בירס 2017 – הזמן הזה בשנה

בימי שלישי, רביעי וחמישי בשבוע הקרוב ייערך שוב פסטיבל בירס. אנחנו מלווים את הפסטיבל הזה מתחילתו, ב-2011 כשניהלנו חשבון טוויטר מקרטע ולאחר מכן עם הבלוג, לעתים בלעדיו ופעם אחת בלעדיי, כשהחשאי הסתובב לבד בעודי שותה בפריז. לפעמים השתתפנו בטעימות העיתונאים, כשהיה צורך לא חסכנו בביקורת. ב-2012, לקראת השנה השניה של התערוכה, פרסמנו מדריך שלמרות השינויים שעברו על הענף ועל התערוכה, עדיין רלוונטי למדי, בעיקר החלק של לא להיות דושים (כתוב שם דושבאגס, אבל בינתיים המילה נכנסה לשיח והתאקלמה מורפולוגית בשפה העברית). חוץ מנושא הדושיות, תתייחסו ממש ברצינות לעניין של שתיית מים, כי אין דין פסטיבל בירה בינואר במקום סגור לפסטיבל תחת שמש אוגוסט הקופחת.

הרבה השתנה בענף הבירה מאז 2011. לא בצריכה – הממוצע שלנו עדיין עומד על כלום עם שום דבר – וגם לא ביציאות הסקסיסטיות פינת המיזוגניות של מותגים וברים אחת לרבעון. יש יותר מותגים, יותר מגוון ויותר מלחמה על ליבנו, כיסנו וכוסנו. חם לי ואין לי כוח לקרוא את פסק דין חטיב, אז באקט אלטרואיסטי, הנה רשימה של בירות ששווה לכם לבדוק, ובונוס בסוף – בירות שטרם שתיתי ולכן אלו יהיו הראשונות שאטעם ביום שלישי.

Lindemans Gueuze Lambic:

lindemans-gueuzeגוז זאת תערובת של למביק צעיר ומיושן, שמבוקבק לתסיסה שניה בבקבוק. למביק זאת בירה בלגית שמיוצרת באזור בריסל ומותססת ספונטנית, עם שמרים שנמצאים באוויר. אלה היו שני משפטים על שניים מהסגנונות האהובים ביותר על בירגיקס, ובהחלט מהסגנונות המרתקים ביותר. למביקים בתוספת פירות, טובים יותר או פחות, אפשר להשיג בארץ הרבה שנים. למיטב ידיעתי, זהו הגוז הראשון שנמכר בארץ.

למה לצפות? לחמוץ. טיפה אסידיות, רמיזות לתפוחים, גיזוז מרענן וגוף קל. בירות חמוצות הן טעם נרכש, אז שתו לאט ותשתמשו בחוש הריח שלכם. יש בירות טובות יותר בז'אנר, אבל בהחלט טבילת רגליים ולשון ראויה.

איפה למצוא? בדוכן של נורמן פרמיום/ הכרם. לא בבירס! התרשלתי בעבודת התחקיר והסתמכתי על קטגוריית בירות חדשות באתר של בירס. סליחה. באוזנייה נמסר לי שהכרם מגיעים עם דוכן על טהרת הIPA ועם דוכן של שוף. שוף הובלון, IPA בלגית חביבה, תהיה בדוכן של שוף. קנו לינדמנס גז בחנות המשקאות הקרובה לביתכם אם כך.

 

אלכסנדר חיטה ישראלית

alexander-hita.pngחיבתנו למבשלת אלכסנדר, לאנשיה ולמוצריה, פרושה לאורכו ולרוחבו של הבלוג ובצדק: בירות טעימות, קומוניקטיביות שמבושלות ללא פשרה על איכות. לקח להם איזה עשור, אבל הקיץ הם התחילו להפיץ בירת חיטה, אחד הסגנונות האהובים בארץ. החיטה של אלכסנדר היא בסגנון גרמני (כמו ויינשטפן, נניח), עם מרכיבי הבסיס בלבד: מים, דגנים, כשות ושמרים.

למה לצפות? כשטעמתי אותה הרגשתי דומיננטיות של ניחוחות תיבול וטעיתי לחשוב שזאת בירת חיטה בלגית (כמו הוגארדן, נניח), עם תוספות של זרעים והדרים. הרחתי גם משמש, תפוז בשל וציפורן, וטעמתי לחם בננה, שקדים וציפורן. בירה טעימה. כמה טעימה? שלחתי בקבוקים לחו"ל.

איפה למצוא? אצל אלכסנדר, נו.

אבל לא בבירס, כי מסתבר שגם הם לא משתתפים השנה. מה יהיה?

Petrus

PETRUS

בירות בלגיות חמוצות, בלנדים של בירות חדשות עם כאלו שעברו יישון בחביות משומשות לתקופה של שנתיים-שלוש. לא למביק כי הן לא מיוצרות באזור בריסל אלא באחד מהמחוזות הפלמיים של בלגיה. למרות אחוז האלכוהול הגבוה יחסית קלות לשתיה בגלל החמיצות. יש שלוש במגוון. תשוו אותן לגוז של לינדמנס, זה מעניין!

איפה למצוא? בפרוטרי

 

Hitachino Nest XH

HITACHINO XH

אייל בלגי חזק – הסגנון האהוב על הישראלים כי יש בו הרבה אלכוהול והוא מתוק אז אפשר להשתכר איתו די מהר ולדפוק את המערכת – אבל ממבשלה יפנית. הוא מיושן בחביות סאקה ומקבל פיניש בחביות סוג'ו. שתיתי לאחרונה לפני 4 שנים מבקבוק שאחי הקטן והמצויין הביא באחת מגיחותיו לארץ ודי נהניתי. אין לי הרבה סבלנות היום לבירות בלגיות חזקות וכהות, בטח שלא באוגוסט, אבל חובבי הז'אנר בוודאי יהנו מההתנסות. 8%.

איפה? בדוכן של פרוטרי.

 מוסקו מעושנת

MOSCO

מוסקו איננה נמנית על המבשלות החביבות עלי, בלשון המעטה, אבל הבירה המעושנת שלהם זאת יציאה טובה. שתיתי אותה לראשונה בטעימה עיוורת והיא היתה מוצלחת ובפעם השניה מבקבוק מזוהה וטיפה פחות אהבתי. "מעושנת" זה לא ממש סגנון בירה, אלא טעמים וניחוחות שמקורם בלתת ולעתים בתוספות ותבלינים. שלנקרלה (בדוכן של פרוטרי) היא האורים והתומים של הז'אנר, ומפיקה לאגר בהיר, קליל ונהדר, דופלבוק עשיר ומארצן קלאסית מלתתים מעושנים.

למה לצפות? הבירה המעושנת של מוסקו ניחנה בהרבה ניחוחות של פנול (בנזין/ פלסטיק שרוף/ כבול) עם טיפה שוקולד ולחם קלוי. אם אתם מכירים ואוהבים את הסגנון, תבדקו אותה. אם טרם התנסיתם, שלנקרלה בהירה זאת יופי של התחלה.

איפה? אצל מוסקו

 Buster's Pils

Buster's Pils

המלצתי על יותר מדי בירות כבדות וחמות, אז הנה המלצה על הפילזנר של באסטר'ס – הסיידריה מבית שמש של דני ומאט נילסן שלפני שהם סחטו תפוחים הם הכינו IPA ביתית נהדרת תחת המותג Isra-Ale. הפילס של באסטר'ס נוטה לפירותיות ומתיקות, היא קלילה ואין יותר מדי מה לכתוב עליה, כי ואללה, פילזנר זאת בירה ששותים.

איפה? בדוכן של באסטר'ס. כדאי לנסות את הלימונדה האלכוהולית שלהם אם היא תמזג באירוע, כי קיץ.

ומה אני הולכת לטעום? לצערי ההפקה לא עדכנה באתר את רשימת המותגים והמציגים, ומעמוד הפייסבוק קשה לקבל תמונה מלאה. בכל זאת הצלחתי לקלוט שתי בירות שעוד לא טעמתי ועל כן מסקרנות אותי. הראשונה היא של בירה  של מבשלה שנמצאת בחדרה, לא ברור אם ביתית, מסחרית או בדרך לקבלת רישיון בשם BlinderWeiss, שמבשלת בירת חיטה. טעמנו משהו שלהם בדאנק בחיפה ביום הסגירה ואני שמחה על ההזדמנות לנסותה שוב. **עדכון – דרור מוסר שהיא מבושלת במוסקו. תודה על המידע דרור!**

השניה ממש מרגשת אותי, כי היא שיתוף פעולה בין דאנסינג קאמל התל אביבית לבין שפירא: בירה בשם נענע, מבוססת על הפייל אייל של שפירא, עם הקסם שדיויד כהן יודע להפיק מהתבלין אחרי קיצים רבים של בישול הגורדון ביץ' בלונד. היא מרגשת כי הרבה זמן לא נראו כאן שיתופי פעולה בין מבשלות מקומיות, וכששתיים מהמבשלות האהובות עלי יוצרות משהו ביחד, הפוטנציאל גבוה.

נתראה בשלישי!

shapiro_dancingcamel

 

כחוח בין השושנים

הזמן: ערב אביבי ספוג עבודות בכביש ועשן מסוגים שונים
המקום: השאפל בר, פלורנטין
השותים: הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתה: שושנע

יש לי פינה חמה בלב לרדקס, אחת מיבואניות הבירה המקומיות. באמתחתה כמה מותגים שאני די מחבבת כמו האויסטר סטאוט של מרסטונ'ס ואדלווייס, שהיא בירת חיטה סבירה ביותר. שתי בירות (יודעים מה, שלוש. נוסיף את הובגובלין) הן לא סיבה מספיק טובה לסמפט יבואן; אני מחבבת את רדקס כי הם גרמו לזעזוע בנקודות המכירה הקרות, כלומר בברים.

אתם בטוח מכירים את קסטיל רוז'. הנוזל האדום, המתוק מאוד, בן שמונת אחוזי האלכוהול ועם הטעם הדומיננטי של ליקר הדובדבנים שמעורבב עם הבירה, הוא אחד ממותגי הבירה הנמכרים ביותר בברים בישראל. קסטיל רוז' נכנס לתמונה כשהיצע הבירות מחבית בארץ היה מצומצם ולא חרג בהרבה ממה שהחברה המרכזית וטמפו סיפקו. שילוב של עבודת שטח טובה, מוצר ייחודי ומחיר הגיוני נתנו לרדקס דריסת רגל במחוזות שנשלטו עד אז על ידי אחת משתי זרועות דואופול הבירה המקומי. הכנסת ברז אחד של ספק חדש מאפשר גם לספקים אחרים להכנס לנקודה, מפחית את תלות הנקודה בספק יחיד ועבור אותו ספק חלוץ, רדקס במקרה הזה, קסטיל היוותה פתח להכנסת מוצרים אחרים.

מניתי בפיסקה הראשונה כמה מותגים של רדקס, אבל אלה המוצרים הפחות מעניינים לענייננו. עם כל הכבוד לאדלווייס, לכל אחת מהמתחרות הגדולות יש בירות חיטה. הברזים החביבים עלי, רעיונית לפחות, הם ברזי "בירת הבית", שהרבה ברים מחזיקים היום. מדובר בלאגר פשוט מבית גוסר, שכמותגים עצמאיים לא ממש מצליחים להתחרות בקרלסברג/ היינקן/ פילזנר אורקוול/ סטלה. החביות נמכרות בזול, הכוסות מתומחרות בכמה שקלים פחות ובתי העסק ממציאים סיפורים מופרכים ללקוחות שתוהים (סיפורים זכורים לטובה: "זאת הבירה שהבעלבית מבשל בעצמו" – שווארמיה ביגאל אלון, תל אביב, "מבשלים אותה במיוחד בשבילנו בבנימינה" – מלצרית במייק'ס פלייס בטיילת.) הבירות הללו מתחרות באופן ישיר במותגי המיינסטרים הגדולים, ומבחינתי, כל דבר שקצת מזעזע את השוק זה טוב.

לפני כמה שבועות השיקו ברדקס את שושנע, בירה עם נגיעות נענע, שאמורה למלא בפורטפוליו של החברה את הפינה של "בירת בוטיק ישראלית." משחק מילים קטן, מיתוג בעברית קומפלט ביחד עם כוס ותחתיות, הפצה בחביות והבטחה לבקבוקים בעתיד והנה, בירה חדשה בשוק. שושנע מבושלת על ידי מבשלת ואן הונסנברוק בבלגיה, שמייצרת מותגים שונים, ביניהם את מגוון הבירות של קסטיל, בריגנד וסט. לואיס שמיובאות על ידי רדקס. לא ממש ישראלי, אבל לא מסוגלת לדמיין מלצר שבתשובה לשאלה של לקוח יוציא מפיו את השם המפורש בלגיה.

בדף הפייסבוק של רדקס כתוב ש"הגיע הזמן שגם לנו תהיה בירה משלנו, כזאת שיש לה מאפיינים ישראלים, טריים ובריאים: קרה, מרעננת- בירה שיכולה לתת פייט לקיץ הישראלי החם והארוך ו… אם אפשר- שיהיה לה גם ״טוויסט״ ישראלי קטן" – זה הנענע, אני מניחה. הטוויסט הישראלי הזה אולי מוכר לקוראים הוותיקים או לפוקדי פסטיבלי הבירה המקומיים.  גורדון ביץ' בלונד, מהדורת הקיץ המרעננת של הדאנסינג קאמל, זאת בירת אייל בהירה בתיבול נענע, שכבר הרבה שנים מפציעה בקיץ ושמאז שכתבנו עליה ב2011 המתכון שלה עודן ושופר. בירה משלנו. בכל מקרה, הילדה שמעה ששושנע נמזגת בשאפל, בר פלורנטינאי סטנדרטי (רעש, מוזיקה של סחים ואוכל שמנוני עם יתרון אחד משמעותי: תפריט טבעוני רחב ומגוון, כולל קינוחים ממש סבבה), אז קפצנו לבדוק את העניין.

החשאי הזמין בתבונתו חצי אדלווייס, הילדה הזמינה שליש שושנע וכך גם אני. מדובר בבירת חיטה, 4.7% אלכוהול. כתוב, כאמור, נגיעה של נענע. ואכן, נענע נגעה בבירה הזאת.  שדה של נענע נגע בה. שדה גדול. בבעלות ויסוצקי. חוץ מתועפות נענע הרחנו ניחוחות אסתריים למיניהם שהיו אמורים אולי להזכיר שיש בירה בכוס. הטעם בהתאם – נענע-מנטה-נענע-מנטה ורמיזות קלות למסטיק מז'אנר הבזוקה האופייני לבירות חיטה. הגוף קל עד בינוני והסיומת – ארוכה ומאוד מנטתית. מרעננת כמו מסטיק אורביט ומרגישה כמו משהו שיצא משליטה ולא כמו משהו שארצה לשתות שוב. לגמתי מהאדלווייס של החשאי כדי להעביר את הטעם אבל ללא הצלחה – הנענע פשוט דומיננטית מדי. גם המחיר של הבירה היה דומיננטי מאוד. 33 ש"ח לשליש, מול 32 ש"ח לחצי ליטר אדלווייס, ובלי תחושת הסיפוק הנלווית של וואלה, שילמתי כמה שקלים אקסטרה שעוזרים לקדם תעשיה מקומית.

הצורך של החברה בבירה ישראלית מובן. ההחלטה ללכת על מוצר עם טעמים לא שגרתיים ולא על עוד אייל בהיר ראויה להערכה. הבחירה לייצר מותג "ישראלי" (שכמובן, יככב ככזה בכתבות הבירה שינחתו עלינו לקראת יום העצמאות) בבלגיה צורמת והתוצאה הסופית מזכירה חליטה חזקה ולא בירה, אבל היי, אנשים עפים כאן על בירות גרועות ממנה, אז לכו תדעו.

 

ביעור חמץ – בקטנה

בשבוע שעבר כתבתי שחגיגות טרום-פסח מסתמנות כמסורת הבירה הישראלית הנכונה והשבוע מתקיימים כמה אירועים ששווים ביקור. מצפון לדרום, כי ככה קל.
אלכסנדר ירו את יריית הפתיחה באירוע ביעור החמץ שלהם בשישי האחרון. נבצר מאיתנו להגיע – הקרדיט להיעדרותנו מגיע לישראל כץ ולתחבורה הציבורית הראויה שפועלת מחוץ לתל אביב – אבל מהתמונות נראה שהיה כיף. לטובת המפספסים, החליטה המבשלה לקיים יום פתוח ארוך מהרגיל בשישי הקרוב, עם בירה מהחבית והנחות. שווה עצירה בדרך מ- ואל-. בין השעות 9-16 במבשלת אלכסנדר, צבי הנחל* 19, אזור התעשייה עמק חפר.

הדנסינג קאמל, ספינת האם, מבשלת הבוטיק הישראלית הראשונה, היא גם מבערת החמץ הראשונה. מסיבת ביעור החמץ (שנודעה בעבר בשם Kick the Keg Party) מתקיימת השנה בפעם ה-11, באותה מתכונת: 80 ש"ח בכניסה ושתיה עד דלא ידע, מ-17 חביות שונות של תוצרי המבשלה. כל הליין הרגיל והאהוב (עלי),  וכן המוקפאות (מגוג, גוליית, גולם ובעל זבוב), והעונתיות – אז אם פספסתם את התרוג וויט בסוכות, את ה613 בראש השנה, את הצ'רי ונילה סטאוט בחנוכה או שאין לכם סבלנות לחכות לבירת הנענע הישראלית הראשונה והנהדרת גורדון ביץ' בלונד – בואו. הם מוזגים גם "מרור מרטיני", שזה וודקה עם חזרת. תשמרו את הקיבולת לבירה. באמת.

שבת, החל מ-8 בערב, התעשייה 12, תל אביב. תבואו ותחזרו בתחבורה ציבורית.

בשבת האחרונה טיילנו עם המשפחה בעמק האלה, תירוץ טוב (שוב) לעצור לבירה במבשלת שריגים, שיקיימו בשישי הקרוב בין 10:30-17 שולחן עורך. בתפריט – השילוש הקדוש של בירה, אוכל ומוזיקה חיה שאיננה מטאל או הרדקור לדאבוננו, סיורים קצרים בתוך המבשלה וגם 2+1 על הבירה. קחו נהג תורן חובב פריחה, ושלבו עם סיבוב בפארק קנדה, כדי שכל הצדדים יהנו. הנה זה בפייסבוק.

לפני כשנתיים מצאנו את עצמנו בירושלים כמה ימים לפני הפסח. עלינו לבירה כדי לשתות קוקטיילים בגטסבי, ומצאנו את עצמנו בוהים בתדהמה בבעלי עסקים שחונטים את ברזי הבירה בנייר אלומיניום ושוטפים את משטחי העבודה כאילו שבריאות הציבור מעניינת אותם. ירושלים חוגגת את הסינדרום שלה עד הסוף ובעוד שבשאר הארץ שערי החמץ ננעלים בבוקר של ליל הסדר, שם מקדימים ומחמירים. אז כשעדיין מותר, ברביעי עד שישי בשבוע הקרוב, תתקיים מהדורת האביב של הJCBF, Jerusalem Craft Beer Fair. האנשים שמאחורי הפסטיבל הם בירתנו – מרכז הבירות הירושלמי – חנות לממכר בירות, ציוד לבישול, סדנאות והפצת הבשורה. היריד, שבו 20+ מבשלות/ מותגים ימזגו 60+ בירות שונות, יתקיים במתחם התחנה הראשונה (זה איפשהו בין גן הפעמון למושבה הגרמנית) בערבי רביעי וחמישי ובשישי בבוקר תתקיים במסגרת היריד תחרות מבשלים ביתיים. יש לי חיבה לדברים שקורים בירושלים ולא מדיפים ארומות של פטישיזם לרגבי אדמה; אם ביומיים הקרובים אצליח ללמוד לסרוג (צריך להעביר את הזמן איכשהו בפקקים שישראל כץ סידר לנו), יש סיכוי טוב שנגיע לשם.

רביעי-חמישי: 18-24
שישי: 11-14
כניסה חופשית, התחנה הראשונה ירושלים.

לסיום – מקום שכבר הרבה זמן אנחנו מתכננים להגיע אליו. אולי נצליח בשישי? עד מתי יש רכבות תזכירו? Brew Shop – בית מלאכה לבירה, הוא המיזם של תומר רונן (מבשלת הדג הלבן, לשעבר נגב) וגלעד נאמן (מבשלת החלוץ), שפתחו בבאר שבע חנות לממכר בירות בוטיק, ציוד לבישול ומזיגה ומארגנים סדנאות, קורסים וירידים. ביעור החמץ שלהם כולל הנחות על חומרי גלם למבשלים, שלא ישתעממו בפסח, מבצעים על בקבוקים, בירה מהברזים – ברגיל נמזגת שם ה-40 מעלות בצל של תומר ותוצרת הארץ של גלעד – ועוד 2 בירות עונתיות, שיימזגו בכוס מיוחדת לאירוע, לידיעת האספנים.

תמונה שגנבתי מדף הפייסבוק של ברושופ

שישי, 11-15, הרצל 32 באר שבע. פייסבוק, כי האתר שלהם עודכן לאחרונה ב2015: כאן

בטוח יש אירועים נוספים, אבל אלו האירועים שנהיה בהם או שהיינו שמחים לבקר בהם לו יכלנו.

*שם הרחוב השני** הכי חמוד בארץ

**הראשון הוא כמובן רחוב פילון בתל אביב

גמלים בערבות פלורנטין

הזמן: שלישי בערב, בשעה השמחה
המקום: Dancing Camel, רח' ויטל, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: דאנסינג קאמל – גולם, שפירא/ דאנסינג קאמל Beyond the Pale

לכל תלמידי ספרות שנה א', קבלו השלמת פערים: מעתה, לא צריך את פרי ואת שטרנברג כדי לקרוא את הבלוג, כי כל המידע על מה שקורה ולא נכתב ייחשף במילים הבאות: אנחנו עובדים, שותים בירה וכותבים עליה בBeer Gatherer, שותים בירה ולא כותבים עליה בכלל או שותים בירה בפאב הדאנסינג קאמל  אלו בערך ארבעת המצבים שלנו בשעות הערות. לאחרונה התווספה גם האלגברה הליניארית לשגרת החיים. על כך ר' אריסטו, פואטיקה.

דאנסינג קאמל זכתה לאחת התגיות השמנמנות ביותר בבלוג. למבשלת הבוטיק העברית הראשונה לפי הנרטיב המקובל (אני בכל זאת תומכת בגירסה לפיה הברוהאוס היא החלוצה), 7 בירות בספר המותגים. שביעיה שאת רובה ניתן היה למצוא עד לפני שבוע רק ברחוב התעשיה, בברזים בפאב של המבשלה. נכנסנו לשם לראשונה במאי, אחר כך ביולי ומאז לא יצאנו. לא אוהבת הצהרות נאמנות, אבל הדאנסינג קאמל הפך לפאב הביתי שלנו.

מה הופך פאב למגרש הביתי? לא הבירות. הבירות בדאנסינג טובות, תמיד טריות, ולצד הקבועות מככבות בתפריט גם עונתיות. אבל זאת לא הסיבה. פאב הופך לקבוע כי משהו באויר בא בטוב ולנו יש כימיה עם הדנסינג. העובדים, כולם, מגניבים, המוזיקה תמיד מתנגנת בעוצמה שמאפשרת דיבור והיא יותר נסבלת ממהזוועות שמשמיעים במקומות שאינם הבית שלנו, האוכל פשוט, אבל עם אופציות צמחוניות וטבעוניות, המחירים זולים יחסית לעיר ואפשר גם לקנות כרטיסיית בירות שמוזילה עוד קצת את התענוג (חשוב, כשפוקדים מקום הרבה), המיקום מבחינתנו מעולה – מרחק נסיעה קצר וליד תחנת אוטובוס, וגם מבודד ממקומות הבילוי העירוניים – והקהל מורכב בעיקר מקבועים נטולי מכנה משותף מלבד הבחירה בדאנסינג: בירגיקס לצד אקס-פטס לצד פרופסורים לצד תיירים לצד אנשים אקראיים שגילו את המקום לצד חברי מועדון ה-100. טוב לנו שם. מכינים לחשאי סנדויצ'ים צמחוניים, שמים לי אקסטרה שום בלחם שום, הHappy Hour נדיב (1+1 על הבירות עד 8 בערב; אנחנו מעדיפים לצאת מוקדם, ישר אחרי העבודה ולפני שמקומות הבילוי האהובים עלינו מתמלאים.

בפורים האחרון קרה המקרה והדנסינג התפשט והתרחב ותקע יתד במורד רחוב ויטל בפלורנטין, היכן שהיצע הפאבים רחב והבליינים הדושבאגים משתינים במבואת הבניין של חברים שלנו. ביום שלישי, אחרי שגם בשישי וגם בראשון הצקנו למורגן על הבר ברחוב התעשיה הטרחנו את עצמנו עד לפלורנטין כדי לבדוק את המקום החדש וכדי לנצל את יתרונו היחסי על פני הפאב ברח' התעשיה: 10 ברזי בירת בוטיק ישראלית. 6 של הגמל המרקד ועוד ארבעה ברזים מתחלפים. כרגע הולכים שם על חוזק, ובפאב נמזגות ה8.8 של ג'מס, עוקץ יונק הדבש של  מבשלת הדובים שטרם טעמתי,שתינו הערב בבית,  גולם – 11% מבית הדנסינג קאמל שברגיל לא נמזגת בתעשיה והשת"פ הבוטיקי הישראלי הראשון: Beyond the Pale, פייל אייל של מבשלת שפירא שעברה אייסינג והעפילה ל8% אלכוהול.

ברזיייייייים

חוצמזה, התקרה בפלורנטין נמוכה יותר, העיצוב משיק לזה של ספינת האם – דקורציה מועטה, מדפי עץ בבר (אם אכתוב שהעיצוב מינימליסטי אטעה אתכם לחשוב על פיק-אפ בר של קבוצת משקיעים סליזיים) ויש מנעול בשירותים.

החשאי חיכה לי שם, אחרי סיבוב וחצי. אני הייתי מוכוונת מטרה: השפירא. דיווחים מקדימים נלהבים על השידוך בין הגמל התלאביבי והאריה מבית שמש שהחשאי החרה-החזיק אחריהם לא הותירו בידי ברירה; הזמנתי את הבירה. היא עכורה וענברית ובעלת ראש קצף לבן ויש לה ריחות של פרחים ושל וניל. הטעם שלה מר-מתוק עם טופי וקרמל וגוף מלא, מרקם חלק וסיומת גרעינית. מהממת. פשוט מהממת. אם אתם בתל אביב הסופ"ש, לכו לשתות אותה. תשתינו בשירותים של הפאב, לא מתחת לחלון ביתם של תושבים.

יש אריה בכוס!

אח"כ הזמנתי גולם, בירה ששתיתי לאחרונה בינואר. זאת בירה מעורפלת בצבע ענברי כהה, והפעם הרחתי בה  ריבה ואורנים וטעמתי מרירות מעודנת. בכל פעם שאני שותה אותה הריח הדומיננטי משתנה – עניין שבטח קשור לאצוות הבישול וגם למצב הצבירה שלי (שלשום – אחרי ארוחת ערב מוקדמת במסעדת חבש האתיופית).

היה כיף. האוכל אותו אוכל (יקר בשקל-שניים מבתעשיה), הצוות אותו צוות מגניב שנחלק בין שני הסניפים, בטח עם כוח עזר חדש. המחירים זולים יותר מרוב מקומות הבילוי בסביבה והבירה אוכלת בלי מלח כל בירה שמוגשת מערבית לרח' התעשיה להוציא את חמארות הגולדסטאר בשוק לוינסקי, אולי. נהנינו ואולי אפילו נגיח שוב לביקור מתישהו, אם נהיה במצברוח לצאת מהאפלולית הנעימה של בסיס האם.

קוואק קוואק דלה אומה*

הזמן: שישי בין ערביים
המקום: פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Kwak (עמ' 277)

כרגיל, כל התכניות שהיו לי ליום הזה התפיידו עם ההשכמה שלוותה ביובש בגרון, תופעת לוואי נפוצה אחרי ערב קוקטיילים**. אז מה עשיתי במקום להפגש עם בת דודתי, להתאמן במכון, לשטוף כלים וללמוד? אה, עשיתי שופינג לחגים במחסני Beer and Beyond, אחר כך הדרמתי לדאנסינג קאמל ושתיתי שליש Eve.  אז החשאי הצטרף אלי והמשכנו לשתות: הוא APA וIPA, ואני גורדון ביץ' בלונד, שהמתכון שלה שונה ומתובל כיום בנענע יבשה ומוגש עם פלח לימון שנותן קיק קייצי ומגניב לבירה. החלטנו ללכת למזנון לאכול משהו בפיתה ובדרך חזרה לאוטו לעצור בפורטר אנד סאנס. אם אנחנו כבר בחוץ ושותים, כדאי לכלול בעסק גם בירה שעדיין לא כתבתי עליה. אז שוב התיישבנו על הבר הריק בחלל השקט – קליינטורת יום שישי של הפורטר עסוקה בפיתוח מלנומות בים בשעות האלה – והזמנתי קוואק מהחבית.

פעם מזמן שתיתי קוואק בבית, מבקבוק, וזכרתי אותה כבירה טעימה למדי. אבל כדי לחוות אותה כראוי צריך לשתות אותה כמו שהעגלונים בבלגיה שתו, עם מתקן העץ המפורסם. אז הזמנתי חצי, שנמזגה לכוס זכוכית בעלת תחתית עגלגלה שמותאמת למתקן. מה אומר ומה אגיד, זאת היתה אחת מחוויות השתיה היותר מעצבנות. הבירה באמת נחמדה. חזקה מאוד ומתקתקה, לא יותר מדי מורכבת אבל טובה. הידית הזאת אולי עובדת על תיירים במרכז בריסל שמצטלמים עם עגלות פרסומת של קוואק (ככה סיפרו לי; מתעתדת לבדוק את העניין בחודש הבא), אבל אני התעסקתי בקשר יד-עין-בירה במקום להתרכז בטעמים. זה לא כיף בכלל. הברמן הציע להחליף לי את הספל, אבל העדפתי להתמודד עם הגימיק הלא מוצדק הזה כמו גדולה. יש לי כוח רצון וסיבולת, אבל אשמח להוכיח את יכולותי לפורטר בתחרות שתיה שהם מסרבים לקיים מחשש לקיא על הרצפה.

חזרנו הביתה, נרדמתי על שיעורי הבית, התעוררתי אחרי שעתיים והמשכתי ללמוד. ברשותכם, אסגור עכשיו את הבסטה. צריכה לישון קצת לפני חדר כושר/ פגישה עם בת הדודה/ לימודים ועוד בירה.

* קווה קווה דלה אומה בויקיפדיה. אני תמיד הייתי בטוחה שהמילה האחרונה היא עומר, כמו עומר שריף.

**למרות העיסוק המוגבר בבירה בחצי השנה האחרונה, החשאי ואני לא זנחנו את אהבתנו הראשונה והותיקה, שהיא ערבוב קוקטיילים על בסיס רום. אתמול הצלחתי להשחיל לגאנט הסשנים שלנו מס' קוקטיילים שמשלבים רום וקמפרי. עם המשתתפים שחשו מרומים הסליחה, למרות שהכתובת היתה על הקיר כבר כמעט שנה…

קבלת שבת

הזמן: שישי אחה"צ
המקום: דאנסינג קאמל ואז הפורטר אנד סאנס, עיה"ק ת"א
השותים: החשאי ואני
הנשתים: dancing Camel Hefe-Wit (עמ' 121), Tripel Karmeliet (עמ' 156)

שומדבר לא הלך כמתוכנן אתמול. במקום לנסוע למדבר ולצפות במטר הפרסידיים נשארנו בתל אביב. במקום למצות את השישי נפלנו שדודים ושיכורים במיטה ב9 והתעוררנו שוב בסביבות 1 אחר חצות. בלי הנגאובר – על כל כוס בירה שתינו ככוס וחצי מים. ואז מקלחת, הספר המאכזב שאני גוררת כבר כמעט חודש ולישון. לפחות הלילה היה סביר ולא היה צורך למזג את הבית, לראשונה בחודש האחרון.

הכל התחיל מדודה שהחשאי פיתח לבישוף דופלבוק, שפחות ופחות נמזג בברזי עירנו. התקשרתי לפורטר אנד סאנס כדי לאמת את הנתונים שבאתר ולוודא שהברזים לא הוחלפו לרעתנו. מונית שירות לחשמונאים פינת דרך בגין וברגע האחרון לפני חציית מגרש החניה, שפעם היה השוק הסיטונאי ועוד מעט יהיה מגדל של מליאנים, החלטנו לקפוץ לדאנסינג קאמל ולסגור את סקירת הבירות של המבשלה, שמקוטלגות בחוברת המותגים. נשארה לי רק בירת החיטה, שבדיוק בושלה. החשאי הזמין את האמריקן פייל אייל וניצח. אני אוהבת את החיטה שלי גרמנית ולא בלגית.

 

לחיינו


אז החלק המכובד של שתיית הבירות של הדנסינג קאמל נשלם, אבל הוא בהחלט לא תם. אני נהנית גם מהבירה וגם מהאוירה שלא קשורה לשומדבר, וגם מהדרך לשירותים שעוברת במבשלה וליד הארון שמלא  בפרפרנליה משובחת.

אחרי סירוב מנומס לצ'ייסר, שמנו פעמינו לפורטר אנד סאנס. היה ריק למדי. אחר הצהריים של שישי. החשאי ואני התמקמנו על הבר והסכמנו שהרבה יותר כיף לשתות בחוץ בשעות היום. הוא הזמין את הדופלבוק שלו ובא על סיפוקו. אני הזמנתי טריפל קרמליט, שהגיע בכוס ממותגת וחתיכית במיוחד ועם ראש קצף מרשים ושמח:

 

his and hers


(התמונה צולמה אחרי שראש הקצף נרגע קצת)

נהניתי מהטריפל. היא חזקה, אבל נוחה לשתיה. לא ממש מתאימה לקיץ – לדעתי היא זאת שמוטטה אותי. תוך כדי שתיה הצקתי לברמן בעניין תחרות השתיה וקיר התהילה שבפורטר. הוא טוען שלאחר שמתחרים הקיאו את נשמתם בכל רחבי המסעדה הם לא יחזרו על התחרות, לא במתכונתה הקודמת (ריצה על הברזים עם כוסות של 200 מ"ל בשעתיים). אני לא בנאדם תחרותי במיוחד, אבל אני חושבת שאוכל להתמודד עם גברברי הבלייזר ששמם מונצח במסגרת.

לסיבוב הבא בחרתי בקוזל הבהירה, פילזנר ואופציה קצת יותר שפויה בחום הזה. הסמל של הבירה הזאת, שיצורה, אליבא דספר המותגים, החל ב1874 הוא תיש. בספר כתוב שבמבשלה חי תיש מחמד בשם אולדה ושהוא חי במבשלה מאז שהוא היה בן שנתיים. בטח הוא אוכל מלא ג'יפת בישול טעימה במיוחד. לא יודעת למה, אבל זאת חיה שחביבה עלי במיוחד בזמן האחרון. כל כך חביבה עד שהכינוי החדש של החתול שלי זה התיש מבני ע"יש.

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

כשסיימתי, עברתי לפרנציסקאנר הכהה שהחשאי הזמין ולא רצה לסיים. לא ממש מפתיע שכל התכניות להמשך הערב: אפיית קלתית, צפיה בסרט ולימודים התפוגגו ברגע שהגוף שלי פגש את המזרון.

 

סופ"ש ישראלי חלק א': לרקוד עם הגמלים

(שתינו הרבה בירה ישראלית בסופ"ש הזה. לנוחיות הקוראים ולנוחיות הכותבת הסיקור יתחלק על פני שלוש רשומות.)

הזמן: חמישי בערב אחרי טעימה עיוורת של 19 בירות חיטה
המקום: הפאב-מבשלה של דאנסינג קאמל בדרום תל אביב
השותים: החשאי ואני, הפעם כסייד קיק של הילדה השוודית המתה.
הנשתים:  Dancing Camel IPA (עמ' 120), Dancing Camel Leche del Diablo (עמ' 125)

אחרי העבודה שמתי פעמי לפורטר אנד סאנס, לטעימה עיוורת של 19 בירות חיטה. היה מעניין ולא בהכרח תואם את "החיים האמיתיים": בירות אהובות קיבלו ציון נמוך ובירות שבעבר לא התרגשתי מהן קיבלו לעתים ציונים גבוהים. אני מייחסת את ההפתעות לשלושה גורמים:

1. הפורמט – אולי יותר מכל בירה אחרת, בירת חיטה צריך להגיש בכוס המתאימה. כוסות הטעימה לא עושות חסד עם הסגנון

2. הכמות – 19 בירות. בשלב מסוים הכל התערבב.

3. ההקשר – וליתר דיוק היעדרו. ללא תוית, ללא שמות.

אחרי הטעימה הסתפחנו לילדה השוודית המתה ששמה פעמיה לדאנסינג קאמל בידיעה שהפעם הפאב פתוח ושהשיפוצים הסתיימו. זה לא אמר לנו הרבה כי מעולם לא היינו שם, למרות שבשנים האחרונות העלינו את הרעיון יותר מפעם אחת. בכל מקרה, מגניב בדאנסינג קאמל: התקרה גבוהה, החלל גדול, יש ספסלים בחוץ על המדרכה שמתאימים לחמשת דקות האביב שתיכף יסתיימו, הדודים גלויים לעין כל וליד השירותים יש כוורת עץ עם פרפרנליה של בירה: בקבוקים ריקים מטעימות שנערכו במקום, קצת ספרות וספלים.

בספר המותגים יש 8 בירות שונות של דרנסינג קאמל, אבל ביום חמישי זרמו בברזים ארבעה סוגים בלבד. לא נורא, ממילא לא היינו במצב לטעימת אורך נוספת ונחמד שיש לנו סיבה טובה לקפוץ לשם שוב בשנה הקלנדרית.הבירות טובות והמקום מגניב.

אז הזמנו שני שלישים שהוגשו על תחתיות של טובורג (מחווה מעודנת לדני שלייפסטון?).

הIPA מרירה וכשותית בטעמה, עם אף חם, מעט סילאני ורמז לענבים.

הלצ'ה דל דיאבולו היא בירת אייל שמבוססת על בירת החיטה של המבשלה ומתובלת בצ'ילי. מי שקצת מכיר אותי יודע שלא יכולתי לדלג על הבירה הזאת, ולא רק בגלל שבתפריט היא הופיעה בתור הבירה המשתנה. חוץ מבירה המקרר שלנו מלא בטבסקו למיניו, רטבים חריפים ממקסיקו ומהקריביים, סחוג, אריסה ופלפל צ'ומה. השילוב של בירה וחריף קונה אותי כמעט כמו בירה מעושנת.

הLDD קנתה אותי בקלות בגלל הקיצוניות: באף הפלפל חיוור ולא שורף, אבל בפה הצ'ילי דומיננטי. אפשר לטעום את הכשות אבל החגיגה האמיתית מתבטאת בצ'ילי ובסיומת השורפת.