בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.

כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

תתחדשו

שתי השקות של בירות קראפט ישראליות בשבוע אחד? הו כן!

מה, לא? לא, שלוש, אבל את השלישית טרם הספיקותי.

הראשונה, עוד אחת לחודש מבית מבשלת הדובים, שאחת לכמה זמן – נניח אחת לחודשיים – מוציאה בירה נסיונית בבישול בודד. לפעמים העדות לקיומן של אותן בירות נמצאת רק באלבומים של שני אספני התוויות שמגיעים לפסטיבלים כדי להגדיל את האוסף (מישהו זוכר את אראקיס?) ולפעמים הן מתקמבקות לבישולים נוספים (לאלה שפספסו את הדוקטור בפעם הראשונה). לא כל הבירות של הדובים נסקרות כאן. עם ההאטה בקצב העדכונים, אנחנו מעדיפים לתת במה למבשלות חדשות, אבל בגדול, רבות מבירות האחת לחודש נעות בין נסיונות למתוח את גבולות המרירות ו/או את גבולות אחוזי האלכוהול, הן מעלה (גריזלי – 8.2) והן מטה (בייבי אייל 1.8). הבירה החדשה בסדרה הולכת לכיוון אחר ואהוב עד מאוד על אדונית הבלוג. אש, כשמה כן היא: בירת אייל בהירה עם פלפלי צ'ילי שורף לרוב. עם כל הכבוד לכשות מרירה וללתת טריה וגרעינית, יש שלושה אלמנטים בירתיים שתמיד קונים אותי וצ'ילי הוא אחד מהם. צ'ילי קונה אותי גם מחוץ לעולם הבירה ויעידו על כך אוסף הרטבים החריפים שהחשאי ואני מטפחים במדף במקרר (המדף הקטן, שאי אפשר לאחסן בו בירות, כמובן), עיני הדומעות ושפתי החרוכות כתוצאה מפיגוע קפסאיצין בשישי בערב במסעדת הבאסטה ליד שוק הכרמל.

בתמונה: כבאים (או במיתוגם החדש וההו-כה-כושל, שלא לומר עילג, "לוחמי אש")

אש של הדובים נחנכה בביר מרקט ביום שני שעבר. אחרי 10 שעות עבודה, שעתיים בלימודים, חמישים דקות באוטובוס ועוד כרבע שעה הליכה, הגענו החשאי ואני לרבע השעה האחרונה של האירוע, בו נמזגו גם טקילות (pass) ותוקלטה מוזיקה לטינית (pass אם זה לא לוס קרודוס). רבע שע מספיקה כדי לחלוק בקבוק ולהתרשם. הבירה ענברית ומריחה מפירות כאשכוליות ואגסים, עם מעט ניחוחות של צ'ילי. בלגימה הראשונה חשים במרירות די סטנדרטית ולא מלהיבה אבל אז הפה מתלקח. החריפות והתיבול תוקפים את חלל הפה ועושים בו שמות מופלאות. הסיומת חריפה אף היא, הגוף בינוני והגיזוז די פעיל. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נהנית יותר מבירות עם גיזוז עדין, אבל כאן זה פחות מפריע, אולי בגלל שהפלפל דומיננטי כל כך. בטח יש כאלה שקוראים את רשמי הטעימה ולא מבינים איך אפשר לשתות דבר כזה. ובכן, לא מדובר כאן על קורונה (וממתי מדברים על קורונה?), אבל זאת בירה מגניבה ממש והדיסוננס בין הארומה הפירותית והחריפות דווקא באה בטוב.

בירה ישראלית נוספת שמכילה צ'ילי היא כמובן הלצ'ה דל דיאבלו של הדאנסינג קאמל. זאת אחת הבירות החביבות עלי של מבשלת הבית וכשהיא בברזים אני נוהגת להזמין אותה, דבר שלא קרה בשבוע האחרון, שכן לראשונה מזה למעלה משנה נמזגת בגמל בירה חדשה. Hey… Ju-Boy היא אייל בהיר עם 9% אלכוהול, המתובל בסילאן (שמשמש גם בבישול הIPA של הדאנסינג) ובערער, שמשמש, ובכן, לתיבול ג'ין ולתיבול Norwegian Wood, בירה נורבגית מעניינת שיצא לנו לשתות לא מזמן ולכתוב עליה בThe Beer Gatherer, הBlog הגיקי. זאת בירה ענברית ואטומה, עם ריחות עשבוניים כערער ומתוקים כסילאן. בפה הרגשתי לתת, סילאן, ערער וגרגירי יער ירוקים. הגוף מלא, הטקסטורה לעיסה כמעט ובעת השתיה המחשבות שלי נדדו למולדת – עולם הקוקטיילים. רציתי להוסיף לבירה רום לבן, מעט סירופ פסיפלורה או נקטר גויאבה וסירופ הדרי כלשהו כדי לדלל את המרקם ולתת למשקה קיק חמוץ. התוצאה הדמיונית לא תגרום לDeli להזמין אותי לסשנים של יום ראשון ובכל מקרה המחשבה הזאת לא אמורה להגיע בעת שתיית בירה. זה לא הערער שמערער אותי, אלא משהו במרקם ובסמיכות של המשקה, שהוא אולי הפחות מוצלח בהיצע הבירות של הדאנסינג קאמל.

Hey little ju-boy take a good look at me

והשלישית? בירה חדשה של הג'מס, עליה נודע לי כשנתקלתי בנתיב, הברמן, באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. דיווחים בהמשך.

פסטיבירה בסנטר

הזמן: שישי, אמצע יולי, כשהאויר הפך למים
המקום: דיזינגוף סנטר, הבניין האפל
השותים: החשאי, בת הדודה מאמריקה (שכבר כמעט שנה מתגוררת בגבעתיים, אבל למה לקלקל?)
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות.

בדרך הביתה, אחרי חצי מנה ורימונדה אצל הקוסם, חשבתי לעצמי שאני ממש הולכת ליהנות מכתיבת הרשומה הזאת. על פניו, פסטיבל בירה בסנטר, בשישי, ביולי, נשמע כמתכון בטוח לאסון. כל העולם ומשפחתו מגיעים לאכול קציצות ביריד האוכל, חוץ מבן ה-14 שהחליט שהוא ילד אימו וברח מההורים לאכול גלידה במקדונלדס. עמוס, צפוף ולא קשור לבירה.

לאירוע הזה הלכנו ומאחד מאירועי הבירה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה  חזרנו.

פסטיבל בירות בוטיק בדיזנגוף סנטר

אם אתכחש לרגע למיזנטרופיה, יריד האוכל הביתי בסנטר הוא בדיוק המקום בו צריך להתקיים יריד בירה, בהנחה שהמבשלים והמבשלות לא מסתפקים בשכמותנו, בירגיקס הששים אלי פסטיבלים נידחים בשעות לא הגיוניות. בקרב קהל מזדמן, רעב וצמא מסתתר פוטנציאל רב למצוא שתיינים חדשים, או להעביר שתיינים ותיקים מדת הקרלסברג-גינס-פאולנר לחיקה החמים של סצינת הבוטיק. דוכני הבירה נדחסו לאחד מהמפלסים הצרים שמשקיפים על הרחבה המרכזית של יריד האוכל. החללים הגדולים יותר בקומה נתפסים על ידי דיירי הקבע של היריד וזאת אולי הביקורת היחידה שיש לי על אתמול: היה צר וצפוף, גם לשותים וגם לעוברים ושבים שבסך הכל רצו לרדת מאמריקן אפרל לחנות הכל בדולר. היה קשה במיוחד למסתייעים בכסאות גלגלים והליכונים, ולמובילים עגלות ילדים וגם למבקרים, שרצו לתקשר עם המבשלים. עם זאת, מתחם הבירה היה המשך ישיר לדוכני האוכל וזאת החוזקה שלו; לו היו ממקמים אותו באזור אחר ומרווח יותר בבניין, נניח באחד המעברים או ברחבה של הבניין השני, ההקשר היה מתמסמס וכך גם הרבה מהקהל הפוטנציאלי. כטבעונית, שלפני פסטיבלים דואגת ללכת לאכול בידיעה שמאירועי בירה בהם האוכל המוגש מתמצה בנקניקיות ובביגלה בדוכנים, המיקום שיחק לטובתי. היה חם מדי בשביל תבשילים, אבל הכנתי את המערכות הפנימיות בעזרת פיתה דרוזית עם חומוס, חצילים וטאבולה.

ספרתי 13 מציגים, שהיוו תמהיל מייצג לתעשיה: מחד, מבשלים ביתיים שזו להם הפעם הראשונה של מזיגה מול קהל (מבשלת שלושת החתולים מקרית ביאליק). מאידך, מבשלות בוטיק גדולות עם נקודות מכירה  בפריסה ארצית (ג'מס, אחוזת בית). באמצע: שועלי פסטיבלים ותיקים שאולי תיכף יהפכו למסחריים (גופר'ס, לאפינג בודהה). עוד הציגו: מבשלות בוטיק ברשיון – דאנסינג קאמל שכמעט אף פעם לא יוצאים מגבולות העיר ואייזיס ממושב דקל בנגב שכמעט אף פעם לא מגיעים לעיר; גל'ס, ללה, רונסטאר, השחר והבשורה – כולם מאזור greater מבואות ירושלים; ומייבירוביץ' מעמק חפר.

רואים את הלוח והכיתוב בגיר? אותי זה קונה.

כהרגלנו בקודש, החשאי ואני התמקדנו בהתחלה במבשלים חדשים ובבירות שטרם שתינו. הדוכן הראשון שזכה לקבל את מעותינו (5 ₪ לטעימה 100 מ"ל, יותר לשליש; אנחנו קנינו טעימות) התהדר בעמדת מזיגה ספונת עץ, בלוגו הנושא את הספרה 4 ובשם RonStar, אותו הוא חולק עם קוטל עשבים. אמרו לי שהמבשלה מזגה גם בנוקיה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב. פתחנו בלאגר מעושן ובאמרילו פייל אייל. הלאגר המעושן היה מריר ומרענן, טיפה חמוץ בסיומת ועם פחות מדי עשן לטעמי, אבל בדיקטטורה שלי, אין דבר יותר מדי עשן. בעולם האמיתי היא בוודאי נכשבת למעושנת ולמרות ההתקטננות שלי, זאת בירה מהנה לשתיה. האמרילו אף היא היתה עדינה. הבירה קרויה על שם סוג הכשות הדומיננטית בה. מי ששתה את אלכסנדר גרין ואת ההודית המכוערת של רונן-שריגים, יזהה את האמרילו, שאחראית על הניחוחות והטעמים האשכוליתיים. כאן האמרילו כמעט ולא הורגשה. המרירות והארומה היו עדינים מאוד. בירה חביבה, אבל המעושנת היתה מוצלחת יותר. כך או כך, החשאי ואני סיכמנו שזה היה סיפתח ראוי לסבב הטעימות.

המשכנו במבשלת הבשורה, המבשלה הביתית של מתי מהבלוג,שאת תוצריה טעמנו לראשונה באירוע הסטאוט שנערך בנינקאסי בחורף. מתי הציג שתי בירות, את בטי, סטאוט עם ארומות עדינות של קליה, שניכרת גם בטעם וטיפה בסיומת, מרירות, טעמי קפה דומיננטיים וטיפה חמצמצות. הבירה עברה כברת דרך בארבעת החודשים האחרונים והיא בהחלט אופציה ראויה לחובבי הסטאוטים הטיפה יותר אגרסיביים מגינס-מרפי'ס. דולסה, רד אייל בלגית, היא בירה עכורה ואדמדמה, שבלגימה ראשונה עוטפת את חלל הפה בחמצמצות. אחרי שמחכים קצת החמיצות מתעדנת ומפנה מקום לטעמי לתת. בכוס הריקה הרחנו מעט עשבוניות כשותית. פחות התרשמנו ממנה, אבל יש לנו סבלנות ואנחנו מחכים להזדמנות הבאה לשתות ממנה.

(אין תמונות מהדוכן המושקע של הבשורה, כי חלק תחתון של בחורה בסקיני וחוטיני שמחזיקה בקבוק בירה לא בא לי בטוב בפרסומות ללאגרים מסחריים, אז על אחת כמה וכמה בבירות בוטיק).

כשהגענו לדוכן של לאפינג בודהה אמרתי לוובה שתפעל, שרק באתי להגיד  שלום, ושאני מתמקדת בבירות שטרם טעמתי.  השלום התפתח ללגימת בירה חדשה, בנוהל הרגיל של הלאפינג בודהה. המבשלה משתתפת בהרבה אירועים וכמעט לא קורה שהבודהות לא מגישים משהו חדש. לא בטוחה אפילו אם יש להם בירות קבועות בתפריט. הפעם – דורטמונדר, לאגר בהירה שמקורה בדורטמונד שבגרמניה. שכחתי לכתוב רשמי טעימה אבל טעמתי את המקור לפני כמה חודשים, DAB בפחית שדרור הביא מאחת מנסיעותיו. הבירה של הבודהות, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא דומה לה וזאת מחמאה, כי הDAB היתה סתם עוד בירה אנמית ומסחרית. אבל שוב, אין רשמי טעימה. סליחה.

עבור שלושת החתולים, שהם בעצם שני מבשלים מקרית ביאליק, זו היתה הפעם הראשונה של הטעמה מול קהל. החשאי, בת הדודה מאמריקה ואני חלקנו 4 דגימות: אמריקן פייל אייל יבשה קמעה, מרירה, אבל לא מפילה; ספטמברפסט – לאגר וינאי מתקתק ודבשי בריח, מריר עם סיומת מתוקה ופרחונית ומרקם שמנוני מעט; Kosher Stout, יעני אויסטר סטאוט בלי האויסטר עם ריח טיפה אלכוהולי ושוקולדי, טעם אלכוהולי מדי אבל גם מריר ויבש, גוף בינוני ודומיננטיות של קפה וקליה בסיומת; ו-ESB ענברית, עם ריחות של לתת וטיפה פירותיות, קצת מימית, מרירה ועם סיומת גרעינית. החשאי ואני חיבבנו את הסטאוט ואהבנו מאוד את הESB. בת הדודה מאמריקה העדיפה את הספטמברפסט. החתולים הציגו בערך 6 בירות מסוגים שונים ואני מקווה שיצא לנו לדגום את הבאות בקרוב.

שתינו שוב את הרד אייל התפוזית והמצוינת של מבשלת ללה, שהפכה לשחקנית קבועה בפסטיבלים, קינחנו בIBA של מייבירוביץ ושמנו פעמינו לפלאפל, מרוצים מאירוע מוצלח, מבירות טובות ובעיקר מסלבריטי ספוטינג היסטרי: חוזה מדינת דיזנגוף סנטר, שמואל פלאטו שרון, שנכנס למספרה (עם שנדלייר שמשתלשל מהתקרה! שנדלייר!!), ליד הדוכנים.

להתראות בעוד שבועיים בלונגשוט במרינה בהרצליה.

להתראות, נאקה

בשנה האחרונה כמעט והפסקנו לצאת לשתות בפאבים ובברים. הסיבה לכך פרוזאית לחלוטין: יש לנו במקרר מבחר מעניין, חדש וטוב יותר מבכל פאב בארץ. אנחנו מקבלים אספקה שוטפת של בירות מחו"ל + הפתעות מבוקבקות מחברים וחברות שטסים, מגיחים לחנויות המשקאות ומצטיידים בכל מה שחדש ומעניין ובמה שישן וטוב ומדי פעם מוסיפים בירות ביתיות מעניינות. תוסיפו לכך מפגשי טעימה של בירגיק'ס שנערכים בתדירות גבוהה למדי ותבינו שנדירים המקרים בהם בר יכול להלהיב אותנו.

במה שנדמה כסתירה גמורה לפסקה הפותחת, הנה טיפ למבקשי נפשי: שבו בדאנסינג קאמל ברחוב התעשיה. פעם-פעמיים בשבוע אנחנו שם על הבר, מכרסמים זיתים, מורידים חצאים של APA ולצ'ה ומדי פעם מגוונים בבירות האחרות שנמזגות שם. אני מזמינה לחם שום ומקבלת את המנה שלי עם הרבה שום ועם סלסה או טחינה או חרדל; הצוות על הבר והמטבח מכיר אותי ואת הטבעונות שלי. לחשאי מכינים סנדויץ' צמחוני. לפעמים, כשאנחנו רוצים לשגות באשליה של בריאות, אנחנו מזמינים ירקות חתוכים. יושבים, שותים חצי אחד או שניים, שופכים את הלב בפני מי שאיתרע מזלו לאייש את הבר באותו ערב, מהנהנים לקבועים האחרים, משלמים וממשיכים הלאה, בדרך כלל הביתה, לישון.

אבל זאת רק נדמית כסתירה, כי אנחנו לא "יוצאים" לדאנסינג קאמל. אנחנו קופצים לשם. מפאת המרחק אנחנו נכנסים למכונית או בדרך כלל עולים על אוטובוס ותוך 5 דקות אנחנו שם, בלבוש המג'וייף שליווה אותנו במהלך היום, מתרווחים ונרגעים. לו היינו מתגוררים בשכונת מונטיפיורי, בטח הייתי נכנסת לדאנסינג בפיג'מה (החשאי תמיד היה מהוגן ממני). אם נתעלם לרגע מהסוגיה הדמוגרפית הדאנסינג קאמל עבורי הוא אקסטנציה של הבית, כמו חדר מחסן בבנייני מגורים משותפים, רק שהדאנסינג הוא המשך של הסלון ולא של פתרונות האיחסון מאיקאה. אנחנו לא מגיעים לשם כדי להתנסות בבירות חדשות – לדעתי חסרה לנו רק בירה אחת מהעונתיות/ מוקפאות/ מוזרות שמדי פעם דיויד מבשל ומוציא מהן חביות בודדות – להיפך, המוכר הוא מה שמושך אותנו לשם שוב ושוב. המוכר והגישה. מאור הפנים האמיתי בו אנו פוגשים בכל פעם שאנחנו מגיעים לשם, מאור פנים שלא שמור רק לקבועים, כי גם לקבועים היתה פעם ראשונה ולפני שהתחלנו לשרוץ שם היינו מגיעים במרווחי זמן גדולים. לא הכירו אותנו, אבל היו נחמדים אלינו בכל זאת. לכן המשכנו להגיע. הבירה מצוינת, כמובן. טריה, מן הסתם, אבל ניכר שהברזים והמערכות מטופלים היטב וזה לא דבר של מה בכך; ברזים מתוקתקים מעידים על כבוד למי שבוחר להוציא את כספו על הזמנת בירה במקום; חבל שהרבה מקומות, גם "מוסדות" לא קולטים את זה.

הערב מסתיימת תקופה בדאנסינג קאמל. מור-גן, הברמנית עם הראסטות הזהובות והחצי-חיוך התמידי, אולי הפנים של המקום, עוזבת עקב רילוקיישן לצפון מזרח העיר. היא משאירה אחריה את אודי ופיה ועובדים אחרים שהופכים את המקום לבית, אבל היעדרה יורגש. בראיון שפורסם השבוע בג'רוזלם פוסט מור-גן אמרה שהחלק הטוב בעבודתה הוא לגרום לאנשים לחוות ערב מוצלח. מור-גן, גם בפעמים שהגענו אליך שפוכים, עצבניים, עייפים ומאוכזבים מהחיים, הצלחת, בעזרת הגיון בריא ורגישות, להרגיע ולשמח. תודה על כך.

בהצלחה.

גמלים מרקדים בחוצות העיר



הזמן: חמישי בלילה, כמעט ירח מלא
המקום: Dancing Camel, רח' התעשייה, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Dancing Camel American Pale Ale (עמ' 119), Dancing Camel Midnight Stout (עמ' 122), Dancing Camel Gordon Beach Blond (עמ' 124), Dancing Camel Golem (עמ' 126), Dancing Camel Eve (חדשה, לא בספר)

בדאנסינג קאמל ביקרנו לראשונה לפני כמעט חודשיים וכשיצאנו שמחנו שהמשימה תתמרץ אותנו להגיע לשם שוב. מעבר לבירות, המקום הזה פשוט מגניב ולא קשור לכלום: המבשלה תקועה באזור הכי מפוקפק של העיר, יותר מדי קרובה לטאבוניה שפתוחה כל הלילה ולמועדונים שנדקרים בהם; היא לא מיוחצנת בעליל; היא כשרה וסגורה בשישי בערב; וקהל המבקרים בה הוא שעטנז של ex-pats, חובשי כיפות, אנשים מבוגרים, זוגות ותיירים. זה לא מקום שמישהו נקלע אליו בטעות. הוא רחוק מכל מרכז בילויים הגיוני והקשר של קהל הלקוחות של הדנסינג קאמל לרחוב המסגר מסתכם, אולי, בבר מצווה של בן דוד מדור שני באולמי שושנים בשנות השמונים.

גולת הכותרת והסיבה לביקור, אחרי שבוע עבודה מתיש ואימון מאומץ במיוחד בחדכ"ש היה הגולם, דאבל IPA חזק שנמזג פעם בחודש, בליל ירח מלא. בגלל שהמקום לא פתוח בשישי, הגולם נמזגה אתמול, יום לפני הירח המלא. היא נמזגת באיטיות מברז ידני ואנחנו חיכינו בסבלנות. היה שווה לחכות.

קרמל, מולסה ופרחים באף, מרירות לא אגרסיבית וקצת קליפת תפוז בפה, אפטרטייסט נעים וגוף בעל נוכחות. הייתי שותה חצי בשמחה, אבל לא הסכימו למזוג לי יותר משליש. מהדורה מוגבלת וכו'.

לקח לי בערך שניה להתלבט אם להזמין עוד סיבוב של הגולם או להמשיך הלאה ובחרתי להמשיך לבירות אחרות. גם החשאי החליט לזרום. עד שאנחנו מגיעים לשם, כדאי שננצל את הברזים.

לסיבוב השני לקחנו את בירת הקיץ, גורדון ביץ' בלונד ואת Eve, שאם הבנו נכון את הברמן, אמורה להיות מבוססת על הגורדון ביץ', אבל השוני בין השתיים רב מהדמיון. הגורדון ביץ' נטעמה לי יותר כתה קר מרענן, מגוזז וארומטי מאשר בירה. היא צלולה ותיבול הנענע והרוזמרין מורגש מדי. ברשותכם, אני אשאר עם התה הקר של אריזונה (אנצל את ההזדמנות לקריאה נרגשת ליבואנים ולAMPM: בבקשה, החזירו את הreal brewed southern style sweet tea למדפים, ההוא עם התוית הלבנה עם התמונה של ספינת הקיטור). הEve, לעומת זאת, עכורה וענברית. בהתחלה לא הרחתי משהו מיוחד. אפשר לתלות זאת כמובן בצננת הקיצית שנחתה עלי ובעובדה שבאופן קבוע חוש הריח שלי מתקהה בבירה השלישית. הטעם בהתחלה גם לא היה יותר מדי מיוחד. אזכור קלוש לגרעיני אבטיח וסיומת קצרה ומגוזזת. אבל, אחרי כמה דקות, כשצוללים לתוך הכוס, הכל נפתח ומתחילים לטעום דגנים וגם אבטיח ומלון. לוקח קצת זמן לעכל את האיב, אבל יש לה קטע טוב, טוב מאוד אפילו.

אחרי חצות המשכנו לסיבוב שלישי של מידנייט סטאוט ושל האמריקן פייל אייל, שבביקור הקודם דגמנו באדיבות הילדה השוודית המתה. הסטאוט יותר מגוזזת ופחות קרמית, עם טעם וריח של קפה והיא קלילה למדי. הAPA מרירה ופרחונית עם קצת אשכולית וכייפית לשתיה.

יש עוד בירה או שתיים בספר שלא כיסינו בביקור הזה וגם בראון אייל חדשה. תירוץ לביקור שלישי בשנה הקלנדרית הנוכחית. איזה כיף!

לסיום, גולם.