בירה בשווייץ, חלק א': הקדמה

שווייץ אינה המדינה עליה חושבים כשמתכננים טיול בירה. ואכן, החשאי ואני לא תכננו טיול בירה בשווייץ. בסוף השבוע האחרון של חודש נובמבר טסנו בטיסת איזי ג'ט זולה ומטונפת לסופ"ש בבזל ובציריך, ששיאו ומטרתו היתה הופעתם של The Young Gods לרגל 25 שנים לאלבום הראשון שלהם.

ההופעה נערכה בערב אחד, לוח הזמנים של איזי ג'ט הכתיב חופשה בת ארבעה ימים וכך, בשלושת החודשים שעברו מהזמנת כרטיסי הטיסה והכרטיסים להופעה, חקרנו את אפשרויות השתייה בשתי הערים. באופן טבעי המחקר התחיל ברייטביר, שעל אפליקציית המיקום של האתר אורן אבראשי גמר את ההלל לפני מספר שבועות. התוצאות לא היו מרשימות, בלשון המעטה: מעט פאבים וברופאבס, מעט חנויות. מכיוון שגם לרייטביר יש את הכשלים שלו, כפי שנכחנו אחרי הטיול לגרמניה, לא אמרנו נואש ושמנו פעמינו לעבר גוגל, שם מצאנו את הרשימה של BOV, בירגיק שווייצי, ועוד מספר הפניות לבירות קראפט שניתן להשיג בשתי הערים אליהן נסענו.

ציריך ובזל שוכנות בקנטונים דוברי גרמנית. בזל גובלת בגרמניה (ובצרפת), ולכן ציפינו להשפעה גרמנית על תרבות הבירה המקומית: בירה זולה, טריה, טעימה בטירוף שנגמעת מכוסות שכל אחת מהן מכילה בערך 50% מצריכת הבירה השנתית לאדם בישראל. ההנחה בעניין הטריות התבררה כנכונה. זהו.

בירה טריה בציריך

בירה טריה בציריך

למי שלא יודע נחזור ונספר שבשנה האחרונה, עת סיימנו לקרוא ולשתות את ספר מותגי הבירה הישראלי שאשם בהיווסדו של הבלוג הזה, אני – ולדאבונו הרב גם החשאי – התחלנו משימה חדשה ושאפתנית: לשתות את כל הבירות בספר 1001 Beers You Must Try Before You Die ולתעד את המסע בבלוג הבת, The Beer Gatherer.  תריסר בירות שווייציות מופיעות בספר ובמשימה כמו במשימה – היינו מאוד מוכווני מטרה בסוף השבוע.

בירה בציריך

מי צריך את שייקספיר אנד קו כשיש את ביר אנד קו? חנות ספרים בציריך.

ברשומות הבאות בשני הבלוגים נחלוק רשמי בירה משווייץ. תהיה חפיפה כלשהי בתכנים, אבל מהיכרותי עם החומר האנושי הקלוקל שעומד מאחורי הפרוייקטים, הblog בטח יכיל יותר רשמי טעימה וחוויות מפוקפקות. לא מפוקפקות ממש – מדובר בשווייץ, כן? אבל אם אתם חננות שמתלהבים מתיאורים של ניחוחות וסיומות, בקרו אותנו גם שם.

הטרילוגיה החיפאית חלק ב' או: הפאב מעבר לפינה

(24 שעות בחיפה, 3 פאבים, 3 רשומות)

הזמנתי לנו חדר במלון קולוני במושבה הגרמנית, מרחק הליכה מתחנת הרכבת, מואדי ניסנאס ומהעיר התחתית, מרחק יריקה מהרייך השלישי של חיפה, הלא הוא פאב הדאנק. ישבנו שם פעמיים, פעם אחת בשישי בערב, אחרי ארוחת סלטים קלה ומשביעה באלדיאר, פעם שניה בשבת בצהריים, אחרי גיחה לפיתה בזעתר ובצל במאמא פיתה. יש אוכל בדאנק, אבל האופציות הצמחוניות בתפריט מעטות ועבור טבעונים יש צ'יפס. זה באופן רשמי. בצהרי שישי מוציאים שם בדרך כלל מנות מיוחדות ואפשר להזמין מראש מנה טבעונית. בשישי בו היינו בחיפה לא בישלו.

חוקי הבית. אלו צריכים להיות החוקים בכל בית. לחצו להגדלה.

חוץ מהתפריט יש גם ארבעס. ארבעס זאת קטניה וביחד עם הדגן של הבירה מתקבל חלבון מלא. אני רוצה להאמין בכך לפחות. היה גם אבטיח אורגני מתוק שאחד הברמנים הביא מהסופר האורגני בו הוא עובד, ופרס עבור השתיינים, ככה סתם כי היה לו אבטיח והם היו שם.

פרנציסקאנר כהה. חבל שהתמונה לא מעבירה את הנוקשות של ראש הקצף.

לסיבוב הראשון הזמנתי מכבי מהחבית, כי ככה הבטחתי פעם בתגובה לטוקבק. החשאי לקח פרנציסקאנר כהה. לא זוכרת אם הן נכללו בHappy Hour או ששילמנו מחיר מלא, שעלה לאחרונה בעקבות מס השטייניץ. מדיניות הHappy Hour של הדאנק מוזרה קצת: 5 או 6 חביות שמשתנות מדי יום ואפילו במהלך היום, נמזגות תמורת 2/3 מהמחיר הרגיל. השעה השמחה נמשכת מהפתיחה בשעות הצהריים ועד מתישהו בערב, 8 או 9. בעקבות הגזרות שנחתו עלינו, הנוהל ממשיך ברגיל בשישישבת, אולם בשאר ימות השבוע, ימים שבהם מגיעים לשתות השתיינים ולא הבליינים, ההנחות על הבירות הנבחרות ממשיכות לאורך כל היום. אנחנו שתינו עם בלוטות הטעם (והריח והראיה) ולא עם הארנק, ובחרנו מה שהתחשק לנו בלי קשר לשעות או להוזלות. עוד נלגמו בשישי ובשבת פורטר אלון מוצלחת מחבית חדשה של נגב, ניוקאסל, גמברינוס ופילזנר אורקוול. את שני האחרונים אני שתיתי, כי קשה להתמודד עם משהו כבד יותר מפילזנר בחום של אוגוסט.

בשבת בצהריים אלכס מהדאנק, בעל המקום, בעל הבלוג שקושר ברשומה הקודמת על הגולדסטאר בהדר, והאיש שלא איפשר לנו להכנס ולשתות מחבית השפאטן האחרונה שנשארה בארץ אי אז, היה שם עם אשתו ובתם. העברנו כמה שעות בדברי הלל לבירות גרמניות וצ'כיות (החשאי שמר על זכות השתיקה בעניין האחרונות), בביצ'ינג על יבואנים תאבי בצע שהעלו את המחירים ללא כל פרופורציה לגזירות שטייניץ ובדברי הלל על תינוקות שאוכלים הכל, כמו המתוקונת מהתמונה למטה, שקצת מצליחה להוציא את העוקץ מעניין הרייך החיפאי.

smoochable!

אם היינו מתגוררים בחיפה, במקום הגיוני ולא באיזו ורדיה שצריך 70 אוטובוסים כדי לצאת ממנה, הדאנק בטח היה הפאב הקבוע שלנו.

 

שנה אחת, 200 רשומות

 

הקדמה א':

כששלום שלו, היבואן של בירות בלהייבן ובישוף שמע שהיעדרה של בישוף קלרביר מחביות וממדפי ארצנו מדיר שינה מעיני, הוא התקשר ואמר לי לא לדאוג, שבקבוק של הקלרביר עושה את דרכו מהמבשלה אלי. זה היה בתחילת ינואר. הבקבוק החליט לקחת את הscenic route, וכעבור כמעט חודשיים עגן אצל שלום למנוחה קצרה ובמהרה הועמס על רכב ממותג של בישוף והגיע אלי למשרד בצהרי היום.

הקדמה ב':

את שחר הרץ מBeer and Beyond פגשנו לפני שנה בדיוק, בפסטיבל הבירה הכפרית הראשון של מטה יהודה. היה לו דוכן ליד הדוכן של ידידינו ארם דקל מאביר האלה, שהכיר בינינו. הוא מכר שם את הספר שלו, אנחנו קנינו עותק וכמה ימים לאחר מכן, אחרי שחתכנו מוקדם ממסיבת הפורים של העבודה ושתינו Fuller's, פתחנו את הבלוג הזה. בשנה הזאת שחר הפך לספק, ל-beer buddy ולחבר. איזה חבר? כזה שחוזר מבלגיה עם בקבוק של לף רוסה. כן, כזה שמוותר על מקום במזוודה שהיה יכול ללכת על למביק חמוץ וקיצוני או על IPA מר כחזרת, לטובת בקבוק של לף, ככה, וולונטרית.

הזמן: מוצאי שבת, פוסט-פורים
המקום: קרוב לפארק הירקון
השותים: החשאי, איש הבירה, הילד השוודי החי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:Bischoff Kellerbier (עמ' 61) Leffe Rossa (עמ' 183)

החלטנו לפתוח את הרוסה והקלרביר ביחד. הזמנו לטעימה את שחר והלף רוסה, את הילדה השוודית המתה שהיתה איתנו באחד מרגעי השפל הגדולים של הבלוג ואת הילד השוודי החי, שיחד עם הילדה, נכח ברגע שיא של הבלוג וברגע השפל הגדול של הכותבת. כולנו שלפנו בקבוקים נוספים שעל חלקם ידווח בBeer Gatherer, הבלוג שלנו באנגלית, אפיתי עוגיות ופכסמים טבעוניים למהדרין ובלי ג'ימבורי ומתקנים מתנפחים חגגנו שנה לבלוג.

הקלרביר, לאגר לא מסונן, היה הסיפתח. הנוזל שבבקבוק היה שקוף עם משקעים. הילדה השוודית, שכמה שהיא מתה ככה היא רבת תושייה, ניערה קלות את הבקבוק כדי להחזיר אותו למצב הצבירה הרצוי. זו בירה עכורה, בהירה וחיוורת, שנמזגה עם ראש קצף קטן. הריח לחמי מאוד, הלתת מורגש, וניכרת גם מעט חמיצות. הבירה עצמה קלילה, מרירה ומרעננת, עם סיומת דגנית, כמו שאני אוהבת.

בדרך ללף טעמנו כמה בירות צ'כיות שגם לא ניתן להשיג בארץ וגם אי אפשר להוציא לכם, הקוראים, את העיניים בשתייתן, אז נפסח עליהן כאן. טעמנו גם בירה חדשה של לף, Leffe Ruby, בירת פירות אדמדמה עם ראש קצף ורדרד וריח של מי ורדים ואבטיח, שיש לה טעם של תה היביסקוס. מקווה שעיניכם לא יצאו מחוריהן, לא בתדהמה ולא מקנאה, כי היא היתה סתמית לחלוטין. נראה לי שזאת עוד אחת מהבירות האלו שמנסות לכוון לקהל "נשי", מה שזה לא אומר.

את הלף רוסה שתינו אולי חודש לפני שהתחלנו לכתוב את הבלוג, בבר הקרוב למקום מגורינו, הלא הוא הבריו 66 הזכור לטובה. בינתיים מב"י החליפו את הברזים המתחלפים וכמו אי-אלו בירות אחרות בספר, גם זאת נעלמה. הרוסה, שבינתיים מותגה מחדש ע"י לף ומשווקת תחת השם Lentebier / Bière de Printemps, אולי כחיזוק הזהות המנזרית של המותג? זו בירה כהה וצלולה, עם ניחוחות מתוקים וביסקוויטיים ומרירות שממנה מציצה מפעם לפעם חריפות. יש לה גוף בינוני, סיומת מרירה וארוכה וסה"כ היא לא רעה. לא מפילה, לא משהו ששווה לבזבז עליו גרב ומקום במזוודה כדי ליהנות מהשתיה, אבל בסדר.

מי נוסע לאוסטריה וסוגר לנו את הפינה של קייזר?

it ain't over til it's over

הזמן: שלישי בערב, במקום פילאטיס, לפני דגירה על עקומת הביקוש המצרפי
המקום: שולחן האוכל, ליד הפסטה
השותים: החשאי ורעייתו
הנשתה: Beck's Dark (עמ' 79)

אנחנו כבר בפברואר 2012 והבלוג חי ובועט גם בלי ביבליוגרפיה, שהופנתה לאח הקטן כותב האנגלית בעל השם היומרני The Beer Gatherer. טוב לנו. כמעט ולא יוצא לנו לשתות בירות גרועות או בירות שאנחנו לא רוצים לשתות אבל הדבקות במשימה מחייבת. גם הכתיבה פחות אינטנסיבית ואנחנו לא טורחים לתעד כל שלוק של מים-לתת-כשות-שמרים. ובכל זאת, משהו מנקר בי. עד שלא אמחק מהמערכת את כל הבירות מחוברת המותגים לא אגיע לנירוואנה ביראית.

אחרי שנרמז לי שהסיכוי למצוא סרח עודף של בק'ס דארק במרתפי י.ד עסקים שואף לאפס, גייסתי את הלוביסטית שלי, הלא היא יישותי הפייסבוקית, למסע שתדלנות אצל תמיר, חבר לשכבה בחטיבת הביניים וחבר לרשת החברתית בהווה שנסע לביקור בנירנברג או בהמבורג או באיזה מקום אחר עם בירות ממש טובות שאפשר להשיג בו גם בק'ס דארק. הבטחתי לו על הוול שהסיכוי שבקבוק שעטוף בגרב ובשקית ניילון יהרוס לו את תכולת המזוודה הוא אפסי ושמתי פעמיי לסשן טעימה עיוורת של פורטרים וסטאוטים שהועברו ע"י שחר מBeer and Beyond בקומה השניה של שר המשקאות בבורסה, שם חיכה לי בקבוק משפחתי של בק'ס דארק, שתושבי וואלהאלה יודעים מתי פג תוקפו, כי התאריך הוסר מהתוית. זה לא באמת איכפת לי. אדרבא, אני שמחה להמשיך במסורת המפוארת של שתיית בירות פגות תוקף. טוב, לא ממש שמחה, אבל מילא. תודה (שוב) לשחר ולי.ד. עסקים על הסיוע.

אקסין מרוצה מהשלל.

כשחזרנו הביתה מהטעימה הברקתי לתמיר שהשגתי את הבק'ס ושאני מתנצלת על ההלחצה ואתמול בערב פתחנו את הבקבוק כליווי לפוסילי ברוטב שמן זית, פטריות וכרישה (חורף 2012 ייזכר בבית משפחת מ.ק כחורף של הכרישה). הבירה חומה כהה מאוד וצלולה ולמרות שגילה ניכר עליה, עדיין יצא קצת קצף, אבל ממש קצת. הרחנו מעט מאוד קליה, ובעיקר שילוב של קומפוט ואלכוהול. פונץ' פירות חורפי? סנגריה? מה שזה לא יהיה, נראה לי שזאת סיבה טובה עבור התרנגול, החתול, הכלב והחמור, נגני העיר ברמן, שמשם הגיעה בק'ס,  לפצוח בנהמה קקפונית.

למרירות היבשושית של הטעם יש נגיעה אלכוהולית שמזכירה יין פטישים ומדגישה את פגות התוקף. הגוף מימי, הסיומת – הפתעה! – אלכוהולית. אולי פעם היא היתה טובה, אבל אתמול לא. וזה בכלל לא משנה. נשארו רק עוד 3 בירות ויש לי הרגשה שגם אותן אסמן במהרה בימינו.

יש! יש! שתינו טובורג 6!

הזמן: שני בערב, ערב חג הBeers 2012

המקום: בו אנחנו בדרך כלל שותים

השותים: החשאי ואני

הנשתה: Tuborg 6% (עמ' 146)

מי בכלל העלה בדעתו בסוף מרץ 2011, שהגביע הקדוש של חוברת המותגים יהיה בקבוק של בירה מסחרית להחריד, שהופצה בסופרמרקט ובסופר באבא? לא אנחנו, זה בטוח. היינו בטוחים שנזיע על משהו קצת יותר אקזוטי מטובורג 6, מהדורת טובורג בחוזק 6% שבושלה והופצה לרגל 60 שנות מדינה, אבל החיים מזמנים הפתעות בדיוק מהסוג הזה.

הזענו על הבירה. ניסינו להפעיל קשרים. הפצתי מיילים בין בירגיקס ושלחתי הודעות בדף הפייסבוק של קוראים ושותים (הצטרפו ולייקקו, למה אתם מחכים?) וכל נסיונות האיתור עלו בתוהו. בשבוע שעבר כבר חשבתי שסגרנו את ספר המותגים, אבל אז הגיעה התגובה מאוריאל ממבשלת Ka-Beer ומבירדי, שבאורח פלא מצא אצלו בקבוק ישן שתוקפו פג לפני כשנה וחצי. אוריאל הציע לתרום את הבקבוק לטובת הבלוג, תוך הסתייגות מהתכולה הישנה ואנחנו קפצנו על ההצעה. הי, זה לא יכול להיות גרוע יותר מאפשרויות אחרות לטובורג 6 שהועלו בחודשים האחרונים, כדוגמת חיזוק בקבוק טובורג רגיל באלכוהול עד לרמה של 6%.

""אני יושבת מעל התפריט של דליריום קפה והם מתלהבים לי מטובורג? 'פגרים" - מיזה.

ולהפתעתנו הנעימה, גרוע זה לא היה. כבר התסיסה ששמענו בפתיחה, שהעידה על כך שעדיין יש גזים בבקבוק רוממה את רוחנו. כשמזגנו ראינו בועות וראש קצף קטן שהתפוגג מהר. הבירה צלולה ובצבע נחושת – כהה יותר מהטובורג רד. הריח מאוד לא אופייני לטובורג ולשכנותיה למדף הלאגרים הגנריים בסופר: מעט חמוץ, תפוח, לתת ואלכוהול. מרגישים שעבר זמנה, אבל זוועה זאת לא היתה. הטעם היה קצת מוזר. פירותי קמעה ומתקתק, כשות לא קיימת ולתת קצת בולט. זמנה של הבירה עבר וזה ניכר, אבל שוב, בהתחשב בנתונים, לא גרוע. הגוף רזה, הגיזוז עדין, הסיומת מתקתקה, יחסית ארוכה ולא מעיקה.

אכן, זאת היתה הפתעה מבורכת. די הכנו את עצמנו לזוועה שלא הגיעה והאמת היא שאפילו נהניתי קצת מהבירה. לא מספיק כדי שאתחיל לשוטט בשוק העתיקות של דיזינגוף בשישי בבוקר כדי למצוא בקבוקים שנמצאו בבוידעם של קבצן תלאביבי, אבל מספיק כדי שאהנה גם מהבירה עצמה ולא רק מתחושת ההישג.

תודה רבה לאוריאל.

להתראות מחר בנוקיה!

מסיבת סיום

הזמן: היום האחרון של 2011, היום האחרון של פרוייקט קוראים ושותים

המקום: חדר המגורים, ליד המתקן לייבוש הכביסה ומול ערוץ 9 בMUTE

השותים: החשאי, אני ואיש הבירה

הנשתה: Martens Gold (עמ' 198)

קשה לי להתחיל לכתוב את הרשומה הזאת, האחרונה במסגרת הפרוייקט. מועצת רבני הבירה הוציאה פסק הלכה שמותר לי למשוך עד לתערוכת Beers 2012 כדי לסגור שנה מאז הוצאת ספר המותגים, ויש עדיין תקווה כלשהי לבקבוקים מאובקים ומשלוחי חירום של בירות שחסרות להשלמה עגולה ומושלמת של המשימה, אבל זהו, נגמר. לא הבלוג. הבלוג ימשיך באותה כתובת וימשיך לעסוק בבירה אבל לא באותה מתכונת, ואולי גם תחת כותרת אחרת, כי אתמול הפסקתי לשתות עם ספר מותגי הבירה בישראל. נגמר המרוץ קצר הנשימה אחרי בירות שכבר לא מייצרים/ כבר לא מייבאים. נגמרה תקופה של צריכה מתועדפת ומחושבת של בירה וקבלת החלטות על פי הרשימה ולא כתגובה לתשוקה רגעית (זאת בירה, לא צעיף של הרמס, לחלוטין מוצר לקניה ספונטנית בעשירון שלנו). נמשיך עם טיולי בירה ברחבי הארץ כי החשאי ואני road trippers מושבעים ואין מצב שנשמע על פאב בעמק בית שאן שמגיש גולדסטאר במזיגה איטית ונתעלם מהמידע, אבל בזמן שלנו. לא על חשבון שעות שינה/ לימודים/ כושר. נלגום בירות חדשות שמיובאות לארץ, נבקר באירועים, נעלה לרגל למבשלות חדשות ונכתוב, אבל פשוט בתדירות נמוכה יותר ובשופי. אולי בדרך גם נחזיר את המילה האחרונה במשפט הקודם לשימוש יומיומי. היא מקסימה.

אבל שניה, נסחפתי. רציתי רק לספר שאתמול בלילה שתינו Martens Gold מפחיות שנקנו במכולת בתחנה המרכזית הישנה מול שידורי הערוץ הרוסי, בלווית לחם בירה מלחם ארז והאג'יקה של מבשלת לאפינג בודהה, והיא היתה לגמרי בסדר! לאגר בהירה וקלה לשתיה למרות 6.5% אלכוהול. גמרתי את החצי ליטר שלי ושתיתי עוד קצת מהפחית של החשאי. לא באמת ציפיתם שנמזוג אותה לסניפטר, כן? טוב, איש הבירה מזג רק כדי לעמוד על טיבו של הצבע, אבל צורת השתיה האידיאלית לבירה שכזאת היא מהפחית. רצוי בפארק, אבל אפשר גם בסלון כשבחוץ זורמים נהרות של קאווה במחיר מופקע.

לא שהיא ברשימת הTo Drink שלי לשנת 2012 ולא שהחשאי יחליף את שתי הלוונבראו ב17 ש"ח מטיב טעם ברביעיית גולד ב18 מהתחנה המרכזית (אכן, המחירים עלו), אבל את חוויית התחתית של החבית שלה ציפיתי לא קיבלתי ממנה.

זה לא מצחיק, אבל זה די טוב, לא?

בתשובה לשאלה – לא

לא, לא אצליח לשתות את כל מותגי הבירה שבספר עד סוף שנת 2011.

לף רוסה נמזגה בברז מתחלף.

את טובורג 6 הפסיקו לייצר

את ספיטפייר ואת בקס' דארק הפסיקו לייבא.

סטארופרמן החליף ידיים וליבואנים החדשים לא איכפת מהכהה.

היבואן של בלהייבן בסט אמר בנובמבר שהבירה תחזור לברזים בדצמבר – אז הוא אמר.

בישוף קלרביר – מי יודע?

קייזר? למי איכפת?

אולד טום—

הבארלי וויין של אולד טום היה אמור להכלל ברשימה הזאת. את הבירות הפסיקו לייבא וזה שהן עדיין מפורסמות באתר של שר המשקאות לא אומר כלום (מתה, מ-ת-ה על האינטרנט הישראלי!). ובכל זאת, יש לי אותה, ייבוא של אחד הבקבוקים האחרונים שנשארו במלאי של בר ירושלמי למדינת תל אביב מצא את דרכו למקרר שלנו, שחוזר לקבל צורה של קו העוני עכשיו כשהבירות מתרוקנות ממנו (ותודה עצומה למביא, שזכר שהאולד טום חסרה לנו – תבורך).

הבארלי וויין זו הבירה השלישית מסדרת האולד טום שנמכרה בארץ. את בירת הג'ינג'ר לא אהבתי וגם בירת השוקולד ביאסה. לבארלי וויין יש פוטנציאל פחות נסיוני ובמקרה של אולד טום אולי זה עדיף. לא היה בה משהו חריג: 8.5% אלכוהול  בצבע חום כהה ואטום כמעט עם ראש קצף שזוף וכמעט נטול גזים. הריחות אופייניים לז'אנר: קקאו, שרי, פורט עדין והטעם מתוק כשל יין פטישים. לא טעים אבל בשלב זה בחיי – beggars can't be choosers.

קפצו לכאן בהמשך השבוע לשתי הבירות האחרונות בסיבוב.

Old Tom (עמ' 28) נלגמה בשלישי  בערב על ידי ועל ידי החשאי, לפני שצפינו בעוד פרק של The Wire.

 

עוד לאגר סטנדרטי.

הזמן: רביעי בערב
המקום: בבית
השותים: החשאי ואני 
הנשתה: Tsingtao (עמ' 276)

שיט, אוטוטו מגיעים אורחים, שזה איך שאנשים בני 30+ אמורים לקרוא לאנשים אחרים שבאים להתארח  בצל קורתם בשישי בערב. אורחים ואירוח מתקשרים אצלי לקישים, מטבלי גבינה, פיצוחים וצחוקים בקול רם שמפריעים לי לישון – סוג של טראומת ילדות. החשאי ואני לא מארחים באמת, לא בצורה הזאת. פעם ברבעון מתארגן אצלנו ערב קוקטיילים שעליו המסובים עמלים במשך חודשיים בממוצע ובזמן האחרון אנחנו פותחים את דלת הדירה ודלת המקרר לטעימות בירה ספונטניות יותר או פחות.

היום בצהריים החלטנו להתכנס לטעימת בירה ואני קלטתי שטרם כתבתי על הצינגטאו, בירה סינית שהחשאי ואני לגמנו ביום רביעי.

(איך באמת הוגים את שם הבירה הזאת? יש סינולוגיות בקהל?)

לא הזדמן לי לכתוב עליה עד עכשיו, על חשבון השלאף שטונדה, כי לא היה לי זמן ולא היה בטעימה הזאת שומדבר ששווה להקדיש לו זמן, לא לטוב ולא לרע. סתם לאגר בהירה מסחרית וסטנדרטית שיש עוד אלף כמוה. החשאי ציין שהיא טעימה יותר מהצ'אנג והסינגה ששתינו לא מזמן, אבל באמת, לא צריך לטרוח. כדאי לקנות אותה אם נתקלים בה ומתברר שהיא זולה יותר מקרלסברג/ קורונה ושות'.

זהו. הערב יהיה מעניין יותר.

(שבוע אחרון למשימה! האם אצליח לעמוד בה?)

הי, תראו את זה!

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי

חג האסיף*

 

הזמן: שבת
המקום: פינת האוכל
השותים:  שנינו
הנשתים: אסיף אדמונית מסקרנת (עמ' 38), אסיף בלונדה פרועה (עמ' 39), אסיף ברונטית לוהטת (עמ' 41), אסיף שחרחורת מפתיעה

לא נעלמתי. אפילו שתיתי ואפילו שתיתי בירה, אבל היות והבירה, טוב, בירות ששתיתי, לא כלולות בספר, לקחתי פסק זמן שהוקדש לניקוי ראש. היום פיציתי וסגרתי פערים עם ארבעת הבירות של מבשלת אסיף מרמות נפתלי, שליוו את שני הנזידים השונים שהחשאי הכין. שניהם טבעוניים, שניהם עם השרייה של נתחי סויה בשלנקרלה. זה יום מעולה לטעימת רוחב. ממילא אין חשק לצאת החוצה ולעשות יותר מדי.

עם הנזיד הראשון שתינו את בירת החיטה ואת האייל הבלגי הכהה והחזק, ה"בלונדינית" וה"ברונטית" בשבילכן ולנזיד השני התלוו ה"שחרחורת" – פורטר והאמבר אייל, "אדמונית". אני לא יכולה שלא לחשוב שלמבשלת אסיף יש מזל גדול שאין בירות בצבע לבן/ אפור/ כסף (נו, איפה הבירגיק שיפנה לבירה אפרפרה?).  כסופה מהממת? שיבה סקסית? דווקא נשמע לי מגניב.

בכל מקרה, הברונטית, בסגנון בלגי, היא כבדה ומתקתקה, עם שוקולד וקרמל באף ואפטר שקצת חורך את הגרון. לא ממש נפלתי ממנה, אבל לשמחתי הבירות האחרות הלכו והתשפרו. הרבה זמן לא שתיתי בירת חיטה וזאת של אסיף חביבה למדי. היא יחסית שקפקפה, מוגזת מאוד ויוצרת ראש קצף ענק. באף פגשתי בריח קל של בננה וגם באפרסק ובפה – מתיקות וחמצמצות. היא מחליקה בגרון והגזים שבולטים כל כך במראה, לא כל כך מורגשים בשתיה.

אמבר אייל זה אחד הסגנונות החביבים עלי. זאת של אסיף היא בעלת צבע חום אדמדם וריח שיש בו גם קצת יין וגם קצת פרחים. הטעם של הבירה קלילת מריר ומרענן והיא כמעט ללא סיומת. השחרחורת זאת הבירה האחרונה ששתיתי, סליחה, שאני שותה – יש עוד נוזלים בכוס שעל שולחן הכתיבה שלי, ליד שיעורי הבית החצי-עשויים.

על החולשה שלי לעשן ועישון כתבתי לא פעם בבלוג והפורטר של אסיף מפנקת אותי כראוי, עם ריח מעושן מאוד שיש בו קצת צמיג שרוף ועץ, מרירות עדינה (ועשן!) בפה וסיומת של עשן(!!) בחלל הפה. כיף גדול.

לנושא אחר, שקצת קשור וקצת לא קשור: לשופר השלטון ישראל איום יש לפעמים יציאות טובות, כמו למשל הכתבה על אתר בייגלה, מיזם שמסתבר שיש בו יותר חורים מפרעצל שמיניות, שפורסמה אתמול והסעירה כמה אנשים. אני לא מכירה את בייגלה. קראתי איזה ראיון עם הזוג שעומד מאחורי המיזם, בפייסבוק אני נתקלת מפעם לפעם במודעות בתשלום שמספרות לי שיש לדף כבר 34 אלף לייקים ובטח מתישהו נכנסתי לאתר, אבל אף פעם לא טרחתי להתעמק (כבר עשיתם לייק על הדף של קוראים ושותים? לא? איך תוכלו לצחוק מתוצאות החיפוש הביזאריות שאני מעלה לשם מדי שבוע?); אני צמחונית, אז ארוחות שרימפס לא ממש מדברות אלי ואירועי אוכל המוניים לא קונים אותי.

בכל מקרה, הכתבה הזאת שוב מעלה את סוגיית הקשר הבעייתי שיש בין אנשים שכותבים ב"אינטרנט" לאנשים שרוצים למכור משהו ושאמרו להם ש"האינטרנט, זה מה שהולך היום".

נחמד לי שהבלוג הזה נעלם, בגדול, מעיני היחצ"נים. בקטן, האינטראקציה שלי עם אנשי המקצוע הסתכמה עד כה במייל תלונה אחד ובשתי תגובות נאצה שהסבו נזק גדול יותר למגיבים מהרשומה עצמה.  אני מרוויחה יפה, לא מספיק בשביל לקנות בית, אבל יש לי מספיק כסף כדי לממן את הרגלי השתיה שלי, דבר שמאפשר לי לתת דין וחשבון לעצמי ולעצמי בלבד, ללא חשש שיפסיקו להזמין אותי לווראבר ולוואטאבר. את הליטופים לאגו אני מקבלת ממספר הכניסות לכאן ומתגובות של קוראים, ולצורך האספקט הזה בחיים שלי, זה לגמרי מספיק.

יאללה, אני מתפנה עכשיו. היום עוד לא נגמר ואולי נספיק לשתות עוד בירה.

*הרשומה מוקדשת למי שכמוני מחכה בציפורניים כסוסות ליציאת הספר השלישי בסדרת משחקי הרעב. זמורה ביתן, מה נסגר אתכם?

באים, הולכים, שותים מהברזים.

הזמן: מוצ"ש ואז ראשון
המקום: נינקאסי, פורטר אנד סאנס ושוב פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי, אני ובסוף עוד איש בירה חשוב ששתה מים
הנשתים: Foster's (עמ' 266), Erdinger Weissbier Dunkel (עמ' 45), Chimay White (עמ' 301)

לא ממש נשמתי בימים האחרונים, בין חדר כושר להפגנה לבדיקות רפואיות לאזכרה. לא ממש היה לי זמן לכתוב, אבל לעומת זאת יצא לי לשתות מספר בירות. לא משהו מעניין מדי, אבל עצם העובדה שמצאתי אותן בחביות מספיקה לי; ככל שאני מתקדמת כך המבחר החביתי שעומד לרשותי הולך ומצטמטם.

במוצ"ש נסענו לנינקאסי לסגור חוב. כשחזרנו הביתה בשישי החשאי ואני קלטנו שיצאנו משם בלי לשלם; כל אחד חשב שהשניה סגר/ה את החשבון. התיישבנו על הבר והזמנו – אם כבר הגענו לשם ואם כבר היה לנו חשבון פתוח, אי אפשר שלא להמשיך ולהתפיח אותו. להפתעתי לא הייתי צריכה לחפור בתפריט הבקבוקים. לברזייה של נינקאסי הצטרף ברז חדש ונוצץ של פוסטר'ס (שממלא מקום עד שתגיע בירה חדשה ואיכותית, כך נאמר לי). איך היה? אצטט עוד מישהו שהיה נוכח בבר,  שכינה את הבירה האוסטרלית הזאת "אחלה מים".

ביום ראשון היינו פעמיים בפורטר אנד סאנס. בפעם הראשונה אחרי קופת חולים במרכז העיר ולפני הרופא שבצפון העיר ובפעם השניה אחרי הרופא ולפני עניין נוסף בדרום העיר. בעיצומו של הקרוס קאנטרי העריתי לגרוני חצי ארגינגר ווייסביר דונקל, שהוגשה בכוס הנכונה אבל לא הלהיבה אותי ועוד כוס של שימאיי לבן (טריפל) מהחבית ששיעממה אותי.

אני חושבת שהשיעמום נובע גם כתוצאה מסוף השבוע המגוון בירתית וגם מהזכרונות מהטיול שעדיין מסרבים להרפות. טוב, וגם בגלל שאלו לא ממש בירות מהממות.

נשארו עוד חודשיים לסיום המשימה. אני עומדת בה. אין מצב שלא. עדיין לא בטוחה לגמרי מה יהיה ב2012. לא בא לי לעזוב את הבלוג.