הטרילוגיה החיפאית חלק ג' או: פקודה בלתי חוקית בעליל

(24 שעות בעיר הבירה של ישראל, הלא היא חיפה. דפדפו אחורה לחלקים א' ו-ב')

בערב שבת, אחרי סיבוב בדאנק, שמנו פעמינו לעבר הנמל, לקלמנ'ס, פאב חיפאי ותיק ששמו נישא למרחקים ולא רק שלא ישבנו בו לפני כן, אלא גם מעולם לא נתקלנו בו בשיטוטינו. הוא שוכן בתחילת רחוב הנמל, קמפוס הנמל המתחדש בשבילך, הקורא יונה יהב, בפינה חשוכה למדי.

מבחוץ נראה מבטיח

שמענו על קלמנ'ס גדולות ונצורות. שמענו שהגינס שלו הוא הטוב ביותר בכל חיפה, שקהל השותים שלו קבוע, שמי שמחבב את פאב עמירם התלאביבי במתכונתו הישנה יאהב גם אותו ושמחנו על ההזדמנות לשבת שם.

ההתחלה היתה מבטיחה. איך לא? דלת סגורה, פעמון דלת, קורות עץ בחוץ, קירות לבנים בפנים ומזכרות שסוכני המכירות כבר לא מחלקים היום. המקום המה אנשים אז התמקמנו על הבר, מה שבטח היינו עושים בכל מקרה, והזמנו אחד גולדסטאר, אחד גינס (כמו בעמירם, גם בקלמנ'ס יש ברז של הכוכב הזהוב למרות הדומיננטיות האשקלונית) ושתי כוסות מים.

מים. אנחנו תמיד מבקשים מים בפאבים ותמיד שותים המון מים בטעימות בירה ובערבי קוקטיילים. אמצעי מניעה מספר אחד נגד חמרמורת, מונע התייבשות ומנקה קצת את החך במידה ובסיבוב הבא מזמינים משקה שונה.

"בקבוק מים", תיקנה המלצרית. בקבוק? שיהיה בקבוק. H2O זה H2O. הבירות הגיעו, נמזגו יחסית מהר. בזמן שהחשאי ואני התבוננו מסביב וקלטנו את ציור הקיר של צ'רצ'יל שותה גינס, שתי כוסות זכוכית עם קשיות, קוביות קרח ולימון הונחו על הדלפק. סובבנו את הראש בדיוק כדי לראות את הברמנית מסובבת פקק של בקבוק מים מינרלים בן חצי ליטר. בחצי הסיבוב העמדנו אותה על טעותה, שהתכוונו למי ברז. היא הסבירה לנו שבמקום לא מוגשים מי ברז, רק מים מינרליים, "הוראה של קלמן", שהסתובב במקום בפנים מאירות ואירח את המבלים.

ככה, בבת אחת נהרס לנו הבילוי במקום. לא נכנס כאן לעקרונות הפרטיים שלי נגד מים מינרליים, זה לא העניין. העניין הוא שבמקום לספק ללקוחות משלמים שירות מינורי יותר וזול יותר מפנכת הבייגלה/ בוטנים/ וואטאבר היה שם בצלחת, מדיניות המקום היא לעשות קופה במקום בו הוא איננו אמור לעשות קופה, אלא להיפך: עליו להגיש מים בלי שעלינו לבקש. חוק בניינים ציבוריים (מיתקני שתיה למים צוננים)  (הקישור מוביל לאתר שירות יעוץ לאזרח סניף חיפה) אומר: "מי שמנהל או מחזיק בין כבעל ובין באופן אחר, מסעדה, בית אוכל, בית קפה או מקום כיוצא באלה שבו מוגש אוכל, יגרום לכך שיוגש לכל לקוח קנקן מי שתיה צוננים, ללא תשלום."

לא התווכחנו, אבל הגולדסטאר הרגישה פתאום קצת ישנה ודברים שאנחנו נוטים להתעלם מהם, כמו ברמנית שדוחפת את כל היד למיכל הקרח (בלי כפפות חדפעמיות, בלי מלקחיים, בלי מיכל פלסטיק לסיוע) תפחו למימדים גדולים, עבורנו הלא-איסטינסים בעליל (אבל הנורמטיביים בעיני אלה שמתעקשים על היגיינה כלשהי בסביבת המזון שלהם). לפחות לא עישנו שם כשהיינו.

סיבוב בירה אחד, טיפ כי הברמנית באמת לא אשמה במדיניות הבזיונית של בעל המקום*   ועפנו משם.

*שלא כמו פקודה בלתי חוקית בעליל אמיתית, אי אפשר להאשים את הברמנית. הפקודה אולי לא מוסרית, אבל אף אחד בסופו של דבר לא נפגע, אולי חוץ מקלמן, שהרוויח את הרשומה המבאסת הזאת והפסיד קליינטים לא קבועים, אבל טובים.

פוסט סנט פטריק טראומה

יכול להיות שאסתכן כאן באובדן קוראים ובסכסוך קולגיאלי, אבל הנה, אכתוב זאת: ההתלהבות הזאת מאירלנד היא מעבר לבינתי. מוזיקה מחורבנת, וויסקי לא מעניין, ספרות בסדר אבל אף אחד לא יוצא מכליו בשביל לקרוא את רודי דויל ובירה חביבה אבל חדגונית וחיוורת לעומת היצע הכשות-לתת במים של שכנותיה. ובכל זאת, אני מסירה את הכובע בפני מחלקת השיווק של גינס ישראל שמוציאה לפאבים רבבות צעירים ישראלים שטופים פטריוטיזם זול, שנאת זרים ופחד קמאי מ"התבוללות" לחגוג חג לאומי לזכרו של ההוא שייבא את הנצרות לאירלנד (ושבקיץ מוציאים רבבות לחגוג את הבלומסדיי, מועד שמכל חוג מכריי, הבלונדינית היא היחידה שראויה לחגוג אותו.  היא קראה את יוליסס. את כולו. אתם לא וגם העותק שברשותי משמש כמעצור לדלת).

הסופ"ש האחרון היה היה חג הגינס. הוא לא התחיל ככה, לא ממש. בשישי בצהריים, אחרי הלימודים, החשאי ואני נסענו לנינקאסי, שאירחו תחרות בישול סטאוט ביתי. בשנים עברו נערכה בתקופה זאת של השנה תחרות אתגר הסטאוט, שת"פ בין גדי דבירי מבירדי, שגיא קופר ממועדון הבירה הישראלי וגינס. השנה לא התקיים אתגר הסטאוט, בו הבירות נשפטו בטעימה עיוורת לפי קריטריונים ברורים. במקום זה, בירדי/ נינקאסי וי.ד עסקים, המשווקים של או'הרה, בירה אהודה במחוזותינו, ערכו אירוע למבשלים ביתיים שהטעימו את תוצרתם ונתנו לקהל לשפוט. ולהכתיר את האירית הטובה באירוע.  למרות החשש – שהתממש – מצפיפות, נסענו בידיעה שזאת הזדמנות להתנסות בבירות של מבשלים שפחות יוצא לנו לפגוש, אם בכלל. מרוב הבירות לא נפלנו. זכורה לטובה בירת פורטר חלשה של לנר, קלויה, יבשה ונעימה והבירה של מבשלת ג'מוס, שגם זכו בתחרות הלונגשוט ביולי האחרון.

הזוכה בתחרות היה מתי רוזן מהבלוג "הבשורה על פי מתי", שהגיש סטאוט חביבה ורד אייל שפחות היה לטעמי.

פלאפל בג'ינה, קניה של בירות בלגיות בלשכת השר, אלגברה ליניארית וטעימת סם אדמס היסטורית והיסטרית שבה עוד יסופר והופ – הגענו למוצ"ש ולכביש החוף, בדרך לGoose Pub בקיבוץ עין שמר, פאב בניהולו של חבר של איש הבירה שהזמין אותנו לעשות אצלו את החג, ביחד עם קד"מ של גינס. המשלחת כללה את שלושתנו ואת הילדה השוודית המתה.

הגוס פאב ממוקם באסם תבואה ישן. הוא ענק, מרוהט כולו בעץ ועם תפריט בירה שרואים יותר ויותר במחוזותינו: הקרלסברגיה הרגילה + כמה בלגיות חזקות + היצע בקבוקים שמחוזק במספר בירות בוטיק ישראליות (מחכה ונגב, לפי אתר האינטרנט). אבל הפאב נמצא במרחק 50 ק"מ צפונית לעיר, וחוקי המשחק קצת שונים שם, נראה לי. טוב, ההיצע מכובד.

המקום ענק. פילסנו את דרכנו לשולחן במפלס העליון שהשקיף על ההתרחשות: צפיפות, מוזיקה רועשת שלא ממש זיהיתי מעדות הI'm a single Lady,עם כמה צלילים איריים מעצבנים מהשתולים, הסרט של סקורסזה בכיכובם של מאט דיימון וליאונרדו דיקפריו. השוודית, החשאי ואני הזמנו ויינשטפן, בירה מגרמניה, מדינה עם מסורת בירה מרתקת והיצע מגוון, מוזיקה מעולה ועבר ספרותי שמכסה על הווה לא כזה מרתק. איש הבירה הזמין שוף הובלון אאל"ט. הבירה שלי היתה טעימה. המנות שהזמנו היו מטוגנות לעילא ולעילא ועשו את העבודה, השירותים היו נקיים בתחילת הערב  ואני ממש לא זוכרת הרבה מעבר לכך. זה סימן טוב? נראה לי שכן.

גוס פאב ממעוף הציפור

בשנה הבאה נשאר בבית. קיבלתי מנת יתר של תילתנים ומרצ'נדייז גינס/ ג'יימסון.

להתראות באוקטוברפסט!

אלק גינס*

הזמן: הערב לפני החזרה למבחן
המקום: ביתנו הקט
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Guinness Extra Stout (עמ' 104)

אז איך אתם חגגתם את יום ארתור גינס?

לפי האתר הרשמי של המבשלה האירית, לפני 252  שנה ארתור גינס חתם על חוזה חכירה למשך 9000 שנים של שטח האדמה בדאבלין שעליה עומדת המבשלה. סיבה טובה לפאבים סליזיים לתת אצבעוני צ'ייסר כאילו בחינם למי שמזמין את הנוזל השחור דווקא היום ותירוץ טוב לשלוף מהמקרר את בקבוק האקסטרה סטאוט. נראה לי שאוהדי גינס אמיתיים לא ייתפסו עם הבקבוק הזה, שניתן להשיגו בכל סופרמרקט, אבל הוא נמצא ברשימה שלי וממילא הערב הוקדש ללימודים; אין יציאות עד ליום שני. באמת. לא שאם הייתי פנויה הייתי חוגגת. אין הרבה דברים שמעציבים אותי יותר מחגיגות מסחריות בפאבים בסופי שבוע (הוצאות להורג, למשל, מעציבות אותי יותר, וגם קופת חולים כללית שמנסה לפתות אותי לערוק לשורותיה בעזרת סל הריון. לפחות לקופ"כ יש את חמודי, אם לא כיסוי נורמלי לתרופות שבאמת צריך ולג'ורג'יה יש את Little Five Points באטלנטה, שזכור לי כאזור מגניב. את היתרונות של הפאבים הבינוניים טרם מצאתי).

בכל מקרה… זה לא יפתיע אף אחד לקרוא שגינס מבקבוק ממש לא דומה לגינס מחבית (שאני אוהבת. במולי בלומ'ס ממש נהניתי ממנה). היא מרירה יותר, קצת צימוקית בטעם ועם מרקם מעקצץ ובירתי, נטול התחושה הקטיפתית של גינס מהחבית. וגם אין ראש קצף שאפשר לצייר עליו תלתן או משהו. יותר כיף מהחבית.

 

*

 

 

 

ישן וגם חדש

הזמן: שישי אחר הצהריים
המקום: מולי בלומ'ס ולפני זה בבירדי
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Guinness Draught (עמ' 105), Kilkenny (עמ' 283) ולפני זה בירות חדשות ממבשלת De Halve Maan

אחרי ההדרכה של דובל ביום רביעי החלטנו החשאי ואני להגיע למולי בלומ'ס בשישי אחר הצהריים. הפרוייקט הזה היווה סיבה טובה לבקר בפאב ותיק שמעולם לא יצא לנו לשבת בו. הייתי במולי בלומ'ס פעם אחת, כשרק התחלנו לצאת. בת דודה שלי הגיעה לארץ עם פרוייקט תגלית ונפגשתי איתה (ועם עשרות בחורות אמריקאית מסונדלות ומצווחות שכרכרו סביב המאבטחים המסוקסים-עאלק) בפאב האירי החדש דאז, שממוקם ברצועת התיירות התלאביבית. מאז עברנו ליד המולי בלומ'ס פעמים רבות. תמיד מפוצץ שם ותמיד קהל המבלים נראה צעיר מדי/ תיירי מדי/ לא מקומי מדי לטעמי המתנשא.

אז הגענו לשם ב5 אחר הצהריים. היה מלא למדי, יחסית לשעה, אבל במה שהרגיש כמו שכונה במובן הטוב של המילה: קבוצות של אנשים בבגדי בית, ילדים בעגלות ועל הרגליים, סשן מוזיקה אירית שלא מפריע לדבר, וברמנים שעמלו על מזיגה איטית מהחבית. חוץ מעניין המזיגה האיטית והאויר הנקי, המולי בלומס בשישי בחמש אחר הצהריים הזכיר לי את הפאב שנהגתי לפקוד כשגרתי בצפון אנגליה: פאב במובן Public House, מקום מפגש קהילתי ונטול יומרה.

במולי בלומ'ס אין מבחר ענק של חביות, אבל אנחנו הגענו בשביל הגינס. אולי יותר מכל בירה אחרת, טיפול לא זהיר בחבית או בצנרת פשוט הורס את הגינס, וכמה שהיא פופולארית, כך גירסאות מעפנות שלה נמזגות ערב ערב בפאבים ברחבי המדינה. לא כך במולי. תחלופת החביות מהירה, והגינס טריה ומרעננת. אני לא חובבת סטאוט, ואם כבר סטאוט אני מעדיפה אותן בוטיקיות ומתובלות, אבל היא היתה טעימה וקרמית. omef שאייש את הבר המליץ על נקודות נוספות בעיר שעושות כבוד לגינס: פאב בשם הפוסטר'ס וגם השופטים הותיק. זה מתווסף לפוסט קפה בקינג ג'ורג' עליו טוקבק בבלוגו של עכברוש העיר. לא אתחיל במשימת ברזי גינס, אבל אשמח לשמוע חוות דעת על המקומות האלה ועל ברזי גינס טובים אחרים בארץ (וגם על גולדסטאר, כי כאן אני כבר במשימה). בהמלצת הברמן המשכתי לקילקני, אותה בירה ששתיתי בשבוע שעבר בטמפל בר. אני עדיין לא משתגעת על הבירה, אבל וואלה, כשהיא טריה היא טעימה יותר.

אכלנו קדרת רועים צמחונית, פטריות בפירורי לחם וכריך גאודה ולאחר מכן קפצנו לסבתא לקידוש. לא אתאיסטי, אבל היינו חייבים להוריד את השפעת האלכוהול, כי למעשה המולי בלומ'ס היה הסיבוב השני של אחר הצהריים. בסביבות 2 קפצנו לבירדי, כדי לומר שלום ולשתות איזו בירה קלילה מגזרת הפירות, אבל המקרר במקום התחדש בשלוש בירות בלגיות ממבשלת De Halve Maan (חצי ירח) מברוז', אז היינו חייבים לנסות אותן:

Brugse Zot: בירה בלונדינית קיצית ובועתית עם 6% אלכוהול

Zot Dubbel: בירה חומה וכמעט אטומה בת 7.5% אלכוהול, ריח של שוקולד. החשאי אומר שיש ענבים בטעם ובריח, אבל אני טעמתי חום, דבר שמחד מתאים לצבע הבירה ומאידך מעיד על סינסתזיה קלה. האלכוהול מורגש.

Zot זה שוטה בפלמית והבירה ממותגת באיור של ליצן חצר ומוגשת בגביעים גבוהים עם הטבעה של האיור בבסיס.

הבירה השלישית מהמבשלה, שמעוטרת באיור של חצי ירח היא הStraffe Hendrik, בירה מסגנון טריפל עם 9% אלכוהול ועם ריח של בישקוטי וטעם מתקתק ומעקצץ, קצת כמו של תפוח.

אחר כך נכנסנו לשכנים, מבשלת Laughing Buddha, שריח הבישול משם מילא את הקומה ואת ריאותי. קנינו שתי בירות שטרם טעמנו – סטאוט וחיטה – ועכשיו אנחנו ממתינים בסבלנות לבירות החורף שהתחילו להתסיס שם.

לקחתי הביתה את הפקקים, כי הם היו כל כך יפים.