Peaches en Regalia

 

הזמן: שבת בצהריים
המקום: ביתם של אבא חשאי ואמא חשאי
השותים: אבא חשאי, אמא חשאי, גיס קטן, אחי הקטן והמצוין, החשאי והכלה הסוררת
הנשתים: St. Louis Premium Peche (עמ' 214), Timmermans Peche (עמ' 152)

רשומה שלישית ברציפות עם רפרנס לפרנק זאפה, שכל היכרותי עמו מבוססת על הופעות המחווה של גיליאם (תראו, מישהו ערך וידאו בן 20 דקות מההופעה! כנסו כנסו, זה היתולי בטירוף! לאן נכנסים? לכאן, כמובן). הפעם ההקשר מצוי בכותרת הרשומה ובצמד בירות הלמביק שחלקנו בארוחת שבת בצהריים, עם שניים שמתנסים, אחת שנרתעת ואחד שאוהב את הז'אנר.

הלמביק זו בירה בלגית שמותססת ספונטנית משמרים שקיימים באויר. בניגוד לתהליך ההכנה הסטנדרטי, בו השמרים מוספים לנוזל לאחר הבישול באופן מבוקר. התוצר הסופי  של למביק, שנקרא Geuze, חמוץ כמו הגיהנום. יש כאלה ששותים את זה נקי וזה לגיטימי. הכל לגיטימי כל עוד לא פוגעים בזולת. גם קטטרופיליה. אך כדי שהאדם הסביר יוכל לשתות למביק  מוסיפים לבירות האלו פירות לאחר התסיסה.

התחלנו עם סט. לואיס פרמיום פיץ', שלה צבע ענברי כהה וראש קצף קטן, ניחוחות חמוצים וtartiness לא מוסווה בכלל של למביק, מעין חמיצות אגרסיבות. הטעם התחיל נחמד, מתקתק, אפרסקי ורך, אבל המשיך חמוץ. זאת בירה חלקה ונעימה לשתיה, אבל לא נפלתי.

המשכנו עם טימרמן פיץ', מגוזזת בעדינות, ללא ראש קצף במזיגה ועם צבע זהוב כהה. הרחתי נקטר אפרסקים סוכרי וסמיך וקרם גוף וטעמתי סיידר לא מגוזז מספיק ועם טעם מתוק ומלאכותי.

בזיכרון התחושתי של החשאי ושלי עדיין מהדהד טעמה העדין והמשכר של למביק האפרסק ששתינו בקפה Le Mort Subite, מוסד מקומי רועש ושמח בליבה של בריסל. לפני שנסענו גלית דבירי מבירדי המליצה לחשאי לשתות אותה ואנחנו שמחים שהקשבנו לעצתה. במשך כמה ימים ניסינו למצוא בקבוק של הבירה לקחת הביתה ומשלא מצאנו קנינו בקבוק של קריק, בירת דובדבנים מאותה מבשלה, שאותה פתחנו אחרי שסיימנו לשתות את בירות האפרסק. אני חושבת שזאת הלמביק המוצלחת ביותר ששתיתי עד היום: החמצמצות שלה עדינה, הדובדבנים לא מריחים כמו שרי גרוע והסיומת שלה חלקה. אם היא היתה מיובאת לארץ הייתי קונה בקבוק ושומרת אותו להזדמנויות בהם שותי בירה שלא ממש אוהבים בירה קופצים לביקור.

something for the ladies

הזמן: שני בערב
המקום: אגנס, אבן גבירול
השותים: אני והחשאי בדאבל דייט עם היפים והאמיצים, ההוכחה הניצחת שהסבלנות מנצחת
הנשתה: Lindemans Peach (עמ' 173)

חיי הלילה התל אביביים סוגרים עלי ומאלצים אותי להתבאס על בירות מבקבוקים שהייתי יכולה לשתות בחצי מחיר בבית שלי עם מוזיקה טובה בווליום שמאפשר שיחה ברקע. באגנס יש 10-12 סוגי בירה מהחבית ושתיתי כבר את כולם, חוץ מאת האלכסנדר שאשתה עוד חודש-חודשיים במבשלה.

כשהזמנתי את הלינדנמנס פיץ', למביק פירות עם פחות אחוזי אלכוהול מתמצית רסקיו של פרחי באך, לא ידעתי שהיפה והאמיצה, שנכנסה לפאב עם בח"לה כשתי דקות לפני שהגענו (היה נעים מאוד להכיר ולהיווכח שהבחור הזה שלטענתה יצא איתה 10 שנים ונשא אותה לאישה בשנה שעברה כלל איננו בדיוני), הזמינה אף היא למביק. כך ישבנו לנו גבר מול גבר, אשה עם בירה שמשווקת לנשים מול אישה עם בירה שמשווקת לנשים וניסינו להתגבר על האקוסטיקה. אחרי סיבוב אחד (ושני לבח"ל, הוא השותה המהיר במערב!) יצאנו. היה רועש וקסנופובי לצמחונים; הם לא הסכימו להגיש צ'יפס בלי דג. WTF?!?!

זה כבר לא צריך להפתיע אותי בכלל, אבל שוב הופתעתי שנהניתי מהטעם ומהתחושה של בירת פירות קלילה. מצד שני, המחסור בשעות השינה והעומס של הזמן האחרון חצי גולדסטאר היה מפיל אותי כמו כלום. מצד שלישי, אחרי האגנס הלכנו לדלי והחשאי ואני התנסינו בשלושת הקוקטיילים ע"ב וודקה KETEL תפוזים שיושקו במקום בקרוב (נסו את הקוקטייל עם מחית הפסיפלורה – המוצלח מהשלושה).

בכל מקרה, התוית של הלמביק יפהפיה.