הזמן: אחר הצהריים אפורים של תחילת האביב
המקום: תל אביב
השותה: אנוכי
הנשתים: B-12 Meat Station, גולדסטאר סלואו ברו

אחרי פגישה באזור תעשייה חסר נשמה, מהסוג שהיה יכול להיות זירת פעילות מעולה עבור רוצחים סדרתיים לו רק אנשים אשכרה היו צועדים על המדרכות הסלולות והמצוחצחות שלו, חזרתי אל המכורה ואל אחר צהריים נטולי תוכניות. באמתחתי: זמן פנוי, הכרך השלישי בטטרלוגיית הרומנים הנפוליטניים ונכונות לשוטט עד שאמצא את המקום המתאים לשרוץ בו ולהמשיך לקרוא.
הרגליים הובילו אותי לקצה רחבת גבעון, ולכניסה האחורית לB-12, מקום שכותרת המשנה של שמו מעידה על מקורות ההכנסה שלו: בעלי חיים מתים. זכרתי שהם מגישים שם בירה משלהם, אז נכנסתי לבדוק, כי טרם טעמתי אותה. הבלוג אמנם היה בתרדמת של שנה וחצי כמעט (אולי אפילו יותר – שתי הכתבות האחרונות שהתפרסמו כאן נכתבו במקור לאתר אחר), אבל בתקופה הזאת לא הפסקתי לשתות בירה, והפרופיל שלי ברייטביר מעיד על כך.
הבירה של B-12 היא אייל שמבושלת במוסקו במושב זנוח, מבשלה שעיקר פעילותה היא בישול חוזי למסעדות ומותגים פרטיים. על התווית האחורית טקסט שיווקי באנגלית אמריקאית שאמורה להיקרא דרומית, על מבשלה קטנה בעיירה דרומית שם מבושלת הבירה. המלל אולי אמור להתכתב עם התמה של הרשת, ברביקיו אמריקאי, אבל הוא קצת מאולץ ולא ממש מדבר אל קהל השותים, דובר העברית.

איך הבירה? מכוערת. לא כמו שהIPA של רונן/ שריגים מכוערת, אלא באמת. על התווית כתוב rich golden color, אבל בכוס צבעה חום עכור, לא מזמין וקצת מעיד על הבאות. המרכיב הדומיננטי בהמשך השתיה הוא השמרים: ניחוחות של סוכרייה מתוקה, קרמל ומעט בצק מתוק, טעם מתוק עם ממש מעט מרירות אלכוהולית וסיומת מתוקה. מילה טובה? גוף בינוני, כזה שמתאים ללוות ארוחה לא מחייבת באמצע היום, בהנחה שהבירה מרירה ושהכשות והלתת משחקים תפקיד במכלול. עוד כתוב על התווית: Homemade beer, וזה בהחלט נטעם ככה, כמו בירה שבושלה בבית ע"י מבשל מתחיל.

המשכתי ללכת, במטרה למצוא מקום לקרוא ולהוריד את הטעם. מרמורק-רוטשילד-שינקין-כיכר מגן דויד ויאללה למנזר, לכוס פילזנר אורקוול או לסטאוט הרנדומלי שהם מוזגים שם, אבל לא – המדליון של גולדסטאר סלואו ברו לכד את עיני. אלנה פרנטה תחכה עוד כמה דקות.
גולדסטאר סלואו ברו הוא ניסיון מוצלח למדי לפצח את הטעם הישראלי בבירה של השנים האחרונות, טעם שהולם את האתוס הישראלי בכללותו – לא לצאת פראייר. בירה מתוקה עם אחוז אלכוהול גבוה, כזאת שמספיק כוס ממנה פלוס צ'ייסר פינוק על חשבון הבית כדי להשתכר קלות, בלי להשאיר בפאב יותר מדי מהמשכורת, ע"ע מרדסו/ דליריום/ קסטיל וכו'. הקומוניקטים פיארו שימוש בהרבה לתת ובזמן תסיסה ארוך מהרגיל וזה נורא מעניין את הישראלי הממוצע שרואה בתפריט את הספרות 1 ו-0 ולצידן את הסימן %, ואז מחיר גבוה יותר מגולדסטאר, אבל נמוך יותר מבירות בלגיות. מה בכוס? בירה חזקה, עם אלכוהול מורגש (שלא תחשבו שדופקים אתכם, טועמים פה את ה10%!), חסרת מורכבות, שזה לא בהכרח רע (אבל הבלגיות המדוברות ניחנות בו, ברובן), אך גם בלי הקלילות המהנה למדי בגולדסטאר הרגילה – לא משהו שקמפיין מיזוגני לא יכול להתמודד איתו.

אז שתיתי, ואז שטפתי את הפה בפלימות' יבש ונהדר עם טוניק וגמאתי המון דפים באפלוליות של המנזר. זה היה אחר צהריים לא רע בכלל.

הודעה מנהלתית לאלה שהגיעו עד הלום: נראה לי שחזרתי. בשנה וחצי האחרונות חוויתי תרדמת בירתית, שהופרה רק בזכות נסיעות התאווררות מחוץ לישראל ובבני'ס בכפר סבא. מקווה לחזור לכתוב כאן בתדירות הגיונית. עדכנו אותי אם קורה משהו או יוצא משהו שווה.

פרוייקט הגולדסטאר – בירה מעוננת ליום בהיר

גולדסטאר unfiltered

הזמן: חמישי בערב, אחרי העבודה
המקום: מסעדת Deca, השכנים של הדאנסינג קאמל
השותים: החשאי, אנוכי ועוד אנשים
הנשתה: Goldstar Unfiltered בהופעת בכורה

פרוייקט הגולדסטאר קיבל תפנית חדה ומעניינת. כידוע לקוראים הקבועים של בלוג, בין טעימת בירות אמריקאיות כשותיות, סקוטיות מעושנות ובירות גרועות מאל סלבדור בחללים סגורים, במנות קטנות כדי שהבקבוק יספיק לכל הטועמים, אנחנו נוהגים ונהנים לשתות  גולדסטאר בפאבים נידחים ובחמארות עם שולחנות מוכתמים בטבעות בירה דביקות, בקרבת שתיינים קבועים שלמרות רושם ראשוני עוין מפנים מקום לזרים. אנחנו נהנים שהבירה נמזגת טריה-טריה, לאט-לאט, צלולה וריחנית, לעזוב לרגע את מחברת הטעימות ואת הסטטיסטיקות שכרוכות בניהול הבלוג המקביל ופשוט ליהנות מבירה מוכרת. ולמי שלא מכיר: הקלידו גולדסטאר בחלונית החיפוש שבצד שמאל של המסך.

כשהוזמנו למסיבת עיתונאים/ אירוע יח"צ להשקת "גולדסטאר חדשה", דברים התחברו: בקבוקים מסומנים שאורן ביקש שנדרג את תכולתם רגע לפני טעימת ה-Vertical Epic (כנסו כנסו לדוגמא מאלפת של שיווק בירה) והופעה רגעית ותמוהה בתפריט של בר תל אביבי, שתועדה במצלמתו של דרור. אכן, הגולדסטאר הלא-מסוננת, אותה תכננו לשתות ביום הולדתי הקודם (אך במקומה נהנינו מהייניקן לא מפוסטרת) יוצאת מגבולות פס הייצור והמרתף של מרכז המבקרים ועומדת להגיע לנקודות מזיגה ולחנויות מובחרות ממש בימים הקרובים תחת השם גולדסטאר Unfiltered. נחום, מנהל ההדרכה של טמפו, טועם גולדסטאר לא מסוננת על בסיס יומיומי וקיווה שהבירה בגירסתה הגולמית-יותר, תשווק באופן מסחרי. בשנים האחרונות השוק הבשיל ונפתח לטעמי בירה מורכבים יותר מאלו של הלאגרים הבהירים, הן בזכות מבשלות הבוטיק המקומיות והן בזכות עבודה של היבואנים. מבחני טעימה עיוורת שמכון סקרים ערך בקרב קבוצת גברים בגילאי 25-35* הראו כי הלא-מסוננת היתה המועדפת על ידי הנסיינים.

Good Head

Good Head

אז מה היה לנו? קודם כל בירה יפהפיה שנמזגה מחבית: מעורפלת, בצבע ענבר-זהוב עמום, עם ראש קצף לבן ועבה שירד לאט והשאיר "תחרה" לבנה ומקסימה על דפנות הכוס. לא מסוגלת לזכור מתי בפעם האחרונה נמזגה לנו בירה כל כך יפה. הרחנו לתת, קרמל ומעט בננה – ברחרוח עיוור אפשר אולי לטעות ולחשוב שמדובר בבירת חיטה. הטעם? מריר ושמרי ואז מופיעה מעין מתיקות ביסקוויטית, נעימה, כמו פתי-בר. הגוף, כצפוי, מלא יותר מזה של הגולדסטאר הרגילה, הגיזוז רך יותר. בטעימה שהזכרנו לעיל היה קונצנזוס בין השותים – כל אחד מהם עם קילומטראז' טעימות מכובד ביותר – שגולדסטאר הרגילה טעימה יותר. הבירה שהוטעמה בהשקה כבר היתה מוצלחת יותר מהגולדסטאר המסוננת, כמו שצריך.

לשולחן הוגשו גם בקבוקים. פתחנו בקבוק, מזגנו והשווינו לחבית. המראה דומה רק פחות יפה, בלי ראש הקצף המושי-מושלם והטעם עדין יותר. הבקבוקים נחמדים מאוד והתווית יפה ומעוצבת כמו שמבשלות גדולות שמשחקות בסדרות מיוחדות מעצבות תוויות, אבל עד כמה שהבקבוקים נחמדים גולדסטאר זה משקה של חוץ – של פאבים ומוזגים שיודעים את מלאכתם, מתחזקים את הברזים ולא "מיישנים" חביות מותחלות בשמש הקופחת.

יפה להם!

יפה להם!

אחסוך לכם את הצורך בכתיבת תגובות ואומר שאין לי מושג איפה הולכים למזוג או למכור את הבירה. בקומוניקט כתוב ש"גולדסטאר Unfiltered תושק תחילה במהדורה מיוחדת בחנויות האלכוהול הנבחרות, ובחבית מזיגה בברים ובפאבים נבחרים בהם מבלה הקהל הנאמן של גולדסטאר, ובהמשך תושק ברשתות השיווק לצד גולדסטאר המקורית." אתם מוזמנים לעדכן כשאתם רואים אותה. המחיר המומלץ לצרכן (לבקבוק) הוא 7.99 ש"ח, מעט יותר מגולדסטאר 330 מ"ל רגילה, כך אמרו במסיבת העיתונאים,

(*יום האישה שמח, בננות! מרימה לכבודנו איזו בירת פטל ורדרדה בת 3%, בלאט)

פרוייקט הגולדסטאר בטברנה של אלירן

Σ 'αγαπώ, גולדסטאר

הזמן: שישי בצהריים, ב"חופשת הסמסטר" (AKA הסופ"ש בין המבחן האחרון של הקיץ לקורס הראשון בסתיו)
המקום: מיזם הנדל"ן הידוע בתור שוק הפשפשים, יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: חצי לאדון ושליש לגברת

רעב, צמא ותיעוב כללי הובילו אותנו לתפוס כיסא פנוי בטברנה של אלירן, מטר מפועה, שאפה, וחנויות שגורמות לי להרגיש זקנה וממורמרת ולהתעלם מהעובדה שכבר עברו 20 שנים מהימים בהם נהגתי להבריז מבית הספר ולקנות בשוק טבעות גולגולת, שרוואלים וקריסטלים. Prog-ress, היו ממלמלים בבוז מהול בפחד תושבי העיירה סטיי-מור שבחבל האוזרק שבארקנסו. טוב שאפשר לפלס את הדרך בין כל ציידות הוינטאג' ב(100) שקל מהפרברים שצובאות על השוק וליפול על כסאות מתקפלים בטברנה של אלירן.

נדמה שהטברנה, שמתהדרת בסככה עליה מודפס המשפט המחייב "בירה מהחבית מס' 1 בארץ", נמצאת שם מימים ימימה, אבל אני בטוחה שהיא לא עד כדי כך עתיקה. למה בטוחה? ככה. לא ברור. פשוט נדמה שהטברנה שם, ביקום כמעט מקביל ל"התחדשות העירונית", עם הכסאות המתקפלים המתנדנדים והמזה – חומוס מתובל וחמים, זיתים ירוקים עסיסיים ועלי גפן טריים ורכים, שמרקמם הזכיר לחשאי את אלו שסבתא שלו הכינה – שממלאים את הבטן ומלווים בהצלחה את המנה העיקרית, הגולדסטאר. אולי לא הטובה ביותר בארץ, אבל מהטריות שבהן. תוסיפו מוזיקה יוונית שבוקעת מהרמקולים וחודרת לבטן כי היא כל כך יפה ועצובה גם בלי להבין ולו מילה והרי לכם דרך להעביר צהריים בדרך ל- או מהביר מרקט בנמל יפו.

הטרילוגיה החיפאית חלק ג' או: פקודה בלתי חוקית בעליל

(24 שעות בעיר הבירה של ישראל, הלא היא חיפה. דפדפו אחורה לחלקים א' ו-ב')

בערב שבת, אחרי סיבוב בדאנק, שמנו פעמינו לעבר הנמל, לקלמנ'ס, פאב חיפאי ותיק ששמו נישא למרחקים ולא רק שלא ישבנו בו לפני כן, אלא גם מעולם לא נתקלנו בו בשיטוטינו. הוא שוכן בתחילת רחוב הנמל, קמפוס הנמל המתחדש בשבילך, הקורא יונה יהב, בפינה חשוכה למדי.

מבחוץ נראה מבטיח

שמענו על קלמנ'ס גדולות ונצורות. שמענו שהגינס שלו הוא הטוב ביותר בכל חיפה, שקהל השותים שלו קבוע, שמי שמחבב את פאב עמירם התלאביבי במתכונתו הישנה יאהב גם אותו ושמחנו על ההזדמנות לשבת שם.

ההתחלה היתה מבטיחה. איך לא? דלת סגורה, פעמון דלת, קורות עץ בחוץ, קירות לבנים בפנים ומזכרות שסוכני המכירות כבר לא מחלקים היום. המקום המה אנשים אז התמקמנו על הבר, מה שבטח היינו עושים בכל מקרה, והזמנו אחד גולדסטאר, אחד גינס (כמו בעמירם, גם בקלמנ'ס יש ברז של הכוכב הזהוב למרות הדומיננטיות האשקלונית) ושתי כוסות מים.

מים. אנחנו תמיד מבקשים מים בפאבים ותמיד שותים המון מים בטעימות בירה ובערבי קוקטיילים. אמצעי מניעה מספר אחד נגד חמרמורת, מונע התייבשות ומנקה קצת את החך במידה ובסיבוב הבא מזמינים משקה שונה.

"בקבוק מים", תיקנה המלצרית. בקבוק? שיהיה בקבוק. H2O זה H2O. הבירות הגיעו, נמזגו יחסית מהר. בזמן שהחשאי ואני התבוננו מסביב וקלטנו את ציור הקיר של צ'רצ'יל שותה גינס, שתי כוסות זכוכית עם קשיות, קוביות קרח ולימון הונחו על הדלפק. סובבנו את הראש בדיוק כדי לראות את הברמנית מסובבת פקק של בקבוק מים מינרלים בן חצי ליטר. בחצי הסיבוב העמדנו אותה על טעותה, שהתכוונו למי ברז. היא הסבירה לנו שבמקום לא מוגשים מי ברז, רק מים מינרליים, "הוראה של קלמן", שהסתובב במקום בפנים מאירות ואירח את המבלים.

ככה, בבת אחת נהרס לנו הבילוי במקום. לא נכנס כאן לעקרונות הפרטיים שלי נגד מים מינרליים, זה לא העניין. העניין הוא שבמקום לספק ללקוחות משלמים שירות מינורי יותר וזול יותר מפנכת הבייגלה/ בוטנים/ וואטאבר היה שם בצלחת, מדיניות המקום היא לעשות קופה במקום בו הוא איננו אמור לעשות קופה, אלא להיפך: עליו להגיש מים בלי שעלינו לבקש. חוק בניינים ציבוריים (מיתקני שתיה למים צוננים)  (הקישור מוביל לאתר שירות יעוץ לאזרח סניף חיפה) אומר: "מי שמנהל או מחזיק בין כבעל ובין באופן אחר, מסעדה, בית אוכל, בית קפה או מקום כיוצא באלה שבו מוגש אוכל, יגרום לכך שיוגש לכל לקוח קנקן מי שתיה צוננים, ללא תשלום."

לא התווכחנו, אבל הגולדסטאר הרגישה פתאום קצת ישנה ודברים שאנחנו נוטים להתעלם מהם, כמו ברמנית שדוחפת את כל היד למיכל הקרח (בלי כפפות חדפעמיות, בלי מלקחיים, בלי מיכל פלסטיק לסיוע) תפחו למימדים גדולים, עבורנו הלא-איסטינסים בעליל (אבל הנורמטיביים בעיני אלה שמתעקשים על היגיינה כלשהי בסביבת המזון שלהם). לפחות לא עישנו שם כשהיינו.

סיבוב בירה אחד, טיפ כי הברמנית באמת לא אשמה במדיניות הבזיונית של בעל המקום*   ועפנו משם.

*שלא כמו פקודה בלתי חוקית בעליל אמיתית, אי אפשר להאשים את הברמנית. הפקודה אולי לא מוסרית, אבל אף אחד בסופו של דבר לא נפגע, אולי חוץ מקלמן, שהרוויח את הרשומה המבאסת הזאת והפסיד קליינטים לא קבועים, אבל טובים.

הטרילוגיה החיפאית חלק א' או: פרוייקט הגולדסטאר מעפיל להדר

(חם מדי לרשומות ארוכות, אז החלטתי לפצל את ביקור סוף השבוע בחיפה לשלוש רשומות נפרדות ולקחת את הזמן שלי על מספר רשומות רחבות יותר)

ממש מעל שוק תלפיות , יש בהרצל כיכר , מקום שם שכתוב על המגן שמש שלו בירה מחבית… יוסי זה הבעלים , בחור כבן 60 , נחמד והזוי , כמו שאני אוהב… תגידו שאלכס מהדאנק שלח אותכם…

                                                                   (אלכס מהדאנק, בתשובה לשאלה איפה עוד אפשר לשתות בחיפה)

נקודות הציון הנ"ל לא ממש עזרו לשני התלאביבים המיוזעים שפקדו את חיפה בצהרי שישי. התדיינות עם חיפאי הווה ועבר בפייסבוק הובילה אותנו לבית הקרנות, בצד השני של רחוב הרצל. הרמתי טלפון לממליץ שהורה לנו לעשות פרסה וללכת לכיוון ארלוזרוב. הלכנו. הגענו לחנות הפרוות של האחים קינרייך שעדיין עומדת שם. הפגנות אנונימוס שבשנות ה-90 יצאו מהאוזן השלישית במדרחוב נורדאו לא הצליחו לסגור אותה. איזו חיפאית חושבת על פרוות כשחם כל כך?

בכל מקרה, לא עולים בארלוזרוב. ממש מתחת, בהרצל, יש פניה לרחוב-מדרגות ואם מסתכלים טוב רואים בצד שמאל את הצלון.

יש גולדסטאר, יש גם הייניקן. באנו בשביל הגולדסטאר. הנוזלים בכוסותיהם של שאר המסובים – בחוץ, חבורת גברתנים מקועקעים, אחד עם חולצת בלאק סבאת', שאולי והלוואי קשורים לסטודיו לקעקועים שממול, בפנים יוצאי חבר העמים ויוצאי קרן אפריקה בשולחנות נפרדים – נחלקו בערך 50/50 בין שתי הנציגות של טמפו.

התיישבנו קרוב למזגן ועישנו פאסיבית. לא תמיד אוכפים בחיפה את חוק איסור העישון במקומות ציבוריים. זה רע, אבל החמארה הצדדית הזאת איננה המקום להתחיל בו את הקמפיין.

אנחנו הגענו בשביל הגולדסטאר, אז הזמנו גולדסטאר יפה, ריחנית וטעימה. רצינו גם לאכול, אבל היה רק מזה שהגיע לצד הבירה: זיתים גדולים, מלפפונים כבושים ומשוחררים מומלחים, בוטנים ובייגלה.החום והנסיעה התישו אותנו ובגלל שרצינו לאכול לא נשארנו לסיבוב שני. שילמנו 36 ש"ח, השארנו טיפ ויצאנו עם עוד מקום לאוסף בתי המרזח האהובים עלינו, ש-42 שנה מוזגת את הבירה הכי טובה בחיפה, לדברי יוסי הבעלים.

כן, 18 ש"ח לחצי גולדסטאר, אחרי מס השטייניץ. עד לפני מספר שבועות חצי גולדסטאר עלתה שם 15.

פרוייקט הגולדסטאר עוצר במדרשת שדה בוקר

שלו ושלה. איזו פאב מדרשת שדה בוקר.

לא היו לנו שום תכניות אלכוהוליות לסוף השבוע המדברי שהעברנו בתחילת יוני. אם לדייק, לא היו לנו תכניות בכלל. נכנסנו לאוטו, נסענו, עצרנו בצומת קמה ושתינו סן מיגל סלקטה דלוחה, המשכנו לנסוע, לא פנינו לערד מכורתנו (תמיד יש פעם ראשונה) ואיפשהו בהר הנגב עצרנו בתחנת דלק נוספת כדי להצטייד במים ולנסות להבין איפה נישן הלילה. בסוף הגענו למדרשת שדה בוקר, בסוף היה חדר פנוי בבית הספר שדה במקום ובגלל ש beggars can't be choosers לא היססנו ולקחנו אותו ללילה. מזל. עם כל הכבוד לסצינת הצימרים ה"מפנקים", איפה עוד היינו מקבלים חדר עם 6 מיטות, שבהן 2 מיטות קומותיים? ברור שניצלנו את הפסיליטיז. אחרי מקלחת קצרה הלכנו לבדוק את מה שהמקום מציע. לא, לא התצפית על בקעת צין, מיינד יו. את המרכז המסחרי.  סניף כשר וסגור של פיצה דומינו, מרכול, סניף של קופת חולים, מספרה שפתוחה פעמיים בשבוע, דואר, מעדניה עם גבינות מקומיות ובירות בוטיק ופאב. אואזיס בשם איזו פאב, ממוקם בין המוזה בערד לחבית במצפה רמון.

זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור

רול-אפים של פאולנר ודגלים של גולדסטאר בכל מקום ושלט מעץ עם ימי הפתיחה, ש-ו' לא כלול בהם. קארמה. חבל, כי זה לגמרי מתאים לפרוייקט הגולדסטאר של הבלוג: פאבים בטיזי לוך הם לחם חוקנו כשאנחנו יוצאים מהאינקובטור שידוע גם כביתנו הקט.

שוטטנו בשבילי הישוב וצפינו בשקיעה, אכלנו ארוחת ערב מוסדית בחדר האוכל של המדרשה ואחר כך התיישבנו על ספסל מתחת לירח. צופים בכוכבים למעלה ובפנסי הג'יפים שירדו לטיול לילי בנחל צין למטה, חשבנו שנסגור את היום בסביבות 10. בלי ספרים, בלי טלויזיה, בלי בירה אבל עם עייפות שהצטברה מיום של נסיעות ושוטטות בחום – פוטנציאל ליקיצה מוקדמת ולטיול לפני שהחום הופך למוגזם מדי. אבל אז, לא יודעת למה, החלטנו לבדוק שוב את הפאב. אולי נפלה טעות בפרסום או אות מהשלט. בנקודה הזאת אתם בטח מבינים שהמקום אכן פתוח בימי שישי ואנחנו מבינים שהפאב נפתח יחסית מאוחר. הגענו ראשונים. מלבדנו היה שם גלעד הברמן והבעלים, החתולה והכלב.

חתולת הבית המהממת. בכלל, שדה בוקר מלאה בחתולים יפים, רגועים ומטופחים.

במקור מעכו, גלעד התחנך בבית הספר התיכון הסביבתי שבישוב ואחרי הצבא החליט להשאר במדבר. רעיון הפאב קרם עור וגידים בשנה שעברה, אחרי המונדיאל או היורו או איזשהו אירוע כדורגל קיצי, שבו גלעד הרים מסך, ארגן כסאות ומזג בירה. לפני מספר חודשים הוא פתח את האיזו, אחרי עבודת שיפוץ שכללה ניגור רהיטי עץ מאסיביים עם פינת שאנטי (ברור!) וגלריה קטנה וחמודה (לא ברור בכלל). אנחנו ישבנו על הבר, קרוב לברזי הגולדסטאר והפאולנר וקרוב לצלחת הזיתים המפולפלים והטעימים. יש תפריט ידידותי לצמחונים שכולל גם טורטיות עם שעועית, בניגוד לגרסת הערסים/ חתונות המאכזבת בכל פעם מחדש של אנטריקוט בסיבוב, אבל המטבח סגור בסופ"ש.

הכלב המהמם ואופניים עם מושב לילד ברקע. שכונה. איזה כיף זה שכונה.

הגלריה. בא לי לישון שם.

לאט לאט התחילו להגיע אנשים למקום. מקומיים, כמובן, שלא התלבשו ליציאה, כי פאב ביתי/ שכונתי זה מקום שהלקוח הקבוע אמור להרגיש מספיק בנוח כדי לצאת אליו גם בפיג'מה. גיאולוגים והידרולוגים שחיים ועובדים במדרשה, חיילים בחופשה שקפצו לרגע, נשים בכפכפים שקפצו לצ'ייסר ג'יימסון. שכונה, כמו ששכונה צריכה להיות: מסבירת פנים, נינוחה ובטוחה לבאות (ולבאים) בשעריה. החשאי ואני שתינו מכל המבחר שבברזים (פאולנר וגולדסטאר, כן?). הבירות טריות-טריות. המערכת נקיה ומתוחזקת. ביקשתי שימזוג לי את הגולדסטאר לאט. אין מה למהר. היא היתה אגוזית, מגוזזת בדיוק במידה, עם ראש קצף גדול ויפה. לו היתה עבודה באזור ובהנחה שיש במדרשה ספריה ציבורית, היינו עוברים לשם בלי לחשוב יותר מדי, כי את הצלע השלישית ברשימת הצרכים שלנו, איזו פאב מספק.

כשפוגשים יעלים, אפילו ההנגאובר נעים.

מכירים מקומות שווים לשתות בהם גולדסטאר? שתפו אותנו.

מעיין הגולדסטאר

את התכניות ליום הולדתי ה34 שחל אתמול הגיתי לפני חודשים רבים: לשתות גולדסטאר. אבל לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר בחנות המפעל, קרי במבשלת טמפו עצמה, ואז להצפין ולשתות עוד גולדסטאר. לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר שנמזגת מברז הנחושת של מעיין הבירה בחיפה.

לטמפו יש מרכז מבקרים שמארח, בתיאום מראש, כל אחד מעל גיל 16. הנסיבות וחוקי מרפי (או חוקי מרפי'ס?) הובילו לכך שלא הצלחתי לתאם סיור בעצמי. לתפקיד הדאוס אקס מכינה נכנס ידידי אורן מטמפו ומהבלוג בירה ועוד, שביום רביעי הודיע  שהחשאי ואני מסופחים לסיור של עובדי פאב הטמפטיישן התלאביבי למחרת ב-10 בבוקר.

ארבע שעות בילינו עם נחום בסיור ושתינו כל מילה שיש לו להגיד. עם פז"ם של 30 שנה בטמפו, הבנאדם ראה הכל וחווה הכל. במרתף בו נערכת ההדרכה יש ויטרינה בה הוא מציג את אוסף טמפו שלו: בקבוקים של מהדורות מיוחדות של הבירות, ספלים ופריטי אספנים הקשורים בטמפו שהגיעו אליו בדרך לא-דרך, כמו בקבוקי זכוכית משפחתיים של משקאות קלים, שנטו להתפוצץ בידי הצרכנים עקב התסיסה.

תמונה נדירה של בקבוק גדול שנמצא במפעל טמפו שנסגר בחולון, הבקבוק הקטן והקלאסי ושני ברמנים במצב ערות בשעה 10 בבוקר.

אביר המקוריתתתת!!!!1 ואבירצ'נדייז

כאמור, הסתפחנו לחבורה של ברמנים, ולכן ההדרכה היתה מוכוונת בר. למדנו כלמיני דברים על אורך חיי מדף, לדוגמא: חבית גולדסטאר או מכבי ששוכבת במחסן (חשוך וקריר, כמובן), מתה אחרי חודשיים. אחרי החיבור לברז, חבית הגולדסטאר/ מכבי מתה אחרי 3-4 ימים. מ.ש.ל: לשתות גולדסטאר רק במקומות שעפים על הבירה הזאת. לא בבתי קפה, לדוגמא, כן אצל מתי המקלל.

נחום גם מזג דוגמאות של בירה מקולקלת, כדי שנלמד לזהות קלקול רק מהמראה, לפחות כשמדובר בלאגר:

הדבולוציה של הלאגר

חוץ מזה, קיבלנו טעימה של האבולוציה של גולדסטאר. בירה בשלבי התפתחות שונים נמזגה מקנקלים: הגולדסטאר שבושלה ב11.1, יום לפני הביקור, היתה למעשה תירוש: עכורה, כמעט לא מגוזזת, מתוקה להחריד עם דומיננטיות של הלתת. הגולדסטאר מה4.1 הסריחה קצת. נחום הרגיע ואמר שזה חלק מהתהליך. היא התבהרה קצת למרות שבגדול העכירות ניכרה בה, אבל לפחות היא עוברת כבירה: יש מרירות. הדגימה האחרונה שקיבלנו היא בירה מדצמבר, בת כחודש. בירה "ירוקה" – ריחה מתקרב לריח הלאגר המוכר והרגשנו גם כשות וגם לתת. כמעט לא מגוזזת, לא מסוננת ומרירה.

גולת הכותרת מבחינתי היתה אמורה להיות טעימה של גולדסטאר הישר מפס הייצור. לדאבוני, פרוייקט השתלטותי על העולם עדיין בשלבי פיתוח. זאת הסיבה (היחידה!) לכך שטמפו לא עובדים עדיין לפי התיעדוף שלי ולכן נלקחנו לסיור בפס הייצור של הייניקן, שמבושלת בהולנד ומותססת חלקית בתהליך השינוע בדרכה לנתניה. רעש, קור, ופס ייצור רובוטי ומופלא לשכמותנו, שמוקסמים מפוטוריזם ותיעוש, ובקבוקי הייניקן היישר מהמכונה, לפני הכניסה לתהליך הפיסטור.

24,000 בקבוקים בשעה. מי שותה את כל זה?!?!

ליומולדת הבא - משקפי פראדה חתוליות.

וואו, זה היה טעים. כל כך לא קשור להייניקן שקונים בבקבוקים מהסופר. טרי-טרי, עם נוכחות של שמרים ודגנים בפה. לבקש כוס זכוכית כדי להתחיל לרחרח ולשתות כראוי היה קצת מוגזם, לצערי, אז תצטרכו להאמין או לתאם הגעה למפעל ולקוות ליפול על יום הייניקן, למרות שביקבוקים של גולדסטאר ומכבי חייבים להיות שוס גדול לא פחות. (פרטים בדף של מרכז המבקרים של טמפו)

תודה רבה לנחום על הנתינה, השיתוף ועל כל ההעשרה. תודה גם לאורן על העזרה ולצוות של הTEMPTATION. נבוא לבקר ולשתות גם אצלכם גולדסטאר.

אם שותים לא נוהגים ומטמפו לקחנו רכבת למה שהחיפאים קוראים "העיר", הדאונטאון היחיד בישראל – התחתית – ונפגשנו לארוחת צהריים עם יאמה, חברה, תופרת בחסד עליון, חובבת בירה ונכדה לשוטר תנועה שכל יום ישב במעיין הבירה לארוחת צהריים. יאמה הזמינה את "הבירה העכורה הטעימה הזאת" וכדי שהיא תזכור את השם נתנו לה את בקבוק הפאולנר של אקסין, בובת הבליית' החדשה שלי שהתלוותה אלינו לסיור (ובטמפו  הושארה בתיק – מספיק הסתכלו עלינו בעין עקומה כשסיפרנו שהיתה תקופה שהיינו נוסעים לבלות בפאב המוזה בערד).

בירצ'נדייז לבובות, אכן כן.

בחישוב גס, לא התראינו עם יאמה למעלה משנתיים וחצי. התרכזנו בהשלמת פערים ובדיבור צפוף על בובות עד שהמקום נסגר. הפנקס לא הוצא ולכן אין רשמי טעימה. אין ברירה – "נאלץ" לבקר שוב במעיין הבירה.  אבל הביטו איזה יופי – כל כך צלולות וקצופות:

זוכרים את התמונה של הקלקולים מלמעלה? אז זהו, שלא.

אחרי מעיין הבירה דשדשנו  בבוץ לסשן קוקטיילים במפ"ל של ידידינו אורון מהבלוג חלומות רטובים ואז לשליש הכרחי של ליבירה ביטר, שעליה כבר כתבנו בעבר ובטח נכתוב גם בעתיד.

לא דובים, גולדסטאר.

הזמן: שלישי בלילה, בשעה שכבר צריך לישון
המקום: האוזן בר בתל אביב, שסו"ס אוכפים את חוקי העישון
השותים:  החשאי ואני. לידנו גיסצעיר, מולנו על הבמה אחי הקטן והמצוין, משיק ביחד עם חבריו, הלא הם לא דובים, את אלבומם הראשון, בעזרת הנשים.
הנשתה: גולדסטאר (עמ' 94)

קיוויתי שבאוזן בר מחזיקים חביות מגזרת הגינס-ויינשטפן-סטלה. זה היה מעלה את הסיכוי לטובורג ירוק בבקבוק ולמחיקת בירה נוספת מהרשימה. הסיכוי די גבוה, בהתחשב בעובדה שמבשלות בירה ישראל חולשות על נתח נכבד מהשוק (כך זה נראה בעיני הבלתי מזוינות), אבל כשראיתי את קולקציית הברזים של טמפו, החשאי ראה רשומה נוספת בפרוייקט הגולדסטאר. הכוונה המקורית היתה לשתות גולדסטאר בברזים "מיתולוגיים", כמו מעיין הבירה בחיפה, המוזה בערד או אצל מתי המקלל, אבל רשומה על הגולדסטאר באוזן בר תוביל גם להשתפכות על לא דובים, הלהקה שבה אחי הקטן והמצוין מנגן, ועל כמה שהם טובים וכמה שכדאי לכם לנסוע לראות אותם ביום חמישי בחיפה או בשלישי הבא ברחובות (הנה דף איוונט בפייסבוק עם פרטים)

שתיתי שתי כוסות, האחת זכוכית, השניה פלסטיק כי ההופעה עמדה להתחיל כשהזמנתי. החבית חדשה והבירה טריה, אבל טמפרטורת ההגשה באוזן בר נמוכה מדי ומשתקת את בלוטות הטעם.

ועד שאחזור לשתות גולדסטאר במקומות מרגשים, או לחילופין, עד שיזדמן לי לשתות את כל מבחר הבירות של מבשלת הדובים, הנה יוטיוב של האנגלים באים:

יום טמפו


הזמן: שישי בצהריים
המקום: רח' מטלון תל אביב – בנג'מין בר ואז מתי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Heineken (עמ' 132), גולדסטאר (עמ' 94)

אחרי תחרות הברמנים של אנגסטורה שהתקיימה במועדון הזמן אמיתי היינו חייבים לשתות ולאכול משהו. שוק לוינסקי היה קרוב מספיק ובשעה שהגענו מרוקן מספיק וחצי סגור כדי שנוכל להתמודד איתו בשיש בצהריים. הסנדויצ'יה שרציתי לפקוד כבר היתה סגורה, אז נכנסנו לבנג'מין בר, נחלת בנימין פינת מטלון,  שמעוצב כבר תל אביבי עם תקרה גבוהה ולאונג' בחדר פנימי, אבל עם וייב של חמארה במוזיקה (מרגול מהאייטיז! ציון גולן!!) ובאוכלוסיה. הזמנו סלט וחציל בטחינה. בגזרת הבירה הברזים הציעו מרפי'ז, גולדסטאר והייניקן. החשאי הזמין גולדסטאר ואני בחרתי בהייניקן,עוד משוכה בדרך ליעד הנכסף של סיום הספר עד סוף השנה. בספר כתוב שהיא מתאימה ללוות, בין השאר, אוכל אסייאתי. אם הייתי מחובבי המונוסודיום גלוטומט המוקפץ בהרבה יותר מדי שמן, אולי הייתי קונה את הקטע. זאת בירה קלה מאוד, מרירה, אבל בלי שום מאפיין בולט מלבד הקלילות. הייניקן קרה + אוכל כבד יכולים אולי ללכת ביחד, אבל זהו. נראה לי שחוץ מאטרקציית תיירים באמסטרדם אין לבירה הזאת יותר מדי מה להציע.

שבעים היינו מוכנים לחזור הביתה וברגע אחד החלטנו שאנחנו מוכנים להכיל את המיתוס ואת קיתונות העוינות שאיימו שנקבל עת נבוא בפתחה של הטרה אינקוגניטה והתחנה ההכרחית במסגרת פרוייקט הגולדסטאר שנזנח אך לא נשכח: החמארה של מתי המקלל. מתי לא היה שם. נכחו במקום הדור השני והשלישי, נראה לי, שגם ביקר מס' דקות לפני כן בבנג'מין – אולי המקומות קשורים – ופרלמנט שישי שפינה מקום לי ולחשאי באחד השולחנות וצחק עלינו כשסירבנו בנימוס להצעה לא חוקית. דיברו שם על חיים גורי (AKA החתיך, לפי המרצה במבוא לשירה עברית בת זמננו), יבי ועמוס קינן, שרו בצוותא את שיר הרעות – ההמנון הרצוי למדינת ישראל לפי המסובים. הצטרפתי. אין מצב שישנו את ההמנון לשיר הרעות. קל יותר להתכוונן על הפלגיאט לסמטנה  – הגננות, שגדעון סער מתעקש להפוך לקלגסיות, יתקשו למשטר את מיתרי הקול של ילדי הגן עם הסולמות של סשה ארגוב.

לגולדסטאר לקח זמן להגיע לשולחן. היא נמזגה לאט – בשני הסיבובים. היא היתה לי טעימה. מאוד. לא יודעת אם זאת אכן הגולדסטאר הטובה ביקום ולא איכפת לי מהסיפורים על הברזים האגדיים. טוב, זה בולשיט. אם לא היה איכפת לי מהסיפורים, הייתי פשוט שותה גולדסטאר פעם אחת וממשיכה הלאה.

בית העסק המובחר

אמרו לי שאי אפשר לקנות בקבוקים בודדים וזה די מעפן

הזמן: הערב, שלישי, הפעם אחרי הפילאטיס
המקום: ביתנו הקט והממוזג
השותים: שנינו
הנשתה: גולדסטאר בלאק רוסט (עמ' 95)

בשבועות האחרונים העיר מלאה במודעות של גולדסטאר בלק רוסט, שמציינות שהבירה נבחרה כמוצר השנה לשנת 2011. המהלך הפרסומי הזה תמוה בעיני. לא שהקמפיין הנוכחי של גולדסטאר עושה לי את זה (אני מסוגלת להריח את הפטרת ברגליים של הדמויות הגבריות בפרסומות), אבל מוצר השנה? מה זה? יש בלשכת המנכ"ל של טמפו תמונה של אותו מנכ"ל לוחץ את ידו של נח מוזס? כל הקמפיין הזה זורק אותי למספרה של יהודית בהוד השרון ולתעודת בית העסק המובחר שהיתה תלויה שם כשכיליתי את מעותיהם של הורי על קארה ודירוגים. בגלל שכבר שתיתי את הבלאק רוסט בקיץ שעבר באביר, האנטגוניזם שלי הפעם נובע מהקמפיין ולא מהבירה.

זאת בירה לגמרי בסדר. כן, בסדר, לא מדהימה. כזאת שתשמחו למצוא במקרר של ההורים או של החבר שלא מבין כלום בבירה אבל משתדל בכל זאת לפנק. צבע אדום עמוק מאוד שנושק לשחור, ריחות של שוקולד, קליה וחמצמצות וטעם של לתת עם קליה קלה, קלה מדי עבורי. הבירה מרירה, אבל הכשות כמעט ולא מורגשת. סה"כ גולדסטאר בלאק רוסט זאת אחת האפשרויות היותר חביבות שנמצאות היום על מדפי הסופר.

(הודעה מנהלתית – אני מחתנת את אחי השבוע. מפלס ההתרגשות עולה ובמקביל כמות הבירה יורדת. נחזור בשבוע הבא לפעילות סדירה)