בירת בוקר

הזמן: לילה אחד באמצע השבוע/ היום בשעת הכנת ארוחת הצהריים.
המקום: Home Sweet Home
השותים: החשאי, בן הדוד המטאליסט ואני/ החשאי ואני
הנשתים: Worthington's Creamflow Draught Bitter/  Caffrey's Smooth Irish Ale

יש בירות שפשוט נוצרו כדי לפתוח איתן את היום. קולש (Kölsch, הוגים את הו' עם משהו בין חולם לצירה), לדוגמא. בירה זהובה, צלולה, קלה ועדינה שמבושלת בקלן ומותססת בתסיסה עילית. זאת הבירה הראשונה ששתינו בטיול הבירה לאירופה באוקטובר האחרון. מליאז' החשוכה והגשומה שבה נחתנו נסענו לקלן שבגרמניה, החנינו את הרכב בסמוך לקתדרלה הגדולה ובהמלצת גדי דבירי מבירדי (ופאב נינקאסי) שמנו פעמינו ל Cölner Hofbräu Früh, בית הבירה הראשון בטיול, והיחיד שלא צילמנו בתוכו.

אבל צילמתי בחוץ

הגענו  ב-8:30 ונאלצנו לחכות חצי שעה עד להזמנת הבירה. גרמניה זה מקום מתורבת – מהפרחח ששותה בירה לפני 9 בבוקר? אכלנו Frühstück גרמנית צמחונית (לחם, ריבה, ביצה רכה ותה) ועם צלצול הפעמון, הזמנו את המשקה העירוני, שמגיע בכוסות צרות וארוכות בנות 200 מ"ל ומשונע באמצעות מגש פח עם פתחים עגולים לכוסות. כנסו לויקי, יש תמונות. הנה רשמי הטעימה שלי מאותו בוקר: ראש קצף יפה, ריח פרחוני/ יסמין. אפטרטייסט ארוך. צבע ענברי ושקוף, טרי, באפטר מרגישים את הלתת. הכי בירה לפתוח איתה את הבוקר".  בירת בוקר צריכה להיות קלילה ועדינה, כזאת שמשאירה טעם טוב ולא סותמת את החושים. אה, וכמו כל בירה, כדאי שהיא תהיה טעימה.

בשבוע האחרון יצא לנו לשתות פחיות חנקן של שתי בירות אנגליות, שהמוכר הגדיר כ-Breakfast Beer: בעלות אחוז אלכוהול נמוך – 3.8 – קלות גוף ועדינות בטעם. כדי לסבר את האוזן נזכיר שפחיות חנקן אינן מרשם להתאבדות, אלא כאלו שבעת פתיחתן משתחרר חנקן שמעניק לבירה ראש קרמי ומרקם של בירה מהחבית. גם לא ממש שתינו אותן בארוחת בוקר. בימי חול ומחלה אני פותחת את היום עם תה לבן ללא סוכר. בירה בבוקר זה רק בחופשה.

את Worthington's Cream Flow Draught Bitter שתינו עם בן הדוד המטאליסט באחד מלילות השבוע, בהן עמלו הוא, גיס קטן והחשאי על הוידאו קליפ של להקתו של בן הדוד (Dark Serpent, הופעת השקה לדיסק בסאבליים ב-17.5, יש איוונט בפייסבוק). מאחורי השם הארוך מסתתרת בירה יפה, עם ראש קרמי וגוף נחושתי צלול, למי שאוהב בירה, אין ממש סיבה לשתות. ריח של קאפקייק, טעם של מים. ממש ככה. מעולם לא שתיתי בירה כל כך נטולת טעם כמו זאת. לOriginal Caffry's Smooth Irish Ale יש קצת יותר ריח (מתוק, לתת, מים של קופסת שימורים של תירס), וקצת טעם, שמזכיר ביטר מדולל. זה ביטר, אבל עדין מדי, גם לבוקר.

אם אתם חייבים,הבירות הללו מגיעות בפחיות בנפח פיינט. חפשו אותן בחנויות המשקאות ולא בסופרים או במכולות.

תמרות עשן זה פאן

הזמן: חמישי בערב, פתיחת סופ"ש שכולו סטטיסטיקה, בארוחת ערב של אלופים.
המקום: בבית. מה יש לנו לחפש בחוץ בחמישי בערב?
השותים: אנחנו
הנשתים: Schlenkerla Rauchbier Märzen, Schlenkerla Weissbier

 

 

אני אוהבת עשן. ריחות של היקורי, ברביקיו, סינגל מאלטים. הארומות המעושנות הן בטח פיצוי על 20 שנות צמחונות. אני כל כך אוהבת את הריחות האלה שתקופה מסוימת, כשעוד הייתי קצוצת שיער, חפפתי עם סבון בריח קומזיץ. אני אוהבת עשן, אבל ישנן סיטואציות שפשוט לא מתאימות. לכן, כשהחשאי התקשר אתמול לספר שהודות לעבודות השיפוץ  והזיפות בשכונה הלא-שפויה שלנו הכביסה שעל החבל קיבלה ריח של שלנקרלה, התעצבנתי. הערב הורדתי את הכביסה, נוכחתי לדעת שהוא לא דיבר שטויות, ובשעה שהוא בישל ארוחת ערב – תפוחי אדמה מטוגנים עם שום ובצל ושעועית ברוטב – אוכל של בטלנים עם מזווה שמלא בפחמימות נוזליות ותו לאו – כיבסתי את הבגדים מחדש ובכל זאת לא הצלחתי להיפטר מהריח. מילא, אפשר לדמיין את ל"ג בעומר.

הניחוחות שעלו מהגרביים ומהציפיות, שהשתלבו בהרמוניה עם האוכל הג'אנקי והכבד, הם שהובילו לבירות שהתלוו לארוחת הערב: שלנקרלה מארצן ושלנקרלה חיטה. החיטה הגיעה לארץ לא מזמן, בירדי איזרחו כאן את המארצן לפני מספר שנים ואז הייבוא שלה הופסק ואז היא שוב הופיעה עם יבואן חדש. שתינו אותה כאן בעבר, אבל היא זכורה לנו בעיקר כטבילת האש בערב הראשון שלנו בבמברג, בטיול הבירה שערכנו בסתיו, במבשלה הומת האדם והתיירים שבלב העיר העתיקה. אמנם במהלך היום הראשון בטיול כבר הספקנו לספוג מעט תרבות בירה גרמנית, Kölsch על הבוקר בקלן ליד הקתדרלה וצהריים במנזר קרויצברג בלב  עמק הרון הכניסו אותנו לאוירה ולימדו אותנו שלמרות שבמקום מבושלים מספר סוגי בירה מיותר לצפות שבנקודת הזמן המסוימת הזאת גם יגישו יותר מבירה אחת.

בשלנקרלה  גם למדנו שאם שותים אין מלצרים. הולכים לאשנב בפינה, משלמים על בירה + פיקדון לספל ומוצאים פינה לעמוד בה וללגום את משקה האלים הטבטוניים – בירה שמיוצרת בטכניקה של פעם, בה השעורה נקלית מעל עצי אשור שנשרפים לאיטם, שמקנה לבירה את הטעם הייחודי והקיצוני שלה: המרירות שלה סבירה לחלוטין, אבל  עם הלגימה הראשונה הפה והאף מוצאים את עצמם תחת מתקפת-בזק של עישון בשרני ועץ שמשתלטים על כל החושים. זאת בירה קלה, כולה לאגר בן 5.2%, ממש כמו סטלה ארטואה, אבל את תתנו למספרים להוליך אתכם שולל – זאת בירה קשה לשתיה. בצורה טובה, כן?

היה לנו בבית בקבוק של שלנקרלה מארצן ששמרנו לבישול. לפני כחודשיים החשאי התנסה בשימוש בשלנקרלה במרינדה ונזיד (למוצרי הסויה, כמובן). היה טעים, יש פוטנציאל למשהו טעים יותר אבל לא היה לנו זמן להתנסות. החלטנו לפתוח אותה ביחד עם בקבוק בירת החיטה המעושנת שכאמור מיובאת עכשיו לארץ. העישון של בירת החיטה מגיע אף הוא מהשעורה המעושנת המדוברת. יש לה ריח מעניין – אותם מוטיבים צפויים של חיטה, קרי בננה וציפורן, אבל עם עישון מורגש מאוד. העישון ממשיך ללוות את הבירה ולהשתלב טוב גם עם מעט טעמי הטופי והחמצמצות החיטתית. היא קלילה יותר מהמארצן ועל אף תועפות העשן מפתיעה בנגישות שלה. זאת לחלוטין בירה שעתידה לככב במקרר שלנו.

משימה חוצה גבולות #1

טוכר

הזמן: ערב יום כיפור
המקום: איזו מסעדה איטלקית בבמברג, גרמניה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Tucher (עמ' 147)

רגע לפני שאומת הבירגיקס מחרימה את הבלוג וכותביו, הסבר הכרחי:

קצת לפני הנסיעה ניסיתי להזמין בקבוק של טוכר באחד מברי הבירה המקומיים ונאמר לי שלא ניתן להשיגה בארץ זמן מה. לא הרמתי ידיים. אחרי שסרקתי חנויות באזור המרכז ובצפון ולא מצאתי ולו בקבוק אחד של טוכר לרפואה, היא התווספה לרשימת הבירות שצריך לשתות בחופשה. לרגע אפילו שקלנו לסטות מהדרך ולקפוץ לנירנברג רק כדי לשתות אותה on location. זה די ביר-גיקי, כן?

בסוף ויתרנו על רעיון הנסיעה ובערב הראשון שלנו בעיר הבירה במברג, אחרי הגיחה ההכרחית לשלנקרלה, התיישבנו לפיצה במסעדה טרנדית שהגישה בירות תוצרת חוץ, קרי טוכר. הריח לא היה אופייני כל כך לבירות חיטה והגוף חלש. הטעמים האופייניים לא כל כך מורגשים: קצת בננה, כמעט ואין מסטיק. הייתי מעדיפה לפסוח עליה לו רק יכולתי.

greetings from Bamberg

אל דאגה. חוץ מהטוכר שתינו בירות כמעט בכל המבשלות המקומיות.