשלה תמזוג שתי בירות, בלונד ורד אייל, אותו טעמנו אתמול. הרד אייל אדמונית-עכורה ויש לה ריח של ירקות וסוכריה. הטעם מריר ומעט אגוזי, הגוף קל והגיזוז עדין מאוד. יש בה עדיין משהו בוסרי והרבה מקום לשיפור ואני בהחלט מצפה לשתות את הבירה הבהירה של מוסקו בשבוע הבא.

בירה מוסקו בהופעת בכורה. אהבתי את התוית.

בירה מוסקו בהופעת בכורה. אהבתי את התוית.

בשנה שעברה פרסמנו כאן את מדריך קוראים ושותים לBeers 2012 שזכה לצפיות רבות.  אין לנו הרבה מה להוסיף ולתקן, חוץ מההמלצה החמה להיעזר בMoovit, אפליקציית התחבורה הציבורית המצויינת והיעילה יותר מאתרי האינטרנט של חברות האוטובוסים, ועל אלכס פוטייטוס הידידותי לטבעונים שימכור תפודים לוהטים וערבים לחך במתחם (בחייאת, תביא גם את הנקניקיות הטבעוניות!)

אה, וההנחה.מי שמתכונן מראש מרוויח. הדפיסו את התמונה והביאו אותה עמכם:

beersinvitation

תתחדשו

שתי השקות של בירות קראפט ישראליות בשבוע אחד? הו כן!

מה, לא? לא, שלוש, אבל את השלישית טרם הספיקותי.

הראשונה, עוד אחת לחודש מבית מבשלת הדובים, שאחת לכמה זמן – נניח אחת לחודשיים – מוציאה בירה נסיונית בבישול בודד. לפעמים העדות לקיומן של אותן בירות נמצאת רק באלבומים של שני אספני התוויות שמגיעים לפסטיבלים כדי להגדיל את האוסף (מישהו זוכר את אראקיס?) ולפעמים הן מתקמבקות לבישולים נוספים (לאלה שפספסו את הדוקטור בפעם הראשונה). לא כל הבירות של הדובים נסקרות כאן. עם ההאטה בקצב העדכונים, אנחנו מעדיפים לתת במה למבשלות חדשות, אבל בגדול, רבות מבירות האחת לחודש נעות בין נסיונות למתוח את גבולות המרירות ו/או את גבולות אחוזי האלכוהול, הן מעלה (גריזלי – 8.2) והן מטה (בייבי אייל 1.8). הבירה החדשה בסדרה הולכת לכיוון אחר ואהוב עד מאוד על אדונית הבלוג. אש, כשמה כן היא: בירת אייל בהירה עם פלפלי צ'ילי שורף לרוב. עם כל הכבוד לכשות מרירה וללתת טריה וגרעינית, יש שלושה אלמנטים בירתיים שתמיד קונים אותי וצ'ילי הוא אחד מהם. צ'ילי קונה אותי גם מחוץ לעולם הבירה ויעידו על כך אוסף הרטבים החריפים שהחשאי ואני מטפחים במדף במקרר (המדף הקטן, שאי אפשר לאחסן בו בירות, כמובן), עיני הדומעות ושפתי החרוכות כתוצאה מפיגוע קפסאיצין בשישי בערב במסעדת הבאסטה ליד שוק הכרמל.

בתמונה: כבאים (או במיתוגם החדש וההו-כה-כושל, שלא לומר עילג, "לוחמי אש")

אש של הדובים נחנכה בביר מרקט ביום שני שעבר. אחרי 10 שעות עבודה, שעתיים בלימודים, חמישים דקות באוטובוס ועוד כרבע שעה הליכה, הגענו החשאי ואני לרבע השעה האחרונה של האירוע, בו נמזגו גם טקילות (pass) ותוקלטה מוזיקה לטינית (pass אם זה לא לוס קרודוס). רבע שע מספיקה כדי לחלוק בקבוק ולהתרשם. הבירה ענברית ומריחה מפירות כאשכוליות ואגסים, עם מעט ניחוחות של צ'ילי. בלגימה הראשונה חשים במרירות די סטנדרטית ולא מלהיבה אבל אז הפה מתלקח. החריפות והתיבול תוקפים את חלל הפה ועושים בו שמות מופלאות. הסיומת חריפה אף היא, הגוף בינוני והגיזוז די פעיל. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נהנית יותר מבירות עם גיזוז עדין, אבל כאן זה פחות מפריע, אולי בגלל שהפלפל דומיננטי כל כך. בטח יש כאלה שקוראים את רשמי הטעימה ולא מבינים איך אפשר לשתות דבר כזה. ובכן, לא מדובר כאן על קורונה (וממתי מדברים על קורונה?), אבל זאת בירה מגניבה ממש והדיסוננס בין הארומה הפירותית והחריפות דווקא באה בטוב.

בירה ישראלית נוספת שמכילה צ'ילי היא כמובן הלצ'ה דל דיאבלו של הדאנסינג קאמל. זאת אחת הבירות החביבות עלי של מבשלת הבית וכשהיא בברזים אני נוהגת להזמין אותה, דבר שלא קרה בשבוע האחרון, שכן לראשונה מזה למעלה משנה נמזגת בגמל בירה חדשה. Hey… Ju-Boy היא אייל בהיר עם 9% אלכוהול, המתובל בסילאן (שמשמש גם בבישול הIPA של הדאנסינג) ובערער, שמשמש, ובכן, לתיבול ג'ין ולתיבול Norwegian Wood, בירה נורבגית מעניינת שיצא לנו לשתות לא מזמן ולכתוב עליה בThe Beer Gatherer, הBlog הגיקי. זאת בירה ענברית ואטומה, עם ריחות עשבוניים כערער ומתוקים כסילאן. בפה הרגשתי לתת, סילאן, ערער וגרגירי יער ירוקים. הגוף מלא, הטקסטורה לעיסה כמעט ובעת השתיה המחשבות שלי נדדו למולדת – עולם הקוקטיילים. רציתי להוסיף לבירה רום לבן, מעט סירופ פסיפלורה או נקטר גויאבה וסירופ הדרי כלשהו כדי לדלל את המרקם ולתת למשקה קיק חמוץ. התוצאה הדמיונית לא תגרום לDeli להזמין אותי לסשנים של יום ראשון ובכל מקרה המחשבה הזאת לא אמורה להגיע בעת שתיית בירה. זה לא הערער שמערער אותי, אלא משהו במרקם ובסמיכות של המשקה, שהוא אולי הפחות מוצלח בהיצע הבירות של הדאנסינג קאמל.

Hey little ju-boy take a good look at me

והשלישית? בירה חדשה של הג'מס, עליה נודע לי כשנתקלתי בנתיב, הברמן, באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. דיווחים בהמשך.

רשומה מאגמתית.

בין 80-ומשהו הבירות שבקבוקיהן מוצגים לראווה וקורצים לעוברים והשבים שחולפים על פני הביר מרקט, יש הרבה בירות שמבושלות במבשלת העם, ששייכת לאותו תאגיד ענק שמפעיל גם את הביר מרקט. מבשלת העם מוכרת בקרב קהל המבשלים והבירגיקס, אבל לקהל הרחב השם לא אומר משהו.

בקצרה, מבשלת העם היא מבשלה ברישיון, עם תעודת כשרות, שמציעה שירותי בישול חוזי למבשלים ביתיים שרוצים למכור בחנויות או במסעדות/ ברים, אבל לא רוצים לקפוץ למים העמוקים של הקמת מבשלה ברשיון, לבתי עסק שמעוניינים בבירת בית או לכל מי שחפץ בבירה כגימיק. הלקוח נותן מתכון, או מפתח אחד בשיתוף עם דגן, המבשל הראשי, העם מבשלים, מתווים, מברקדים אם יש ברקוד והרי לכם בירה שמוכנה, לפחות אדמיניסטרטיבית, לפרוץ את גבולות הגיזרה של הביתיות.

בשנה האחרונה כתבנו על מספר בירות שמבושלות במבשלת העם: בירה הרצל, מייבירוביץ, בירת 48 והפרייבט לייבל של הדובים, שכמו כל הבירות של מבשלת הדובים, שאף היא שייכת לתאגיד הענק, מבושלת שם. בביקורנו הראשון בביר מרקט איתרנו 7 בקבוקים של בירות שעוד לא שתינו, כולן של מבשלים ביתיים שעברו לבשל באבן יהודה. מבשלות מסחריות, גם בוטיקיות, נוטות לא לקחת סיכונים וממעטות להרחיב את הקו ולהציע בירות חדשות. הדוגמא הקיצונית היא מבשלת הנגב, שבמהלך כל שנות קיומה מבשלת את אותן שלוש בירות. כשהבירה, שמופצת בשוק הישראלי הקטן, אמורה לפרנס משפחות, בישול אצוות גדולות של בירות חדשניות הוא קצת פחות אטרקטיבי.

מאגמה אדמונית ומאגמה זהובה הן שתיים מהבירות שהעמסנו בביקור. במקור הן מבושלות במבשלת הצפון, ששוכנת בדרום רמת הגולן. עבורנו אנשי המרכז הצפון זה כל מה ששוכן צפונית לצומת קיסריה, אבל זה די שקוף שמי שקורא לבירה שלו מאגמה לא מתגורר בנהריה*. המאגמה הזהובה היא הראשונה שפתחנו, אי-אז בסוף ספטמבר. אייל בסגנון בלגי, בצבע ארד עמוק ומעונן ועם ריחות של קליפת תפוז, זרעי כוסברה וסוכריה. החשאי הריח גם אגס ביין. ההרגשה הראשונית בפה מימית ואנמית, אולם טעמים מרירים ופרחוניים משתלטים על הפלטה די במיידי. הגוף קל עד בינוני, אבל גיזוז אגרסיבי מכבייד ומאט את השתיה ובסיומת הקצרה חשים במרירות כשותית וגם במתיקות. למרות שהבירה מבושלת במבשלה מסחרית, עדיין מרגישים את הבוסריות, ה"ביתיות" אם תרצו.

המאגמה האדמונית נטעמה על ידינו לפני שבוע-שבועיים. אחרי הזהובה, שלא הפילה אותנו בלשון המעטה, הציפיות שלנו לא היו גבוהות. נעים לכתוב שהופתענו לטובה. האדמונית היא אמריקן פייל אייל, שכשמה כן היא, אדמונית, טיפה חומה, כמעט צלולה, שנמזגת עם ראש קצף לבן ויפה. הכשות מעניקה לבירה ניחוחות נעימים של פירות, מעט אשכולית וגרגירי יער בשלים (תחשבו על קטיף פירות יער בחופשה בצימר בגולן. מכניסים לסלסלה, משאירים את הסלסלה באוטו כשנכנסים לצהריים במפגש השלום של אבו נידאל במסעדה, חוזרים לאוטו. הריח הזה). הטעם, כראוי לז'אנר, מריר, טיפה יבש. גם הבירה הזאת ניחנה בגיזוז רב, אבל כאן זה פחות הפריע והשתלט והסיומת מפתיעה עם גרעיניות/ מאלטיות מרעננת. נהנינו מאוד מהאדמונית ואשמח לשתות אותה שוב.

*ואני תוהה אילו שמות גבריים וקשוחים תקבלנה הבירות הבאות שיבושלו בגולן, אחרי שמאגמה ובזלת נחמסו?בירה קהלני? יהודה הראל פייל אייל?. אה, חרמון. איזה מזל שיש את החרמון.

 

יש בסטה של בירה בנמל יפו!

הזמן: רביעי בערב, בפתיחה השקטה של הביר מרקט בנמל יפו
המקום: הביר מרקט בנמל יפו
השותים: החשאי, אני, עוברים ושבים.
הנשתים: מה שבברזים

לפני חודשיים אורן אבראשי העלה בבלוגו רשומה שכותרתה כמה חבל שאין ברלי ווין בארץ שמסקרת את ברלי ווין, חנות משפחתית קטנה בקופנהגן, שמתמחה בבירות קראפט. את הפסקה הראשונה בסיקור חותם המשפט "[…] בתקווה שבמהרה בימינו תהיה חנות במתכונת שכזו גם בלבנט."

רק בריאות, אבראשי. רק בריאות.

(אפשר להזמין אצלך משאלה לטיקי בר?)

בזמן ששורות אלו נכתבות, הביר מרקט, בסטת הבירה הראשונה בלבנט, כבר חי ובועט. פינה קטנה בשוק הנמל ביפו מול הים ומול החומוסיה, 80 סוגי בירה בבקבוק מכ-20 מבשלות בוטיק שפועלות כאן, בלבנט, שני ברזים – אחד מתחלף (אתמול בערב כיכבה מלכה אדמונית) ואחד קבוע, Jaffa Ale שמיוצר עבור המקום ע"י מבשלת העם, שעומדת, ביחד עם ליאור וייס ממבשלת חיפא גם מאחורי הביר מרקט. החשאי ואני הקדמנו והגענו לבדוק את המקום אתמול בערב, לפני הפתיחה הרשמית.

עגלת הבירה בכניסה למתחם. כנסו כנסו, הבקבוקים בפנים!

לביר מרקט יש נוכחות כבר בכניסה לשוק הנמל: עגלה ובה נמזגת הבירה לעוברים ולשבים, במחיר 24 ש"ח לכוס שליש מפלסטיק. הברזים זהים לאלה שבתוך המתחם. על מלכה אדמונית כבר כתבנו בעבר. הג'אפה אייל חומה, מעורפלת עם ריחות כשותיים עדינים של אשכולית ואורן ומרירות עדינה, מעט פירותית ונגיעות של מתיקות. גוף קל, גיזוז רך: לא בירה מהפכנית, אבל מספקת את הסחורה ומרווה את צמאונם של הבאים בשערי השוק. המהפכה בפנים וגם שם מוזגים בירה מהחבית, אבל השוס האמיתי נמצא מאחורי הבר.

אין בית ספר. מת. מותר ליהנות מהקונספט של לוח וגיר.

מדפי עץ מינימליסטיים ובהם, לפי סוגים, מסודרות שורות על גבי שורות של בירות ישראליות. מלאגרים ופילזנר קלילים, עבור באיילים בהירים, IPA ושות', דרך בירות חיטה ובירות בסגנון בלגי וכלה בפורטרים ובסטאוטים. עשרות בקבוקי שליש, ממבשלות מוכרות וותיקות כדוגמת אלכסנדר ובזלת, דרך מבשלות חדשות ומבטיחות כמו מבשלת שריגים ועד מבשלות ביתיות שמבשלות במבשלת העם בישול חוזי שמאפשר הפצה ומכירה מסודרת, כמו בירת 48 וכמו מבשלת הצבי, שזו הפעם הראשונה שנתקלנו בבירות שלהם. עוד על המדפים: הבירות של מבשלת הגליל, שלמיטב ידיעתי לא מופצות במרכז ובקרוב גם אייסיס ממושב דקל בדרום, שאף הן קשות להשגה כאן.

אז מה קונים מכל השפע הזה? שישיות מיקס-אנד-מאץ'. לוקחים מארז, ממלאים במה שרוצים, משלמים 85 ש"ח – מחיר סביר לכל הדעות. מחירו של בקבוק בודד במקום – 17 ש"ח. מחירו של בקבוק בירה ישראלית בחנויות נע בין 15-18 ש"ח. השישיה משתלמת.

בחזית – שפחתכם החרופה כותבת רשמי טעימה.
בעורף – המון בירה.

המבחר גדול, מרהיב ביופיו – כל התויות הססגוניות הללו שובות את העין – ולרשות המבולבלים והתועים עומד צוות שאוהב בירה, מבין בירה וטעם כל אחת ואחת מהבירות שבחנות. האינטרס שמניע אותם (ושהביא לפחות אחד מהם להתפטר מעבודתו כדי למכור בירה בשוק) הוא אהבת המשקה, לא אחוזי מכירה, לא תמריצים מחברות וממונופולים בענף (איזה מונופולים? פאבו? ג'מס?) – פשוט אהבה גדולה לבירה ואמונה בתעשיה המקומית. הם יעזרו לכם וימליצו לכם אם תרצו ותצטרכו.

החשאי ואני באנו מוכווני מטרה, על שביעיית בירות שמעולם לא שתינו ושאפשר להשיג בלעדית בביר מרקט. על הרכישות שלנו אולי נכתוב בהמשך. אנחנו אמנם רכשנו, אבל כדי לפתוח את השנה בטוב, הבלוג קיבל מהביר מרקט שוברים לשתי שישיות בהרכבה להגרלה בין הקוראים. כן, כן. אתם לא צריכים לעשות הרבה, רק לעשות לייק לדף הפייסבוק של הבלוג, לדף הפייסבוק של הביר מרקט ולהשאיר תגובה לרשומה (עם כתובת מייל אמיתי, כדי שאם תזכו, נוכל לשלוח לכם את השובר). תכתבו שנה טובה או משהו כזה. אם אתם מאוהדי הבלוג ו/או הביר מרקט, ציינו זאת בתגובה.
ההגרלה תערך בשעה 16:00 ביום ראשון, ערב החג, אז יש לכם סופ"ש שלם ללייקק.

יאללה בואו, מגניב שם.

"יושבים ביחד על החול, ים כחול, בקבוק של בירה, זה רק אני והחשאי והשפירא"

פרולוג

לונגשוט 2011. הסומלייה ואני מתחילים לדבר. לא ברור למה ועל מה. שניה אחר כך מגיע אחד, איציק שפירא. הוא פתח מבשלה. שתי דקות דיבור והחלטנו, הסומלייה ואני, לנסוע לבקר במבשלה של איציק. שבוע לפני לונגשוט 2012 הגענו לבקר. בחמישים ואחד השבועות שעברו בין השיחה לביקור, נתקלנו בשפירא לא פעם ולא פעמיים. שתינו בירות שלהם בפסטיבלים, בפאבים וגם בבית, אבל לא ממש כתבנו עליהם עד היום. חיכינו לביקור במבשלה. משפחת שפירא – זה עסק משפחתי – לא שקטה על השמרים בשנה האחרונה, הוציאה בירה עונתית לחורף שהיתה מאכזבת (בדגש על היתה. הסבר ופירוט בהמשך), העמידה ברזים ברחבי ירושלים, הפיצה בקבוקים גם למרכז, הוציאה בירצ'נדייז מגניב – תחתיות וחולצות – הפיקה סרטוני וידאו קורעים וביולי, ממש לפני שביקרנו, החלה להפיץ בירת חיטה קיצית. במשך הזמן קרו דברים גם לאותה עונתית חורפית, אבל על כך בהמשך. קודם אתנחתא ויזואלית.

הזמן: צהרי שישי בסוף יולי, יומיים אחרי מחטף ביבי-שטייניץ
המקום: מבשלת שפירא, אזור התעשיה בבית שמש
השותים: דני ואיציק שפירא, שאירחו והשקו את הסומלייה, הילדה השוודית המתה, החשאי ואותי.
הנשתים: שפירא פייל אייל, שפירא אוטמיל סטאוט, ג'קס ווינטר אייל ושפירא חיטה.

בשישי בצהריים שומם באיזור התעשיה נחם בואכה בית שמש. אפילו הכורדי הגרעיני מהמפעל השכן נח מהקליה. שומם, אבל לא קשה למצוא את המבשלה, ששוכנת בהאנגר לא קטן, שמכיל את מיכלי התסיסה והבישול, שמסוגלים להפיק 8000 ליטרים של בירה בחודש, וקומת גלריה קטנה עם משרד, בר קטן עם ברז, שולחן ארוך שלא צילמתי ופוטנציאל מגניב ביותר לברו-פאב צנוע/ חלל אירוח וטעימות למבקרים, ברגע שיסדרו שם את המזגן.

המבשלה נפתחה לפני שנה. כמו אצל מבשלים רבים אחרים, איציק נחשף לבירות בוטיק בטיול לארצות הברית והתמחה במבשלת Left Hand בקולורדו. אחרי כמה שנים של בישול בבית בירושלים והשתתפות בתחרויות, ועם מה שנראה מרחוק כתכנית עסקית רצינית ומקיפה, פתחו האחים את המבשלה. הם הביאו ציוד, עבדו על מיתוג ושכרו את שירותיו של יוחאי קודלר, האיש שהפריח את השממה בקרית גת ופתח שם את מבשלת הנגב,שמשלמת מסים מלאים ומנופחים, שלא כמו המפעל ה*יותר* ידוע בעיר.
והיתה גם אג'נדה. רצון להיות "גולדסטאר בוטיק", לדבריהם. מה זה גולדסטאר בוטיק? נדמה לי שהכוונה היא לבירה נגישה הן בהיבט הזמינות והן בהיבט הטעם, בלי התחכמות ובלי נסיון להמציא את הגלגל או להביא בשורה מהפכנית כזאת או אחרת. לא מפתיע, אם כן, ששפירא יצאה לשוק עם שתי בירות בלבד: Pale Ale (להלן: הירוקה) ו-Oatmeal Stout (להלן: האדומה). צעדים מדודים שמאפשרים לשוק להכיר, לעכל, להסתגל ולאהוב. לקראת תערוכת Beers 2012 הוציאו בשפירא מהדורת חורף מוגבלת בת 1000 בקבוקים של ה-Jack's Winter Ale (להלן: הסגולה). יוחאי טס ללימודים בגרמניה, פטריק ואן דם, שבישל עד לא מזמן באלכסנדר פיתח עבור שפירא את בירת החיטה (להלן: הצהובה) כבירה עונתית לקיץ, שיצאה לשוק כשבוע-שבועיים לפני הביקור שלנו. העבודה עם אנשי מקצוע משתלמת לצרכן הקצה: הבירות של שפירא הן מהבודדות בשוק ששומרות על אחידות ולא מפתיעות ומשתנות מבישול לבישול, מבקבוק לבקבוק. בעולם אידיאלי לא הייתי מתעכבת על הפרט הזה, שצריך להלקח כמובן מאליו, אבל בישראל יש יותר "הפתעות" משגרה. ר' הרשומה הקודמת, על עוג קיצי של מבשלת הגולן.

נאמנים לסלוגן, "בירה ירושלמית", רוב נקודות המזיגה של שפירא שוכנות בעיר הבירה במלרע, בפאבים שמלווים אותם מתחילת הדרך. בתל אביב היא נמכרת בבקבוקים במספר חנויות ופאבים. זכור לטובה שיתוף הפעולה עם דיויד כהן והדאנסינג קאמל שנמזג בפאב בפלורנטין. אני חושבת שלחיפה הם עדיין לא הגיעו: הם מפיצים את הבירה עצמאית ולא רק מחירי הבירה גבוהים בארץ, גם הדלק.

פתחנו שולחן במשרד ופתחנו בקבוקים. התחלנו עם האדומה.כמעט כל מבשלה ישראלית מתהדרת בסטאוט, אבל זאת של שפירא מתהדרת בתפנית מעניינת ומיוצרת, ובכן, משיבולת שועל. לדעתי זאת הבירה המסחרית היחידה בארץ בסגנון זה (בנוהל הרגיל, אם יש תיקונים טקבקו בבקשה). היא כהה, בעלת ראש קצף בצבע בז', ריח של אפיה, קליה, קפה וקצת עץ וטעם מריר, קלוי ונעים. המרקם חלק הגוף בינוני ובסיומת יש קפה.

הירוקה זהובה, מעט עכורה ועם ראש קצץ לבן. יש לה ריח קצת אשכוליתי, אבל לא כמו של הIPA האמריקאי שצובר כאן פופולאריות בקרב חובבי הבירה (מודה באשמה). המרירות שלה עדינה, כשותית ונחמדה, הגוף שלה קל וחלק והסיומת מרירה עם טיפה מאלט. שתי הבירות הללו לא מחדשות הרבה וזה בסדר. כיף לשתות אותן, הן טעימות, קלילות ומזמינות קניה של שישיה או סיבוב חוזר בפאב. גולדסטאר בוטיק, כן?

הבאה בתור היתה הצהובה, בירת החיטה. כשבוע לפני הנסיעה יצא לחשאי ולי לדגום בקבוק מאצווה מפוספסת שלא יצאה לשוק. שמחנו לגלות שהבעיות תוקנו. המראה שלה עדיין בעייתי במקצת: היא צלולה ובעלת מעט מדי קצף, אבל חוץ מהמראה החיטה של שפירא די אופיינית לז'אנר: ניחוחות של ציפורן, מסטיק ולחם, טעם נהדר מתוק-חמוץ וסיומת ארוכה ומסטיקית.

והנה הגענו לג'ק ווינטר אייל, הבירה הסגולה והחורפית, בירה עונתית בת 6.8% אלכוהול שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בג'ק דניאלס – נתנו לה קצת להתחמם בחדר הממוזג. כפי שכתבתי כאן למעלה וברשומה שקדמה לתערוכת Beers, היא לא הותירה בנו רושם ראשוני טוב, אולם חברים שטעמו אותה ביחד איתנו אמרו לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו. נתנו. איזה מזל. טעמנו אותה בתערוכה עצמה ואז שוב כחודשיים לאחר מכן ואז שוב בביקור במבשלה. הזמן עושה לה טוב. טוב מאוד אפילו. נכון ליולי 2012 הג'ק זו בירה מתקתקה ועשירה, מעט אלכוהולית, ובעלת גוף מלא וכבד, עם סיומת של עץ ושל שרי. באף יש שרי, אלון וניל ומעט אלכוהול. יש לנו בקבוק נוסף של הסגולה במקרר. ניתן לו לסגור שנה ונפתח אותו בדצמבר או בינואר, בתקווה שלא נפספס את השיא שלו.

באופן טבעי, עיקר השיחה שלנו נסבה על מס הבירה. הענף, אומרים האחים, עדיין לא רווחי והם בקושי סוגרים את החודש. התגמול כרגע נגזר מסיפוק ומפידבקים, מאנשים ששותים ונהנים ומנקודות מזיגה חדשות; פחות מספירת מזומנים. עם הון סימבולי, כך למדנו בפקולטה למדעי הרוח שבהר הצופים, לא קונים במכולת וגזירת המס עלולה להפיל את שפירא, כמו את המבשלות הקטנות האחרות שבימים אלה נאבקות על קיומן.

אבל נסיים בנימה אופטימית ובשתי המלצות: השבוע,כשהתחלתי לכתוב את הרשומה, נתקלתי בפייסבוק בתמונה של בישול מהדורת 2013 של הסגולה, אותה בישל יוחאי, שחזר לעמדת הברומאסטר בשפירא אחרי הלימודים. קנו שישיה. שמרו אותה ופתחו בקבוק אחת לחודשיים; זאת דוגמא מצויינת לבירה שמתיישנת יפה. אגב, שבוע לפני הביקור שתינו אותה במסגרת טעימת אורך של מבשלות ישראליות והרחנו חבית ווניל. טעמנו אלכוהול, בננה, מעט עץ וברבן. מה נשתנה בשבוע אחד? כנראה שהאוכל שנלווה לשתיה וסדר הטעימה.

וגם, כמו בשנה שעברה, גם השנה תתארח המבשלה בפסטיבל הבירה הכפרית של מועצה אזורית מטה יהודה. כאן הפרטים: פסטיבל בירה כפרית מטה יהודה.

הגעתם עד כאן? קבלו את הסרטון הבא של בירה שפירא (NOT!) – שימו לב להתאמת צבעי החולצות לבקבוקים!

picasion.com