דברים שלמדתי בהשקה של ויינשטפן מבקבוק

הזמן: מיטווך
המקום: מסיבת עיתונאים לרגל השקת ויינשטפן חיטה בבקבוקים, פלורנטין
המשקים: הר פרנק הרברט פייפר, הברומייסטר הראשי של המבשלה, מר הראל חייקין, מנכ"ל קרלסברג ישראל והר אנדריאס מיכאליס, שגריר בונדסרפובליק דויטשלנד באה"ק
הנשתים: בקבוקים לרוב של ויינשטפן. החיטה המדוברת, הלס גרעינית ומשובבת נפש, קריסטל וייצן קצת אנמית, הויטוס והדונקל המצויינות וקורביניאן – דופלבוק מעיף.

seit 1040

seit 1040

  • איך אתם מתחילים את יום העבודה? בבדיקת מיילים? בפינת הקפה? בבליעת ציפרלקס? הר פייפר מתחיל את יומו בשעה 6:30 בבוקר, בלגימת בירה. משלמים לו כדי לשתות ולאשר את הביקבוק, לתשומת לב עיתונאי בשקל של אתר אינטרנט זניח, שהוטל עליו להעלות טור על העבודות המגניבות בעולם. עם כל הכבוד למהנדסים, עדיין לא הומצא הרובוט שיכול להתחרות ביכולותיה של הלשון האנושית.
Prost!

Prost!

  • ישראל היא המקום הראשון בעולם בצריכת ויינשטפן לנפש. זה נתון נהדר לויינשטפן ולמב"י, היבואנים, אבל לפני שנעוף על עצמנו כדאי לזכור שצריכת הבירה לנפש בישראל קרובה יותר, הרבה יותר, לזאת של סעודיה מאשר לזאת של בוואריה.
  • צפון איטליה, לעומת זאת, היא הצרכנית הגדולה של ויינשטפן – אבסולוטית. אבל אולי ארה"ב תעקוף אותה השנה.
  • חוץ מהיותה המבשלה העתיקה בעולם, ויינשטפן היא גם בית העסק הותיק ביותר באירופה. אם כבר שחקתם עד דק את הסיפור על המצאת הבירה במספוטמיה או במצרים בכל שיחות הסלון האפשריות, הנה פרט טריוויה חדש.
  • נזירים שמבשלים בירה זה כל כך המאה ה-18! המנזר שבו הכל התחיל נסגר בשנת 1803. מלך בוואריה תפס את השליט על המבשלה ב-1812 וב-1919, אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת כינון רפובליקת ויימאר המבשלה הולאמה.
  • לא דיברו על 1933-1945. מעניין אם קרה משהו מעניין במבשלה בין השנים האלו. מצד שני, גם לא דיברו על 1620-1666.
  • ב-1945, כשהאמריקאים דאגו לאפס את הגרמנים, הבעלות על המבשלה התחלקה בין צבא ארה"ב, שצרך את הבירה שיוצרה במבשלה לממשלת בוואריה.
  • החיטה הבווארית, זאת שנמזגת כאן בפאבים ועכשיו מגיעה גם בבקבוקים (330 מ"ל בייבוא הרשמי, בקבוקים של 500 מ"ל בייבוא מקביל בחנויות משקאות), מהווה 78% מסך כל התוצרת של המבשלה.
  • בתוך ה-22% הנותרים נמצאים גם הויטוס והדונקל, שמדי פעם נמזגות כאן במהדורה מיוחדת. לדברי מר חייקין,  כרגע הויטוס נמזגת בכ-65 נקודות ברחבי הארץ. חפשו את שתיהן. הבקבוקים שחלקנו אתמול היו מצויינים, אבל הן נמזגות מעולה. למתקשים לאתרן בפאבים, בשנה שעברה הן נמזגו במתחם של מב"י ביריד טעם העיר. אולי גם השנה?
  • בשנת 2013 הם צופים לבשל 330 אלף הקטליטר של בירה. המבשלה בצמיחה מתמדת, במגמות כניסה לשווקים חדשים, עם הפניה של 55% מהתוצרת לייצוא.
  • בירת החיטה המעוננת צברה פופולאריות בשנות ה-70, קצת אחרי ימי הזוהר של הבאדר מיינהוף, קצת לפני נינה האגן. הבירה הפופולארית הקודמת של המבשלה היתה קריסטל וייצן, בירת חיטה מסוננת. פעם הקריסטל וייצן נקראה שמפיין וויט, אבל אז בשנות ה-70 הצרפתים עשו שריר. במקום להכנס באמ-אמא של אלזס-לורן, השם של הבירה שונה. על אף הדעיכה בפופולאריות של הקריסטל, היא עדיין נמכרת בשווקים מצומצמים.
בקרוב אצלכם במקרר

בקרוב אצלכם במקרר

  • טריוויה לבירגיקס: בעוד שהאמריקאים מתעסקים בפיתוח זני כשות, בויינשטפן מתמקדים בוריאציות של שמרים, במטרה להרחיב את האפשרויות בתווך האפשרי במסגרת חוק הטוהר הבווארי, שנכנס לתוקף בשנה 1516.
  • עוד טריוויה לבירגיקס: Infinium. שת"פ בין סמואל אדמס לויינשטפן שהניב בירה בסגנון בלגי בת 10.5%. החיטה הרגילה טעימה יותר.
  • למה חיכו כל כך הרבה זמן להביא ויינשטפן בבקבוקים לישראל? במב"י חיכו שהמותג יבשיל ושתיווצר דרישה למוצר, שהוא לא זול לצריכה ביתית, לעומת לאגרים מקומיים או מיובאים.
  • לא נכתבה כאן אף מילה על הטכם של הויינשטפן בבקבוק. האמת, היא די דומה לבירה מהחבית ולא כתבתי רשמי טעימה, כי זאת בירה שהחך שלי מכיר כל כך טוב (ומוקיר!), שלא טרחתי.
  • אז מה היה לנו כאן? מבשלה עתיקת יומין, חוקי בישול נוקשים, פיתוחים מדעיים וצמיחה עסקית. וכל זה בלי להשתמש בתמונות סטוק זולות של כוסיות על התוויות ובפרסומים! היתכן שבירה טובה ומותג חזק מספיקים?
    לא, באמת, איך?

    לא, באמת, איך?

    תודוש ליח"צ על האירוח והבידוח. היה טעים.

סט. ויטוס

הזמן: אתמול בלילה, אחרי שזרקנו את ספרי הספריה בתיבת ההחזרה
המקום: בריו 66, יהודה המכבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

מאז הדוגמיות בכוסות הפלסטיק בעיר הברמנים, החשאי בדודא לויטוס. באתר של מב"י כתוב שאפשר להשיג אותה בבר המעפן שליד הבית ואתמול, אחרי ארוחת ערב מקסיקנית מאולתרת שליוותה בקבוק של לאגר של פאבו, הוא הצליח לשכנע אותי לצאת ולשתות אותה, לא לפני שסחטתי ממנו הליכה ליד לבנים להחזיר את הספרים לספריה.

מה שטוב במקומות הבילוי של יהודה מכבי זה שהם כל כך לא מתיימרים לכלום, שבאמת אין שום בעיה להגיע אליהם לבושה במכנסי פיג'מה, כפכפי אצבע וחולצה ג'ייף שהוצאה מהארון ב-7 בבוקר וספגה הרבה עשן אוטובוסים במשך היום.

התיישבנו על הבר והזמנו ויטוס. אין אותה בתפריט, יש "בירה מיוחדת" או"מתחלפת" או "עונתית", אז אם אתם מגיעים, תבררו מה המיוחדת. בפעם האחרונה שביקרנו שם זה היה לף רוסה. הזמנתי שליש, החשאי חשק בחצי, אבל כשהמלצרית שלפה מאג עם ידית הוא נסוג וביקש שליש. זאת בירת חיטה, לא בירה נשר.

השליש הוגשה בכוס סטנדרטית של שליש, גוף צר ופתח רחב, כמו הכוסות הממותגות של קרלסברג, אבל לא ממותגת. לא ממש צורת ההגשה האופטימלית לבירת חיטה. המוזגת כנראה מיהרה לאנשהו כי הבירות הוגשו במהירות שיא, עם שכבת קצף דקה במקום ראש עשיר וגבוה. התחתיות – קרלסברג. אני מכירה אנשים שהיו עוזבים את המקום אבל החשאי בקריז, אני במצברוח מפויס ומדובר בויטוס – לא בדיוק הבירה הנפוצה ביותר בעולם, אז הסתפקנו שוב במה שיש: חמוצה-מתוקה, פונץ'-בננה, מסטיק וציפורן. למרות ההגשה הקלוקלת הבירה מהממת – לא פחות.

הי, זו הרשומה ה-50! אני אשכרה מתמידה!

להשתכר על חשבון הפיקדון

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: עיר הברמנים של זמן אמיתי, האנגר 13, נמל תל אביב
השותים: החשאי, אני ואלפי בוגרי קורס ברמנים לדורותיהם
הנשתים: Weihenstephan Dunkel (עמ' 137), Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

אוי, אני לא בנויה לאירועים כאלה. השיבה שזרקה בשערי נמצאת שם מסיבה מסוימת. אנשים עם שיער שיבה לא אמורים להיות מודעים לקיומה של וודקה בשם RU או למאי תאי בבקבוק.

"מי תה?", שאלתי את המוזגת.

"מאי-תאי", היא ענתה והרחיבה: "מיץ לימון עם תפוזים ורום וסירופ שקדים". אין בחינות הסמכה ל"ברמנים", נכון?

אנשים עם שיער שיבה לא אמורים לעמוד חצי שעה בתור לדוכן של מונין בשביל לקבל עיסה קקפונית המכונה "מאייר'ס קולדה קולר" אחרי שהם מבקשים מהברמן שיכין להם משהו על בסיס פמפרו ומאייר'ס. לפחות לערבב שמות הוא ידע, הבחור, אם לא לערבב משקאות.

לא שאני אומרת שהיה גרוע. ממש לא. היה מצחיק והיה אלכוהול חינם. רובו כאמור גרוע,  אבל מקצתו הזדמנות להתנסות (איילה מיסט, בלנדד סקוטי חביב ביותר, טולמור דיו עם ג'ינג'ר שהיה יכול להיות סביר מאוד אלמלא הדיילות שרקדו על הבר – כפות רגליים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני מזמינה משקה, גם משקה בחינם). וגם החברה היתה מצוינת: כל החברים מהקורס שחזרו מתאילנד חברים ומכרים מאירועי בירה ואלכוהול + הברמן הכי טוב בארץ + המדען המטורף, שלא ציפיתי שיגיעו לתל אביב ולאירוע.

והיו גם דוכני בירה: בזלת ופאבו בגזרה הישראלית, מב"י בגזרה הבינלאומית, עם לף, הוגרדן ו-ויינשטפן, הסיבה לכתיבת הרשומה הזאת.

כשהתחלתי לשתות עם חוברת המותגים החלטתי לא להכליל בסקירה בירות שנלגמות באירועים המוניים, שכן חוויית הפסטיבלים איננה הפלטפורמה האידיאלית להתרשמות ממשקה. הרעש, הצפיפות, המזיגה המהירה והכוסות הקטנות, לרוב כוסות פלסטיק, לא עושות חסד לא עם השותים ולא עם הנשתים. לכן, למרות שכתבתי בעבר וכנראה גם אמשיך לכתוב בעתיד על דברים ששתיתי בפסטיבלי בירה, מתוך  כוונה להתעמק בבירות שבספר אני לא מסמנת עליהן וי במידה ואני שותה אותם בפסטיבלים.

הפעם אני מתעלמת מהכלל, כי מב"י הביאו ברזים של ויינשטפן דונקל ושל ויינשטפן ויטוס, שני סוגים שלא נתקלתי בהם עד כה. החלטתי לכתוב עליהם, למקרה ולא יזדמן לי לשתות אותם באוירה סולידית ומתאימה יותר לגילי (מועדון הריקודים של בית גיל הזהב?).

מן הסתם, אתמול לא לקחתי איתי דף ועט ובגלל שאני לא זוכרת דקויות ההתייחסות לבירות תהיה קצרה: הדונקל היתה טעימה. הויטוס היתה לא פחות מגאונית. אחרי הטעימה הראשונה חזרנו לטעימה נוספת (כן, כן, על חשבון תרכיז המרגריטה!). במגזין הבירה הישראלי, השופר האינטרנטי של מב"י, יש רשימה של מקומות שמוזגים ויטוס. אני לא יודעת עד כמה הרשימה מעודכנת: אחד הברים נמצא מעבר לרחוב ויוצא לנו לפקוד אותו מפעם לפעם. אני לא זוכרת שאי-פעם ראיתי שם את הברז האמור.

עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה?

הזמן: שלישי בערב, אחרי הפילאטיס
המקום: פאב רוני עמירם AKA פאב עמירם, ליד אוסישקין
השותים: החשאי (שלא עושה פילאטיס) ואני
הנשתה:  Weihenstephan Hefe-Weissbier (עמ' 136), טובורג אדום (עמ' 145)

האמת היא שבכלל הלכנו למ.א.ש בקצה דיזינגוף, קרוב למכון הכושר. אני חושבת שרציתי ניוקאסל לפני השינה ונדמה לי שמגישים אותה שם. אבל המ.א.ש היה מפוצץ, כל כך מפוצץ שאנשים התגודדו בחוץ. שידרו שם על המסכים איזה משחק כדורגל אז ברחנו משם. המונים + עשן סיגריות + ספורט טלויזיוני (חוץ מCurling! ביום ראשון צפיתי במשחק של נבחרת קנדה מול נבחרת גרמניה במכון – זה כמו הוקי של פועלי ניקיון!) זה ממש לא סגנון הבילוי שלנו. אז עשינו עיקוף קטן והגענו לפאב שנמצא עוד יותר קרוב למכון – פאב עמירם.

עמירם הוא אחת התגליות החביבות עלי בעיר. בפעם הראשונה קלטתי אותו לפני 10 שנים, כשרכבתי על אופנוע עם איזה דייט מהמם. ציור קיר של גינס,  אדניות עם עציצי גרניום, דלת מעץ וחושך מצרים בשישי בלילה. הייתי בטוחה שהמקום קשור באיזושהי צורה לחברה הסקוטית, אולי איזה מרכז הדרכות. היי, אין שם שלט, וב2001 לא ידעתי שאין קשר בין החברה הסקוטית לסטאוט האירי…

הבחור זנח אותי לטובת מכשפה מאילת ואז הכרתי את החשאי ואחרי כמה שנים עברנו לתל אביב. קצת אחרי שעברנו  גיליתי שהחלל הפינתי הוא פאב עמירם, שמוזג בירה בפינה הזאת עוד משנות ה-70, סוגר את העסק מוקדם משקיע יותר באוסף וויסקי מרשים ומאובק מאשר במוזיקת רקע וטוען לכתר ממציא הפלטת המטוגנים. תמיד הצטערתי שלמרות הקירבה היחסית לבית אני לא פוקדת אותו בתכיפות גבוהה יותר, כי חוץ מתמחור לא סימפטי בעליל, יש בו את כל מה שאני מחפשת בפאב: ספסלי עץ, בר עץ מסיבי ועמוס במזכרות ובבירצ'נדייז שנס ליחו, גברים מאפירים בחולצות ג'ינס ומיזוג תרבויות ברמת אור לגויים: ברז של גולדסטאר לצד ברזים של מ"בי (טוב, אני לא באמת מחפשת את הרמוניית הברזים הזאת, אבל נחמד שהיא שם, לא?).

הגענו בסביבות 10 בערב. כרגיל – הפאב היה ריק, אבל רמזים מפוקפקים הובילו לחשדות שמשהו לא רגיל קורה פה. ראשית – כיתובים על Happy Hour על הדלת; שנית, הכרזה שהפאב פתוח גם בשישי בערב וגם בשבת, הזמן בו אנשים רגילים יוצאים לפאבים, אבל עמירם יוצא מהפאב; שלישית, מאחורי הבר עמדו בחור ובחורה צעירים; רביעית והמזעזע ביותר – אהילי המקרמה האדומים, שעיטרו את המקום בצלליות ובאפלולית ביתית וסבנטיזית, הוסרו. לשאלתי השיב הבחור שעמירם ואשתו בתאילנד, שהוא קנה ממנו את המקום ושחוץ מהוספה של מס' מנות לתפריט והסרה של "המקרמה המזעזע, שאת הראשונה שמתלוננת על הסרתו" (לדבריו), הוא לא שינה את המקום בכלל.

ואכן, הברזים אותם ברזים. הזמנתי חצי ויינשטפן והחשאי הזמין חצי טובורג אדומה וכרוביות מטוגנות. הכרוביות הגיעו עם לימון וטוגנו במקום. הן היו טיפה קשות (כרובית רכה זה לרכרוכיים!) והוגשו על מצע חסה ובליווי לימון שהקפיץ את המנה. אבל נחזור לבירה, אני לא עכברוש העיר. לבירה לקח קצת זמן להגיע. מזיגה איטית, מחזה די נדיר במחוזותינו. הויינשטפן הגיעה בכוס ממותגת, עם ראש קצף יפה. שתיתי הרבה בירת חיטה לאחרונה ואני יותר ויותר נהנית ממנה. הויינשטפן מרירה יותר מהחיטות הגרמניות (והלא גרמניות, להוציא את הברנרדוס) שדגמתי לאחרונה, ועם פחות בננה.

הטובורג הגיעה בגביע דומה לגביע של סטלה אבל ללא מיתוג והברמנית התעקשה שזה חצי. חצי ממה? אין לי מושג. באיזשהו שלב, כשרוקנו את הכוסות, רציתי ללכת עם הגביע של הטובורג לשירותים, למלא אותו במי ברז ולהעביר את התכולה לכוס של בירת החיטה, אבל השתפנתי, או התעצלתי, או התעייפתי. מה עוד אפשר לומר על הטובורג? שהיא טובורג. חביבה בשביל מה שהיא. החשאי טוען ששינו בה משהו ושכיום היא דומה עוד יותר לגולדסטאר.

אגב (אעלק אגב – המשפט הבא ממש חשוב וראוי היה להכנס בראש הרשומה): מה קורה עם פאב אביר? הוא נסגר? בבקשה לא… אם כן, איפה ניתן לשתות את בירת אביר? זאת הבירה השניה בספר והיא ישראלית – אני מוכרחה לשתות אותה.