עונתתתרבות בירושלים

הזמן: רביעי שעבר בלילה
המקום: הגלן בר אשר בחרוסלמה על קו התפר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות וסינגלים

תבורך גיסתנו שהביאתנו עד הלום. בזמנים טרופים אלה, שמורכבים מהמון עבודה, מעט לימודים וחסר אדיר בשאר תחומי החיים, היינו צריכים אותה ואת הקונצרט שלה ושל התזמורת הסימפונית ירושלים באולם הנרי קראון כדי לעלות לירושלים ולשבת בגלן בר. כך, אחרי יום שלם של התרוצצות בועידה ולפני כן ערב ולילה של התרוצצות בהקמתה של הועידה, אחרי שסגרתי את הפרויקט הגדול הראשון שלי בעבודה החדשה, הגעתי הביתה, החלפתי בגדים למשהו פחות רשמי והרבה פחות צנוע, אספתי את החשאי ונסענו. אחרי ההופעה המוצלחת של גיסוש הדלקנו את הווייז, כמיטב המסורת הירושלמית התבלבלנו בפניות עד שלבסוף הגענו למחוז חפצנו, שמעוטר בשלט פח חמוד עם הפיל של דליריום. הגלן נפתח לפני כחמש שנים שבמהלכן הגענו לבירה, שבמהלכן יצאנו מדי פעם לברים ירושלמיים, שראינו את הגלן מבחוץ כשהלכנו לפוקצ'ה בר (תירו בנו) או לחומוס בר סירא או לבר סירא או לקדוש – ועד רביעי שעבר לא נכנסנו.

Bar fight? For us? You didn't have to...

Bar fight? For us? You didn't have to…

איזה בזבוז אנרגיה וכסף. רבאק, איך המקום הזה קיים חמש שנים ורק עכשיו טרחנו לבוא בשעריו, שכשזה כל כך ברור שהפאב הזה פשוט נוצר בשבילנו??? חלל לא גדול ואפלולי, שורות שורות של סינגל מאלטים, חלקם בייבוא אישי, מצופפים על המדפים מאחורי הבר. מבחר גדול ומגוון של ברזי בירה, עם ייצוג מכובד לבירות בוטיק ישראליות, נמזגות מהברזים (נגב, שפירא, רונן חלקן מתומחרות מתחת ל-30 ש"ח. המוזיקה לא ממש מחרישת אזניים ולא ממש מעצבנת. האוכל פשוט, ג'אנקי ועם אופציות טבעוניות והגירויים הויזואליים אינסופיים – מתוויות של מהדורות נדירות ועד שלטי פח. אם ירושלים לא היתה החלאה שהיא והיו בה אפשרויות תעסוקה נורמליות ומעט סובלנות, אולי לא היינו בורחים ממנה לפני 8 שנים כל עוד נפשנו בנו ואז הגלן היה הבר הקבוע שלנו.

מה הזמנו? החשאי התחיל בפורטר אלון של מבשלת הנגב ואילו אני ביקשתי את הגלן דראפט – בירת הבית שמבושלת, אאל"ט, על ידי שמואל נקי, הלא הוא שמולץ. הבירה הוגשה בכוס של אבאים, כמו שאנחנו אוהבים, והיא זהובה ועכורה עם ריח דבשי וטיפה תפוז וביסקוויט לוטוס. הטעם, בהתאמה, תפוזי ודבשי עם מרירות עדינה וביסקוויטיות. ליאון, הבעלים של הגלן, נידב אינפורמציה וסיפר שהבירה מבושלת עם רום מתובל. שכחנו לשאול איזה, אבל די בטוח שלא הוסיפו לה סנטיליטרים מהדיקטנר מהמהדורה המיוחדת של Pusser's Navy Rum שמסתתר שם על המדפים. הבירה לא רעה בכלל, טיפה מחוספסת אבל כיפית. בסיבוב השני (אחרי הרבה מים ובליסת ירקות וכדורי פירה) החשאי שתה את ההודית המכוערת של רונן, אחד הברזים הפופולאריים במקום, שהוא אחד הבודדים שמוזגים את הבירה הגאונית הזאת מהחבית, ואני עברתי למשקה מזוקק כלשהו, אבל זה גם בלוג של משקאות מותססים וגם אין לי חשק לערבב ביזנס ופלז'ר, אז לא אפרט

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הבירות יצאו עם ראש קצף ונמזגו טריות. הברמנית ששירתה אותנו היתה עסוקה במזיגה ובהגשה ולא בקידום מכירות של שומדבר, דבר ראוי להערכה בהתחשב בזכרונותינו מבילוי לא מתוכנן ומבחיל קמעה בבר טרנדי וחסר נשמה בדיזנגוף לפני מספר ימי שישי. מתנדנת קלות מעייפות ומשיכר טיפסתי לקומת הגלריה כדי לצלם סלולרית את הבר ממעוף הציפור, וליד צנצנת גדולה של זיתים גיליתי מזקקה קטנה בה נוצר סינגל הבית.

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

התעכבנו על בירות הבוטיק הישראליות, אבל חוץ מהן נמזגות במקום בירות בלגיות כשימאי ומרדסו וברבר, וגם הובגובלין, טוכר ופרימטור, אבל ברוב המקרים ובניגוד לתמחור הסטנדרטי בפאבים, הישראליות זולות יותר. זה די מגניב (ודי מה שצריך להיות במדינה מתוקנת, לא?)

יש גם שעות שמחות ומבצעים ובכלל שווה להגיע לשם. לרחוב שלומציון המלכה 18 בירושלים.

השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.