מעיין הגולדסטאר

את התכניות ליום הולדתי ה34 שחל אתמול הגיתי לפני חודשים רבים: לשתות גולדסטאר. אבל לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר בחנות המפעל, קרי במבשלת טמפו עצמה, ואז להצפין ולשתות עוד גולדסטאר. לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר שנמזגת מברז הנחושת של מעיין הבירה בחיפה.

לטמפו יש מרכז מבקרים שמארח, בתיאום מראש, כל אחד מעל גיל 16. הנסיבות וחוקי מרפי (או חוקי מרפי'ס?) הובילו לכך שלא הצלחתי לתאם סיור בעצמי. לתפקיד הדאוס אקס מכינה נכנס ידידי אורן מטמפו ומהבלוג בירה ועוד, שביום רביעי הודיע  שהחשאי ואני מסופחים לסיור של עובדי פאב הטמפטיישן התלאביבי למחרת ב-10 בבוקר.

ארבע שעות בילינו עם נחום בסיור ושתינו כל מילה שיש לו להגיד. עם פז"ם של 30 שנה בטמפו, הבנאדם ראה הכל וחווה הכל. במרתף בו נערכת ההדרכה יש ויטרינה בה הוא מציג את אוסף טמפו שלו: בקבוקים של מהדורות מיוחדות של הבירות, ספלים ופריטי אספנים הקשורים בטמפו שהגיעו אליו בדרך לא-דרך, כמו בקבוקי זכוכית משפחתיים של משקאות קלים, שנטו להתפוצץ בידי הצרכנים עקב התסיסה.

תמונה נדירה של בקבוק גדול שנמצא במפעל טמפו שנסגר בחולון, הבקבוק הקטן והקלאסי ושני ברמנים במצב ערות בשעה 10 בבוקר.

אביר המקוריתתתת!!!!1 ואבירצ'נדייז

כאמור, הסתפחנו לחבורה של ברמנים, ולכן ההדרכה היתה מוכוונת בר. למדנו כלמיני דברים על אורך חיי מדף, לדוגמא: חבית גולדסטאר או מכבי ששוכבת במחסן (חשוך וקריר, כמובן), מתה אחרי חודשיים. אחרי החיבור לברז, חבית הגולדסטאר/ מכבי מתה אחרי 3-4 ימים. מ.ש.ל: לשתות גולדסטאר רק במקומות שעפים על הבירה הזאת. לא בבתי קפה, לדוגמא, כן אצל מתי המקלל.

נחום גם מזג דוגמאות של בירה מקולקלת, כדי שנלמד לזהות קלקול רק מהמראה, לפחות כשמדובר בלאגר:

הדבולוציה של הלאגר

חוץ מזה, קיבלנו טעימה של האבולוציה של גולדסטאר. בירה בשלבי התפתחות שונים נמזגה מקנקלים: הגולדסטאר שבושלה ב11.1, יום לפני הביקור, היתה למעשה תירוש: עכורה, כמעט לא מגוזזת, מתוקה להחריד עם דומיננטיות של הלתת. הגולדסטאר מה4.1 הסריחה קצת. נחום הרגיע ואמר שזה חלק מהתהליך. היא התבהרה קצת למרות שבגדול העכירות ניכרה בה, אבל לפחות היא עוברת כבירה: יש מרירות. הדגימה האחרונה שקיבלנו היא בירה מדצמבר, בת כחודש. בירה "ירוקה" – ריחה מתקרב לריח הלאגר המוכר והרגשנו גם כשות וגם לתת. כמעט לא מגוזזת, לא מסוננת ומרירה.

גולת הכותרת מבחינתי היתה אמורה להיות טעימה של גולדסטאר הישר מפס הייצור. לדאבוני, פרוייקט השתלטותי על העולם עדיין בשלבי פיתוח. זאת הסיבה (היחידה!) לכך שטמפו לא עובדים עדיין לפי התיעדוף שלי ולכן נלקחנו לסיור בפס הייצור של הייניקן, שמבושלת בהולנד ומותססת חלקית בתהליך השינוע בדרכה לנתניה. רעש, קור, ופס ייצור רובוטי ומופלא לשכמותנו, שמוקסמים מפוטוריזם ותיעוש, ובקבוקי הייניקן היישר מהמכונה, לפני הכניסה לתהליך הפיסטור.

24,000 בקבוקים בשעה. מי שותה את כל זה?!?!

ליומולדת הבא - משקפי פראדה חתוליות.

וואו, זה היה טעים. כל כך לא קשור להייניקן שקונים בבקבוקים מהסופר. טרי-טרי, עם נוכחות של שמרים ודגנים בפה. לבקש כוס זכוכית כדי להתחיל לרחרח ולשתות כראוי היה קצת מוגזם, לצערי, אז תצטרכו להאמין או לתאם הגעה למפעל ולקוות ליפול על יום הייניקן, למרות שביקבוקים של גולדסטאר ומכבי חייבים להיות שוס גדול לא פחות. (פרטים בדף של מרכז המבקרים של טמפו)

תודה רבה לנחום על הנתינה, השיתוף ועל כל ההעשרה. תודה גם לאורן על העזרה ולצוות של הTEMPTATION. נבוא לבקר ולשתות גם אצלכם גולדסטאר.

אם שותים לא נוהגים ומטמפו לקחנו רכבת למה שהחיפאים קוראים "העיר", הדאונטאון היחיד בישראל – התחתית – ונפגשנו לארוחת צהריים עם יאמה, חברה, תופרת בחסד עליון, חובבת בירה ונכדה לשוטר תנועה שכל יום ישב במעיין הבירה לארוחת צהריים. יאמה הזמינה את "הבירה העכורה הטעימה הזאת" וכדי שהיא תזכור את השם נתנו לה את בקבוק הפאולנר של אקסין, בובת הבליית' החדשה שלי שהתלוותה אלינו לסיור (ובטמפו  הושארה בתיק – מספיק הסתכלו עלינו בעין עקומה כשסיפרנו שהיתה תקופה שהיינו נוסעים לבלות בפאב המוזה בערד).

בירצ'נדייז לבובות, אכן כן.

בחישוב גס, לא התראינו עם יאמה למעלה משנתיים וחצי. התרכזנו בהשלמת פערים ובדיבור צפוף על בובות עד שהמקום נסגר. הפנקס לא הוצא ולכן אין רשמי טעימה. אין ברירה – "נאלץ" לבקר שוב במעיין הבירה.  אבל הביטו איזה יופי – כל כך צלולות וקצופות:

זוכרים את התמונה של הקלקולים מלמעלה? אז זהו, שלא.

אחרי מעיין הבירה דשדשנו  בבוץ לסשן קוקטיילים במפ"ל של ידידינו אורון מהבלוג חלומות רטובים ואז לשליש הכרחי של ליבירה ביטר, שעליה כבר כתבנו בעבר ובטח נכתוב גם בעתיד.

יום טמפו


הזמן: שישי בצהריים
המקום: רח' מטלון תל אביב – בנג'מין בר ואז מתי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Heineken (עמ' 132), גולדסטאר (עמ' 94)

אחרי תחרות הברמנים של אנגסטורה שהתקיימה במועדון הזמן אמיתי היינו חייבים לשתות ולאכול משהו. שוק לוינסקי היה קרוב מספיק ובשעה שהגענו מרוקן מספיק וחצי סגור כדי שנוכל להתמודד איתו בשיש בצהריים. הסנדויצ'יה שרציתי לפקוד כבר היתה סגורה, אז נכנסנו לבנג'מין בר, נחלת בנימין פינת מטלון,  שמעוצב כבר תל אביבי עם תקרה גבוהה ולאונג' בחדר פנימי, אבל עם וייב של חמארה במוזיקה (מרגול מהאייטיז! ציון גולן!!) ובאוכלוסיה. הזמנו סלט וחציל בטחינה. בגזרת הבירה הברזים הציעו מרפי'ז, גולדסטאר והייניקן. החשאי הזמין גולדסטאר ואני בחרתי בהייניקן,עוד משוכה בדרך ליעד הנכסף של סיום הספר עד סוף השנה. בספר כתוב שהיא מתאימה ללוות, בין השאר, אוכל אסייאתי. אם הייתי מחובבי המונוסודיום גלוטומט המוקפץ בהרבה יותר מדי שמן, אולי הייתי קונה את הקטע. זאת בירה קלה מאוד, מרירה, אבל בלי שום מאפיין בולט מלבד הקלילות. הייניקן קרה + אוכל כבד יכולים אולי ללכת ביחד, אבל זהו. נראה לי שחוץ מאטרקציית תיירים באמסטרדם אין לבירה הזאת יותר מדי מה להציע.

שבעים היינו מוכנים לחזור הביתה וברגע אחד החלטנו שאנחנו מוכנים להכיל את המיתוס ואת קיתונות העוינות שאיימו שנקבל עת נבוא בפתחה של הטרה אינקוגניטה והתחנה ההכרחית במסגרת פרוייקט הגולדסטאר שנזנח אך לא נשכח: החמארה של מתי המקלל. מתי לא היה שם. נכחו במקום הדור השני והשלישי, נראה לי, שגם ביקר מס' דקות לפני כן בבנג'מין – אולי המקומות קשורים – ופרלמנט שישי שפינה מקום לי ולחשאי באחד השולחנות וצחק עלינו כשסירבנו בנימוס להצעה לא חוקית. דיברו שם על חיים גורי (AKA החתיך, לפי המרצה במבוא לשירה עברית בת זמננו), יבי ועמוס קינן, שרו בצוותא את שיר הרעות – ההמנון הרצוי למדינת ישראל לפי המסובים. הצטרפתי. אין מצב שישנו את ההמנון לשיר הרעות. קל יותר להתכוונן על הפלגיאט לסמטנה  – הגננות, שגדעון סער מתעקש להפוך לקלגסיות, יתקשו למשטר את מיתרי הקול של ילדי הגן עם הסולמות של סשה ארגוב.

לגולדסטאר לקח זמן להגיע לשולחן. היא נמזגה לאט – בשני הסיבובים. היא היתה לי טעימה. מאוד. לא יודעת אם זאת אכן הגולדסטאר הטובה ביקום ולא איכפת לי מהסיפורים על הברזים האגדיים. טוב, זה בולשיט. אם לא היה איכפת לי מהסיפורים, הייתי פשוט שותה גולדסטאר פעם אחת וממשיכה הלאה.