רפסודיה רומנית חלק I – לאגרים חיוורים כערפדים

בחופשת הפסח האחרונה הצטופפנו החשאי ואני ביחד עם כל בני משפחת חשאי במיניבוס שחרש את רומניה לאורכה ולרוחבה. 12 ימים, התחברות לשורשים החשאיים, נופים, כפרים וערים שאת רובם נשאיר בתיקיות במחשב. מאז שהוסר הצורך באשרת כניסה למדינה, איפשהו באיזור שנת 2006, ובזכות הקירבה היחסית (שעתיים וחצי טיסה) ומחירי הלינה והמזון הנמוכים, רומניה הפכה ליעד תיירותי פופולארי בקרב ישראלים. אפשר למצוא הרבה חומר על רומניה בעברית, אבל חיפושי העלו רק כתבה אחת על בירה ברומניה, רשומה מ-2008 של ידידי אדי סער באתר בירדי. אני מקווה שהרשומה הזאת והבאות בסדרה יועילו במשהו למטיילים.

קצת סטטיסטיקה: לפי ויקיפדיה, בשנת 2010 רומניה ניצבה במקום ה-15 ברשימת צריכת הבירה לפי מדינות, עם 77 ליטרים לתושב לשנה. איפה ישראל? לא בויקיפדיה, אבל עם כ-14 ליטרים לשנה אנחנו משתרכים הרחק מאחור. אתר איגוד יצרני הבירה ברומניה מדווח על 89 ליטרים שנצרכו במדינה בשנת 2011, על גידול של 4% במחצית הראשונה של 2012 ועל נתח שוק היסטרי בן 98.4% לתוצרת המקומית. ומה שותים במדינה עם איגוד יצרנים, ספקים מקומיים של חומרי גלם ופופולאריות גדולה למשקה? אכן, לאגרים בהירים, מסחריים ומשמימים במקרה הטוב. אורן אבראשי, מקור לא אכזב למידע על שוק הבירה בעולם, אמר שפורמט המכירה הפופולארי ביותר במולדתו של ננסי ברנדס הוא הקנקל ובירות בבקבוקי פלסטיק ענקיים, של מותגים מוכרים ושל מותגי החנות כאחד תופסים שטחי מדף נכבדים ברשתות השיווק שם.

יש גם 2.5 ליטר למי שלא שותה הרבה.

יש גם 2.5 ליטר למי שלא שותה הרבה.

איפה שלא תהיו, במסעדות, בתי קפה, תחנות דלק ואתרי תיירות, תוכלו למצוא את התוצרת המקומית, ששני הדברים הטובים שאפשר להגיד עליה הן שהיא מרווה וזולה. ממש זולה: Ciuc, Silva, Bergenbier, Timisoreana ו-Ursus, לרוב בבקבוקים או בפחיות של חצי ליטר. איזו בירה מומלצת? אף אחת באופן מיוחד.

לא הייתי טורחת להכנס לממשק של הבלוג כדי לכתוב על המעפניות של הבירות הרומניות. אם אתם רוצים לשלב בירה רומנית בטיול, ולא סתם לשתות על הדרך, קבלו שתי המלצות.

קלוז' (Cluj, Cluj-Napoca) היא העיר השניה בגודלה ברומניה, בירת טרנסילבניה ומקום הולדתה של Ursus, המבשלה הידועה ביותר ברומניה שכיום שייכת לתאגיד סאב-מילר המבשלה המקורית נסגרה ונהרסה לאחרונה ומרכז הפעילות של אורסוס עבר לברשוב, אבל בל ניתן לעובדות ולרגרסיה שעוברת תעשיית הבירה הרומנית לבלבל אותנו. יופי, הצריכה גדלה, אבל איפה  המבשלות הקטנות בתמונה? המבשלות הגדולות העצמאיות? בכל מקרה, בשנת 2011 נפתחה סמוך לכיכר הראשית של העיר Berăria   Ursus בבניין משופץ מהמאה ה-17 שבוצעו בו עבודות שחזור רבות. המקום כנראה שימש במרוצת השנים כבית בירה וכיום הוא משמש כמסעדה וכברופאב של אורסוס.

מבט מהפנים לחוץ

מבט מהפנים לחוץ

החלל גדול, עם תקרות גבוהות, ציורי קיר, צילומים ישנים ואוירה שמזכירה במשהו פאבים של מבשלות בגרמניה. תפריט המזון גדול ומגוון, המלצרים יודעים אנגלית אבל השירות עצל ודי גרוע ובברזים נמזגות הבירות של אורסוס: אורסוס פרמיום – הלאגר הבהירה – אורסוס לא מסוננת – אותו דבר רק לא מסונן – ובירת הדגל של המבשלה, אורסוס בלאק, שווארצביר שגם כלולה בספר 1001 Beers You Must Try Before You Die, אחריו אנחנו מתחקים בבלוג השני. יש שם גם אורסוס פילזנר מבקבוק ובירות "אורחות" בברזים: פילזנר אורקוול וגרולש, אם לרגע בא לכם לגוון. הלא מסוננת היתה המוצלחת ביותר מארבעת הרומניות שהזמנו, עם ניחוחות נעימים של בננה ולחם וטיפה לחמיות גם בטעם המריר בבסיסו.

פרמיום!!!!11

פרמיום!!!!11

הבלאק היתה מזעזעת, עם טעמי חמאה שהצביעו על קלקול איפשהו בדרך – בשמירה על החבית? במערכת המזיגה? זה היה דוחה להכעיס והחשאי החליט שאסור לנו להתרשם מהבירה שהוגשה לנו בבר הבית. חשבנו לקנות פחית בדרך לשדה התעופה, אבל ביומנו האחרון בבוקרשט החלטנו בכל זאת להכנס למקום שאותו נמנענו מלפקוד בגלל מסחריות יתר ושם שתינו אורסוס בלאק כהלכתה.

Caru Cu Bere הוא אטרקציה תיירותית. שילוב של מיקום מרכזי, פרסום בכל מדריך תיירים זניח, היסטוריה מרשימה ועיצוב מרשים אף יותר  הופך את בית הבירה הותיק (נ' 1879) לחומר מצגות פאואר פוינט שמועברות במייל ולמקום שהשפה העברית נשמעת תדיר בין כתליו. הוא הרוויח את הסטטוס והפופולאריות בצדק: המקום מרשים, מצועצע ומפואר, עם תקרות גבוהות, קירות מצוייצים, ויטראז'ים צבעוניים, מרפסות עץ, גרמי מדרגות מרשימים, ציורי קיר, שנדליירות והרבה זהב.

הו, הסקיילייט...

הו, הסקיילייט…

המסחריות באה לידי ביטוי בחנות המזכרות, במלצרים דוברי אנגלית, בתפריט הרחב והדו-לשוני, בסימון של המנות הצמחוניות (על צמחונות וטבעונות ברומניה ברשומה עתידית) ובמחירים הגבוהים יחסית. יחסית לרומניה, כן? אנחנו מדברים על שטרודל תפוחים עם גלידת וניל ב-14 ליי, שהן, נכון לרגע כתיבת הרשומה, 15.18 ש"ח טבין ותקילין. איפה מסעדות התיירים של בוקרשט ואיפה יטבתה בעיר? בכל מקרה, המארחת עם מיקרופון המדונה הקצתה לנו שולחן לשעתיים. אנחנו יצאנו תוך פחות משעה כי תוכנן לנו בילוי ערב עם המשפחה וכי רק רצינו בירה. גם הקארו קו ברה שייך כנראה לסאב-מילר, ותפריט הבירה שם זהה לזה של ברריה אורסוס, בתוספת בירת הבית, שאליבא דאתר אינטרנט מבושלת לפי מתכון סודי. בירת הבית קלה, מרירה ומרעננת, עם ניחוחות של אבקת כביסה, מינרלים וגיר. בטעם מרגישים את הלתת וגם טיפה עשבוניות. הברזים מתוחזקים כמו שצריך והאורסוס בלאק היתה שוקולדית וקרמלית עם טעמים וניחוחות של קליה – הבנו למה היא נחשבת לבירת הדגל ברומניה.

באנו לעבוד

באנו לעבוד

וחוץ מזה, מריו הנהג לימד אותנו להוסיף מלח לבירה. זה מפחית את התסיסה ומאפשר לגמוע כמויות גדולות יותר, קנקל של 3 ליטרים, למשל. כשזה מגיע ללאגרים בהירים מצאתי שמעט מלח אפילו משפר את הטעם שלהם. לא שאנסה את זה בבית, כי בבית נמנעים מבירות גרועות.

בפרק הבא: זמן לבירות? זמן ל-100 בירות!

ברריה אורסוס: Piata Unirii, nr. 20, 400113 Cluj-Napoca

קארו קו ברה: http://www.carucubere.ro/en/homepage

בירה בשווייץ חלק ד': פרידה מציריך

בבוקר שאחרי ההופעה המדהימה של היאנג גודס התעוררתי בתחושה שאפשר לסגור את הבאסטה. זהו, נגמרו החלומות. זכיתי לראות על הבמה את כל הלהקות המכוננות שעדיין מופיעות ואני יכולה למות בשקט. השלג שירד על העיר דחה את התכניות לבקר במשרדים של דיגניטאס, אז עלינו על גרביונים וגטקעס ויצאנו לטייל בעיר בלי מטרה מוגדרת, מלבד ביקור בקברט וולטייר. בדרך לשם עברנו בגרוסמונסטר ובפראומונסטר, שיחקנו בשלג ועצרנו לבירה ואוכל בZeughauskeller. זוהי מסעדה גדולה ותיירותית, עם מלצרים דוברי אנגלית ותפריט בשלל שפות. יש שם מבחר של כ-10 בירות מחבית, לאגרים שווייצריים של מבשלות מסחריות ובירת הבית שמיוצרת על ידי מבשלה מקומית ומספר בירות מבקבוקים. לא משהו מדהים. מבחר המנות מבוסס על המטבח השוויצרי ואיננו ידידותי במיוחד לטבעונים. הזמנו צלחת של ירקות מאודים ורושטי והתחרענו על לחם הבית, שלו קרום קשה ומתפצח ותוכו לבן ורך כל כך. התפאורה על הקירות משקפת את השימוש הקודם שנעשה במבנה שהוקם בסוף המאה ה-15: מחסן נשק. קשתות, חרבות, רובי ציד ושאר פרפרנליה צבאית-שווייצית.

הקשת של וילהלם טל. בערך.

הקשת של וילהלם טל. בערך.

חלקנו בינינו 4-5 בירות ומתחנו את השהייה שלנו במסעדה ככל האפשר כי היה שם חמים ונעים, אבל בגלל העומס נאלצנו לחלוק את השולחן עם סועדים נוספים ובאיזשהו שלב היה לנו לא נעים אז יצאנו, חצינו את הנהר והמשכנו להתבטל בקומת בית הקפה של קברט וולטייר עם בירת מנזרים שוויצית זניחה ויין חם, תחת תמונה של הוגו באל.

Let's do it a dada

היה קר ומושלג והגיחה לפראומונסטר, הקתדרלה המפורסמת עם חלונות שאגאל, היתה רק תירוץ להפשרת הגוף הקפוא ומנוחה קצרה לפני תחנת הבירה הבאה. בכל עיר שמכבדת את עצמה וגם בערים שלא (ע"ע נתניה?), אפשר למצוא את המוטציה הידועה כפאב אירי. ריהוט עץ וויטראז'ים גנריים, מנת יתר של בירצ'נדייז של מרפי'ז או גינס – תלוי עם איזה תאגיד היזמים חתמו על חוזה – ומוזיקה שנעה בין רוק מיינסטרים לפולק אירי  יבבני (ואף פעם, אבל אף פעם לא Thin Lizzy!). בניגוד לכך, פאבים סקוטיים אינם מחזה שכיח. כשקראתי על הBonnie Prince, שממוקם בקרבת העיר העתיקה, ידעתי שנגיע לשם, ולו בגלל שיש להם בסטוק את אחת הבירות ממשימת ה-1001 שלי. חלל צר וחשוך, עם בר ומדפים עשויים עץ וטפט בצבע בורדו. המקום הזכיר לי פאבים שישבתי בהם בסקוטלנד לפני אלפיים שנה בערך, אבל זכרון זה דבר מתעתע. הגיע הזמן לנסוע שוב ולברר האם הצניחה בB12 לא השפיעה עליו. בכל מקרה, אני זוכרת ששקיות Walkers לא עלו בסקוטלנד 4 פרנקים שוויצריים. למרות המחיר השערורייתי ולמרות שאני לא מחובבי התפוצ'יפס על נגזרותיו השונות הנוסטלגיה השתלטה עלי וקנינו שקית. בחזרה לבירה – מבחר צנוע של 9-10 בקבוקים איכותיים, את מקצתם כבר שתינו ואולי גם אתם זכיתם להכיר. בנוסף נמזגים שם סינגל מאלטים איכותיים (אבל ללא כאלה שאי אפשר להשיג בנורמה ג'ין) ומוגשים בירות מסחריות מגזרת היינקן ונגזרותיה המקומיות. יקר, אבל חוץ מהבירות האיטלקיות המשובחות ששתינו בערב הקודם, כנראה שהפאב הסקוטי הוא המקום עם הבירות המעניינות ביותר בעיר.

IMG_2862

בדרך חזרה לחדר עצרנו ליד האשוח המזמר. IMG_2871ולפני שעלינו לרכבת בחזרה לבזל וללילה לבן בשדה התעופה עצרנו בDrinks of the World בתחנת הרכבת. חנות ענקית עם מבחר היסטרי של בירות – הרבה שוויציות והרבה בוטיק שוויצי, אם כי לצערנו נכון לדצמבר 2012 עדיין אין שם בירות מהקנטונים האיטלקיים. כתבנו על הסניף של החנות ברשומה על בירות בבאזל. בציריך המבחר גדול יותר ושם התחמשנו בבירות שוויציות, גרמניות וצרפתיות לטובת משימת ה-1001, וגם בבירות ממרוקו, קובה ומונגוליה כדי לסמן עוד מדינות בפנקס וברייטביר.

טעימות בשדה התעופה. מימין, ברודוג חדשה. משמאל - אלטביר מגרמניה.

טעימות בשדה התעופה. מימין, ברודוג חדשה. משמאל – אלטביר מגרמניה.

סיכום? סיכום. שווייץ זה לא יעד לטיול בירה. לאגרים טריים ומסורתיים אפשר למצוא מעבר לגבול, בגרמניה ובאוסטריה. איילים יצירתיים ומסקרנים אפשר למצוא מעבר לגבול באיטליה. מאידך, לא נסענו בגלל הבירה, שהיתה רק תוספת, מילוי זמן וחלק ממשימה גדולה יותר, לפני ואחרי אחת ההופעות הטובות בהן נכחתי אי פעם.

לאן הלאה? עוד חודשיים רומניה. הסיבה? טיול משפחתי (של הצד המתפקד במשפחה, כן?). בקרוב נתחיל לבדוק את מצב הבירה המקומית והמיובאת שם. אם יש למישהו המלצות, נשמח לקבל.

בירה בשווייץ חלק ב' – בבזל, בלי כסף לפלאפל.

הדבר הראשון שתפס את העיניים שלי כשירדנו מהאוטובוס שהובילנו משדה התעופה לתחנת הרכבת[i] היה שלט מאיר עיניים: Drinks of the World. ברור שידעתי על קיומו של הסניף הבזלאי של הרשת, מובן שגם ידעתי שהוא נמצא בתחנה המרכזית, אבל לא שיערתי שזה יהיה הדבר הראשון בו אחזה. תכננו לקנות את הבקבוקים בשלב מאוחר יותר של הטיול, אבל לא התאפקתי ונכנסנו לבדוק את המדפים. פסחנו על הdrinks והתמקדנו בבירה, שהof the world שיחקה בה תפקיד מרכזי. הבירות השווייצריות, הגרמניות והבלגיות שלטו במדפים, אבל חוץ מהן נחו עינינו על בירות ממבשלות בוטיק גדולות יחסית כדוגמת ברו דוג, סיירה נוואדה, קונה מהוואי, בירות אנגליות למיניהן ועשרות רבות של לאגרים ממדינות שלא ידועות כיצואניות של בירות איכותיות: החל ממרוקו, דרך בוליביה ועד לטהיטי. ויש שם גם הרבה ג'אנק.

שמרנו את הקניות לסוף הטיול כדי לא להסחב עם המשקל ואחרי צ'ק אין במלון הסמוך לתחנת הרכבת שמנו פעמינו לברופאב של Unser Bier. יעד הבירה הראשון שלנו שכן במרחק 7 דקות הליכה מהמלון, במבנה תעשייתי באמצע שכונת מגורים שקטה. המבשלה נפתחה ב1998 על ידי קבוצת מבשלים ביתיים וכיום זוהי מבשלת המיקרו הגדולה ביותר באזור. בשנת 2011 600,000 ליטרים של בירה בושלו בה. הברופאב פתוח רק בימי חמישי ושישי והתמזל מזלנו והצלחנו להכניס את הביקור ללו"ז, אבל הבירות של אונזר ביר נמכרות ממש בכל פינה בעיר. מחוץ לבזל קשה למצוא אותה ומחוץ לשווייץ – בלתי אפשרי, בגלל עלויות היצור הגבוהות והמיסוי.

IMG_2681

התיישבנו בברופאב המואר והמקושט לקראת חג המולד הזמנו את ארבעת הבירות שנמזגו מהברזים (בלונד/ פילס, אמבר אייל, שווארצביר ובירת כריסטמס עונתית) וכן בקבוק של IPA. כמצופה מבירות שמוגשות במבשלה, כל הבירות היו טריות מאוד. למעט בירת הכריסטמס שלא היתה מספיק כבדה ועשירה כמצופה, כולן מאוד התאימו לז'אנר, כולן שתיות מאוד. כולן מסוננות. אף אחת מהבירות לא גרועה אבל אף אחת מהן גם לא מלהיבה. נקודת האור – הריח המאלטי שבקע מדלתות המבשלה הפתוחות, בה נערך סיור (בגרמנית) כשהגענו.  הבירות נמזגות לכוס בגודל אחיד, כמעט חצי ליטר.

IMG_2688משם תפסנו טראם למרכז העיר, חצינו את הגשר שמעל הריין, שהואר בתאורת חג מרהיבה ושמנו פעמינו אל Fischerstube שבעיר העתיקה, פאב ששייך למבשלת פישר, שמתגאה בהיותה המבשלה הקטנה ביותר בעיר. המסעדה הומה אדם ורועשת, עם תמונות על הקירות, אהילי ויטראז' ומיני מזונות שווייצים לא טבעוניים בעליל בתפריט (הלכנו על שני סיבובים של פרעצלס). לבירות של פישר קוראים Ueli ואף הן גרמניות באופיין ומדוייקות. הזמנו את כל הבירות שנמזגו מהחבית ולשמחתנו יכולנו לבחור גדלים שונים, החל משניט ועד ל-3 ליטר. הלס, לאגר לא מסונן, וייצן מצויין ודונקל, כמו גם בוק חורפי מהבקבוק. האוירה העולצת, שהזכירה לנו את בוואריה, הוסיפה להנאתנו הכללית מהבירה.IMG_2690

 מאחר שעברו כמה שעות טובות מאז שהכנסנו אוכל נורמלי לפינו[ii] יצאנו מפישרסטובה והלכנו למרכז אנרכיסטי ששוכן מעבר לפינה, במטרה למצוא אוכל צמחו-טבעוני. המטבח כבר היה סגור כשהגענו, אז הזמנו שתי בירות של מבשלת אפנצלר מהפינה הצפון-מזרחית של שווייץ ונשלחנו לסולטן סאראי, מסעדה טורקית שנמצאת במרחק 5 דקות הליכה מהמרכז האנרכיסטי. החשאי הזמין פלאפל לא טבעוני – קציצת חומוס שמטוגנת עם ביצה ואני סגרתי את היום המתיש והקר הזה עם מרק עדשים מהביל ומשביע.

את בוקר יום שישי פתחנו עם משקה חם ומאפה בHolzofenbäckerei Bio Andreas. עטתי על מאפה שמרים מלא בשקדים מסוכרים, צימוקים ושאר טובין ועל קערת תה, כי ביקשתי בגרמג'יבריש איינס גרוסס תה ביטה. גרוססט אס וואז.

IMG_2708

ומאפה טבעוני מדהים עם שקדים מסוכרים, צימוקים, שומשום ושאר מטעמים

באר התה

באר התה

אחר כך עטנו על ה- Weihnachtsmärkte, שווקי חג המולד, כדי לספק את התשוקה ליין חם ומתובל שקיננה בי מהרגע שקלטנו שנהיה בשווייץ בזמן הזה של השנה. מצאנו בדוכנים נוגט טבעוני ושוקולד מריר בדוכן של Coco Loco, שלהם גם חנות במרכז העיר, ולאחר מכן שמנו פעמינו לAll Bar One, כדי להתרענן בבירות קצת יותר, נו, חדשניות. הAll Bar One הוא מקום חדש ונוצץ במרכז העיר, שמיועד לקהל מתוחכם ומגיש מיני משקאות, החל ממשקאות חמים איכותיים, עבור ביין, דרך סינגל מאלטים וכלה בקוקטיילים. זהו סניף של רשת ברים בריטית שממתגת את עצמה כידידותית לנשים (אבל באמת, לא כמו ברים תלאביביים שמתהדרים בפימייל פריינדליות ובפוסטרים של בחורה שמצווה לבלוע [צ'ייסר. ע"ח הבית. אנחנו אוהבים את הלקוחות שלנו!] אבל אני נסחפת. בואו נחזור לאוירופה). אנחנו הגענו בשביל הבירה, כמובן. חמישה ברזים של בירות שווייציות (כולל אונזר מהערב הקודם, אם זכרוני אינו מטעני) והיצע של כ-20 בירות "ארוזות" מעניינות יותר: שמות של מבשלות קראפט גדולות כסיירה נוואדה, ברודוג ופולר'ס ושמות פחות ידועים של מבשלות מהקנטונים האיטלקיים של שווייץ, שבזכותן איתרנו את המקום. לשמחתנו, כמו שבבזל ובציריך יש לבירות השפעות מובחנות של הסגנונות הגרמניים, כך בקנטונים הדרומיים מורגשת ההשפעה של תעשיית הבירות האיטלקית, שעליה אפשר לקרוא הרבה בבלוג של דרור טרבס.

שוק חג המולד בבזל

שוק חג המולד בבזל

הגענו לבר אחרי ששאלנו את מבשלת Bad Attitude, שהכרנו דרך דרור, איפה אפשר להשיג את הבירות שלהם בבזל. הזמנו פחית של The Dude, דאבל IPA, ובהמלצתה של הברמנית בחרנו בבירה ממבשלה שווייצית נוספת, אייל ענברי בשם La Rossa של מבשלת San Martino, אף היא מהחלק האיטלקי. שתיהן היו טובות מאוד והיוו שינוי מרענן מהבירות של ליל אמש.

IMG_2732

למרות המאפים של הבוקר הבטן התחילה לקרקר ולבשר שהגיע הזמן להמשיך לבדוק את היצע המזון הצמחו-טבעוני בעיר. Tibits, רשת מזנוני בריאות צמחוניים עם היצע רחב של מנות טבעוניות, נמצאת מעבר לפינה. העיקרון פשוט ודומה לקלאבים בטורקיה, למי שזוכר את הימים היפים ההם: לוקחים צלחת וממלאים בכל טוב. רק מאחר ומדובר במזנון צמחוני האפשרויות רבות ומגוונות יותר, ומאחר ומדובר במזנון בשווייץ, המזון טרי יותר ומאחר ולא מדובר בהכל כלול, בסוף שוקלים את הצלחת ומשלמים. מאחר וכאמור מדובר בשווייץ, ברגע התשלום פושטים רגל. 451 גרם מזון עבורי (זה לא הרבה) ו-636 ג' עבור החשאי (זה לא השביע אותו) = 45.6 פרנקים שווייצריים. 187 ₪ לפי שער יציג לארוחת צהריים קלה. אלה המחירים שם. אתם לא רוצים לדעת כמה עלתה הפחית של בד אטיטיוד. הארוחה הזאת סידרה לי את הצורך בירקות ותבשילים. החשאי היה הרבה פחות נלהב ועל הסניף שלהם בבזל פסחנו.IMG_2738

בדרך חזרה למלון קפצנו לשזוף את עינינו בהיצע הרום, הסינגל מאלט והבירה בPaul Ullrich, אבל נאמנים להחלטתנו לרכז את הקניות בציריך, לא נגענו בדבר, למרות המבחר הנהדר של הרום, שכלל גם מזקקות קטנות וחדשות, שלא שמענו עליהן לפני כן. ביקרנו גם בקתדרלת בזל, הצטלמנו ליד מלון שלושת המלכים ולפני הרכבת לציריך הספקנו להכנס לDrinks of the World ולהצטייד בשני בקבוקים לדרך (עליהם יסופר בblog מתישהו).

ועוד עץ מקושט, סתם כי זה יפה.

ועוד עץ מקושט, סתם כי זה יפה.


[i] לנים במלון בבזל? באכסניה? התחבורה הציבורית על חשבון הברון. בעלותכם לאוטובוס משדה התעופה הכינו מבעוד מועד את הואוצ'ר למקרה שהמבקר יחליט לבקר. בקבלת המפתח לחדר, בקשו את כרטיס הנסיעה. זוהי בערך ההטבה החינמית היחידה בשווייץ.

[ii] כנהוג בטיסות לואו-קוסט, גם באיזיג'ט משלמים אקסטרה על ארוחה. הפעם לא היה לנו זמן להכין משהו לבד, אז לפני היציאה לשדה התעופה קנינו שני כריכים בלחם ארז בשכונה. מעיון בעלון המידע במטוס למדנו שהרווחנו, קולינרית וכלכלית כאחד.

בירה בשווייץ, חלק א': הקדמה

שווייץ אינה המדינה עליה חושבים כשמתכננים טיול בירה. ואכן, החשאי ואני לא תכננו טיול בירה בשווייץ. בסוף השבוע האחרון של חודש נובמבר טסנו בטיסת איזי ג'ט זולה ומטונפת לסופ"ש בבזל ובציריך, ששיאו ומטרתו היתה הופעתם של The Young Gods לרגל 25 שנים לאלבום הראשון שלהם.

ההופעה נערכה בערב אחד, לוח הזמנים של איזי ג'ט הכתיב חופשה בת ארבעה ימים וכך, בשלושת החודשים שעברו מהזמנת כרטיסי הטיסה והכרטיסים להופעה, חקרנו את אפשרויות השתייה בשתי הערים. באופן טבעי המחקר התחיל ברייטביר, שעל אפליקציית המיקום של האתר אורן אבראשי גמר את ההלל לפני מספר שבועות. התוצאות לא היו מרשימות, בלשון המעטה: מעט פאבים וברופאבס, מעט חנויות. מכיוון שגם לרייטביר יש את הכשלים שלו, כפי שנכחנו אחרי הטיול לגרמניה, לא אמרנו נואש ושמנו פעמינו לעבר גוגל, שם מצאנו את הרשימה של BOV, בירגיק שווייצי, ועוד מספר הפניות לבירות קראפט שניתן להשיג בשתי הערים אליהן נסענו.

ציריך ובזל שוכנות בקנטונים דוברי גרמנית. בזל גובלת בגרמניה (ובצרפת), ולכן ציפינו להשפעה גרמנית על תרבות הבירה המקומית: בירה זולה, טריה, טעימה בטירוף שנגמעת מכוסות שכל אחת מהן מכילה בערך 50% מצריכת הבירה השנתית לאדם בישראל. ההנחה בעניין הטריות התבררה כנכונה. זהו.

בירה טריה בציריך

בירה טריה בציריך

למי שלא יודע נחזור ונספר שבשנה האחרונה, עת סיימנו לקרוא ולשתות את ספר מותגי הבירה הישראלי שאשם בהיווסדו של הבלוג הזה, אני – ולדאבונו הרב גם החשאי – התחלנו משימה חדשה ושאפתנית: לשתות את כל הבירות בספר 1001 Beers You Must Try Before You Die ולתעד את המסע בבלוג הבת, The Beer Gatherer.  תריסר בירות שווייציות מופיעות בספר ובמשימה כמו במשימה – היינו מאוד מוכווני מטרה בסוף השבוע.

בירה בציריך

מי צריך את שייקספיר אנד קו כשיש את ביר אנד קו? חנות ספרים בציריך.

ברשומות הבאות בשני הבלוגים נחלוק רשמי בירה משווייץ. תהיה חפיפה כלשהי בתכנים, אבל מהיכרותי עם החומר האנושי הקלוקל שעומד מאחורי הפרוייקטים, הblog בטח יכיל יותר רשמי טעימה וחוויות מפוקפקות. לא מפוקפקות ממש – מדובר בשווייץ, כן? אבל אם אתם חננות שמתלהבים מתיאורים של ניחוחות וסיומות, בקרו אותנו גם שם.

בירה בחוץ: ברוז'

בן זוגה של חברתי הטובה ע' עבר בספטמבר האחרון להתגורר בברוז' בבלגיה למשך כחצי שנה. מבחינתם, עזיבת הבית על שלושת הילדים והחתול, היא אמצעי להשגת מטרה גדולה ומשתלמת בטווח הלא-מיידי. מבחינתי מטרת העל של הרילוקיישן שלו היא הביקור שע' תערוך שם בשבוע הבא, שהוא בעצמו אמצעי לרכישת בירות בלגיות למען המטרה הנעלה של צליחת ספר הבירות הגדול, אותו אני מתעדת בבלוג בירה השני שלי. בחמישי בערב סיפרתי לחשאי על נסיעתה הקרבה של ע' והוא הזכיר לי שלא ממש כתבתי על טיול הבירה שערכנו באוקטובר שעבר. בשנה שעברה הבלוג היה מפוקס כולו על שתיה בעקבות ספר מותגי הבירה ואתנחתא לטובת העלאת זכרונות לא ממש היתה במקום גביה בסדר העדיפויות, ובכל זאת היו בבלוג אזכורים לטיול:פעם אחת כתבתי על בירה בקלן; ברשמי הטעימה של שלנקרלה סיפרתי על הערב הראשון בבמברג,בו גם שתינו טוכר שבאותו זמן לא נמכרה בארץ; על מינכן לילרתי החודש וגם בשנה שעברה, כששתינו בבית לוונבראו מפחית, חודש אחרי ששתינו בברוהאוס. ואפילו כתבתי על ארוחת צהריים בברוז', בה שתינו את ההוגרדן גרנד קרו, שנמצא בספר המותגים אך בין ההורדה לדפוס לפתיחת הבלוג ירדה מהמדפים.

לא מבטיחה כלום, אבל בהשראת ע' ובעלה ולטובת הנוסעים והמגגלים, שמגיעים לבלוג בתקווה למצוא מידע על בירות בחו"ל, אנסה בשבועות הקרובים לכתוב על יעדי הבירה אותם כבשנו בטיול. באופן טבעי להקשר, אתחיל In medias res, .בברוז'. נחתנו בליאז' ומיד נסענו לגרמניה, שם בילינו שבוע, שלאחריו חזרנו לשבוע נוסף בבלגיה. המסלול נראה לנו טבעי, שכן מה יותר טבעי מלהתחיל את החלק הבלגי של הטיול בפלישה לחבל הארדנים? בכל מקרה, בברוז' נשארנו לילה אחד, בין הסופ"ש בבריסל לבין אנטוורפן. שתי הערים הגדולות שוכנות במרכז המדינה וברוז' במערבה, שעה וקצת נסיעה מכל אחת מהן. מכיוון שזהו בלוג בירה וברוז' היא אחת מהערים המתויירות ביותר באירופה, אפסח על תיאורי הקתדרלות והתעלות ועל המלצות לחנויות תחרה. אנחנו הגענו לשם בגלל הבירה ואתם כאן כדי לקרוא על בירה*.

אבל עברנו ליד, בדרך לצ'יפס.

מבשלת De Halve Maan היא בטח אטרקציית הבירה הראשית של העיר. זאת מבשלה משפחתית בת למעלה מ-150 שנה, שנמצאת במרכז העיר ומייצרת פנינים כדוגמת ברוגסה זוט וסטראפה הנדריק שהבליחו לרגע בארצנו. היא מציעה סיורים מודרכים בתשלום, שמסתיימים בתצפית פנורמית על העיר. אומרים ששווה לבקר שם, אבל החשאי ואני היינו מוכווני פאבים. בגלל שכבר שתינו את הבירות של המבשלה לא נכנסנו, לא ביקרנו, אז אני לא יכולה להמליץ.

הגענו לברוז' בשעות אחר הצהריים ותכננו לנסוע לאנטוורפן כעבור 24 שעות פחות או יותר. בגלל שחוץ מבירה רצינו לראות את העיר וגם בגלל שהבנו שכדאי שנוריד הילוך אחרי כמויות האלכוהול שצרכנו בבריסל, החלטנו להתמקד במקומות שנראו לנו מעניינים. מחוץ לשעות העבודה החשאי ואני קצת זקנים ומפגרים טכנולוגית ונעזרים במדריכי טיולים, כגיבוי לתחקיר האינטרנטי ולסיוע של ידעני וידועני בירה. חוץ ממישלן הצטיידנו גם בGood Beer Guide to Belgium, שעזר לנו לבחור את יעדי הרביצה. קוראים ושותים, כן?

הדה סטרוזי הראשון שלנו

יעד הבירה הראשון שלנו בברוז', מרחק 3 דקות הליכה מהבד אנד ברקפסט המקסים בו שהינו היה הBierboom: שילוב של חנות, פאב וסלון אפלולי המתמחה בבירה ואבסינת'. נראה כי הבעלים מתגוררים מאחורי החנות ובזמן שהיינו שם בחורה צעירה, כנראה הבת, באה והלכה. שלפנו מהמקרר בירות אקראיות עם תווית יפה וכך שתינו לראשונה בירה של מבשלת דה סטרוזי, אחת מהמבשלות המעניינות והחדשניות ביותר שפועלות כיום בבלגיה. החברים מעליית הגג ביקרו השנה במבשלה עצמה וחזרו עם חוויות ועם בקבוקים שלשמחתנו זכינו לשתות מהן. בימים שקדמו לביקור בברוז' כבר הבנו שמקומות רבים בבלגיה אימצו את קונספט כל המרבה הרי זה משובח: פאב שמחזיק מאות סוגים שונים של בירה בלגית איננו מחזה נדיר במדינה ולכן המבחר הדי מצומצם בבירבום – אין שם ברזים – הוא קצת חריג, אבל במבט רטרואקטיבי על אתר האינטרנט ועל עדכונים מהשטח, האיכות משחקת כאן תפקיד מרכזי, עם בירות למביק קשות להשגה ובירות ממבשלות בוטיק פחות ידועות, אך איכותיות. במקררים יש אפליה מתקנת לבירות פלמיות, אבל לא נכנס לסכסוכים אתניים עכשיו. כמו בכל מקום בבלגיה, גם כאן מקפידים על מזיגה נאותה, כזאת שמשאירה ראש קצף ענק ומגונן, אך בניגוד למקומות אחרים, לא מדקדקים בקטנות כתחתיות תואמות וכוסות ממותגות (אולי בגלל שדה סטרוזי ובראסרי דו בוק פשוט לא מתעסקים בזוטות שיווקיות?). האפלולית של המקום נעמה לנו, המוזרות מצאה חן בעינינו ונשארנו לשני סיבובים שלאחריהם הצטיידנו במספר בקבוקים לקחת הביתה.

קמברינוס, ברוז'

מהבירבום השקט שמנו פעמינו לBierbrasserie Cambrinus, מסעדה הומה וצפופה שכמו הגמברינוס באשדוד ועוד מיליון ברים אחרים ברחבי העולם קרויה על שם מלך פלנדריה ופטרונם של מבשלי הבירה. המקום מפורסם הן בזכות מבחר הבירות הנמזגות בו, מבקבוקים ומחבית והן בזכות התפריט המתמחה במנות מבושלות בבירה. צמחונים שאנחנו, התמקמנו על הבר, ליד זוג ניו זילנדים שהגיע מתחרות בירה במינכן, שם הם שימשו כשופטים. עשרות לוחות פח על הקירות, 8 ברזים מאחורי הדלפק וכ-400 בקבוקים במקרר יש בגמברינוס. 400 בקבוקים, שמתוכם דלינו כמעט את הגביע הקדוש של עולם הבירות:הבלונדינית וה-8 של המבשלה הטראפיסטית Westvleteren. בניגוד לשימאיי וללה טראפ, שנמצאות בכל חור בעולם, המודל השיווקי של הנזירים השתקנים שמאיישים את המבשלה מבוסס על ביקוש-יתר. עקרונית, הבירה נמכרת רק קמעונאית, רק בארגזים, רק במנזר ורק בתיאום מראש עם הגבלת מספר הארגזים לאדם/ מבקר/ מכונית. ליד המנזר, שנמצא בווסטוולטרן, יש בר שמחזיק באופן קבוע את כל ארבעת הבירות של המבשלה. קחו אספקה לא סדירה, שלבו עם כללי מכירה נוקשים, ביקורות נלהבות פרי עטם של יודעי ח"ן וקבלו הייפ. בעוד שהמחיר הקטלוגי עומד נכון להיום על 30-39 אירו לארגז של 24 בקבוקים (כמה עולה ארגז גולדסטאר?), המחיר לבקבוק בודד בחנויות ובפאבים שמתעלמים מההתחייבות לא למכור את הבירה מגיע ל-10-12 אירו. אז זה מה שהזמנו בקמברינוס: ווסטוולטרן בלונד ו-ווסטוולטרן 8, שתיהן עשירות ומהנות וגם בקבוק של Hop Ruiter בהמלצת השופט הניו זילנדי, בירה בלגית חזקה וכשותית בצורה מפתיעה.

דיוקן עצמי עם ווסטוולטרן

קצת יותר מ-3 שעות עברו מהרגע בו נכנסנו לבירבום ועד שהתיישבנו ביעד השלישי, האחרון והנחשק ביותר מבחינתנו בברוז': 't Brugs Beertje. ברחוב צדדי בקרבת מרכז העיר, מאחורי דלת לא מרשימה בעליל שוכן אחד מבתי הבירה המרשימים ביותר בבלגיה ויש האומרים בעולם כולו. הדובון מברוז', משחק מילים פלמי, נפתח בשנת 1983, עם סטוק של 120 בקבוקים. כיום התפריט כולל כ-400 סוגים שונים של בירות בלגיות: טראפיסטיות ובירות מנזרים אחרות, סייזון, למביק, קוואדרופל ושאר טובין מהארץ השטוחה.

סוגרים את הערב בברוז'

על הבירטייה והפארטיה מנצחת כבר כמעט 30 שנים דייזי, שמשרה על המבקרים אוירה ביתית ומסבירת פנים. הכניסה לבר קטנה וצפופה אולם החדר האחורי מרווח יותר. נרות על השולחנות, בירצ'נדייז על הקיר ותמונות שלה עם צייד הבירה, מייקל ג'קסון זצ"ל. עבר זמן רב מאז הטיול ואני לא זוכרת מי בחר את הבירות שהזמנו. יש סיכוי שזכינו להמלצת הצוות, כי Prearis Quadrupel המצויינת, הכמעט-פורטרית, ראתה אור ב2011; שום סיכוי ששמענו עליה לפני כן. גם בירת ההאלווין, Smisje Speciaal היתה בטח המלצה. הרשמים ביומן מעידים שרבצנו בבירטייה כמעט שעתיים. שני סבבי בירה, נישנוש תפוצ'יפס וגבינות (ביקרנו שם 3 שבועות לפני שחזרתי לטבעונות), רביצה בכורסאות הנוחות וספיגה איטית של האוירה ושל האלכוהול. אם יש לכם זמן לבר אחד בברוז', זה המקום.

בית העסק המובחר. לגמרי.

ביום המחרת, לפני שנסענו לאנטוורפן ואחרי שהחלמנו מההנג אובר בעזרת ארוחת הבוקר העשירה בHobo Bed and Breakfast, טיילנו בעיר, רגלית וסירתית (אכן, שיט תעלות. תהרגו אותי), ועשינו שופינג בBier Temple המקומי. קטן יותר מהסניף בבריסל, זה עדיין דיסנילנד לאוהבי הבירה הבלגית: כוסות, חולצות, אפילו בובות פרוותיות של הפיל הורוד של דליריום ובקבוקים. המון. מארזי מתנה, בקבוקי מגנום, תויות מוכרות כהוגרדן ודובל ובקבוקים אלמוניים, גם, במחיר משולש ואף מרובע מכל בירה אחרת בחנות, וסטוולטרן 12. המחירים גבוהים כצפוי ממיקום החנות והביקורות מצביעות על חנויות איכותיות יותר כבכחוס קורנליוס שמרוחק ממרכז העיר, אבל את רוב קנייות הבירה שלנו ערכנו בביר טמפל. בטיול הבא נהיה חכמים יותר.

*ובכל זאת: שוקולדים משובחים בDumon Chocolatier, צ'יפס טריים ומהממים בשה וינסנט, תיקי מעצבים יד שניה – ויטון להמוניות, דלוו לאנינות בSecondo

תמרות עשן זה פאן

הזמן: חמישי בערב, פתיחת סופ"ש שכולו סטטיסטיקה, בארוחת ערב של אלופים.
המקום: בבית. מה יש לנו לחפש בחוץ בחמישי בערב?
השותים: אנחנו
הנשתים: Schlenkerla Rauchbier Märzen, Schlenkerla Weissbier

 

 

אני אוהבת עשן. ריחות של היקורי, ברביקיו, סינגל מאלטים. הארומות המעושנות הן בטח פיצוי על 20 שנות צמחונות. אני כל כך אוהבת את הריחות האלה שתקופה מסוימת, כשעוד הייתי קצוצת שיער, חפפתי עם סבון בריח קומזיץ. אני אוהבת עשן, אבל ישנן סיטואציות שפשוט לא מתאימות. לכן, כשהחשאי התקשר אתמול לספר שהודות לעבודות השיפוץ  והזיפות בשכונה הלא-שפויה שלנו הכביסה שעל החבל קיבלה ריח של שלנקרלה, התעצבנתי. הערב הורדתי את הכביסה, נוכחתי לדעת שהוא לא דיבר שטויות, ובשעה שהוא בישל ארוחת ערב – תפוחי אדמה מטוגנים עם שום ובצל ושעועית ברוטב – אוכל של בטלנים עם מזווה שמלא בפחמימות נוזליות ותו לאו – כיבסתי את הבגדים מחדש ובכל זאת לא הצלחתי להיפטר מהריח. מילא, אפשר לדמיין את ל"ג בעומר.

הניחוחות שעלו מהגרביים ומהציפיות, שהשתלבו בהרמוניה עם האוכל הג'אנקי והכבד, הם שהובילו לבירות שהתלוו לארוחת הערב: שלנקרלה מארצן ושלנקרלה חיטה. החיטה הגיעה לארץ לא מזמן, בירדי איזרחו כאן את המארצן לפני מספר שנים ואז הייבוא שלה הופסק ואז היא שוב הופיעה עם יבואן חדש. שתינו אותה כאן בעבר, אבל היא זכורה לנו בעיקר כטבילת האש בערב הראשון שלנו בבמברג, בטיול הבירה שערכנו בסתיו, במבשלה הומת האדם והתיירים שבלב העיר העתיקה. אמנם במהלך היום הראשון בטיול כבר הספקנו לספוג מעט תרבות בירה גרמנית, Kölsch על הבוקר בקלן ליד הקתדרלה וצהריים במנזר קרויצברג בלב  עמק הרון הכניסו אותנו לאוירה ולימדו אותנו שלמרות שבמקום מבושלים מספר סוגי בירה מיותר לצפות שבנקודת הזמן המסוימת הזאת גם יגישו יותר מבירה אחת.

בשלנקרלה  גם למדנו שאם שותים אין מלצרים. הולכים לאשנב בפינה, משלמים על בירה + פיקדון לספל ומוצאים פינה לעמוד בה וללגום את משקה האלים הטבטוניים – בירה שמיוצרת בטכניקה של פעם, בה השעורה נקלית מעל עצי אשור שנשרפים לאיטם, שמקנה לבירה את הטעם הייחודי והקיצוני שלה: המרירות שלה סבירה לחלוטין, אבל  עם הלגימה הראשונה הפה והאף מוצאים את עצמם תחת מתקפת-בזק של עישון בשרני ועץ שמשתלטים על כל החושים. זאת בירה קלה, כולה לאגר בן 5.2%, ממש כמו סטלה ארטואה, אבל את תתנו למספרים להוליך אתכם שולל – זאת בירה קשה לשתיה. בצורה טובה, כן?

היה לנו בבית בקבוק של שלנקרלה מארצן ששמרנו לבישול. לפני כחודשיים החשאי התנסה בשימוש בשלנקרלה במרינדה ונזיד (למוצרי הסויה, כמובן). היה טעים, יש פוטנציאל למשהו טעים יותר אבל לא היה לנו זמן להתנסות. החלטנו לפתוח אותה ביחד עם בקבוק בירת החיטה המעושנת שכאמור מיובאת עכשיו לארץ. העישון של בירת החיטה מגיע אף הוא מהשעורה המעושנת המדוברת. יש לה ריח מעניין – אותם מוטיבים צפויים של חיטה, קרי בננה וציפורן, אבל עם עישון מורגש מאוד. העישון ממשיך ללוות את הבירה ולהשתלב טוב גם עם מעט טעמי הטופי והחמצמצות החיטתית. היא קלילה יותר מהמארצן ועל אף תועפות העשן מפתיעה בנגישות שלה. זאת לחלוטין בירה שעתידה לככב במקרר שלנו.

מעיין הגולדסטאר

את התכניות ליום הולדתי ה34 שחל אתמול הגיתי לפני חודשים רבים: לשתות גולדסטאר. אבל לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר בחנות המפעל, קרי במבשלת טמפו עצמה, ואז להצפין ולשתות עוד גולדסטאר. לא סתם גולדסטאר, אלא גולדסטאר שנמזגת מברז הנחושת של מעיין הבירה בחיפה.

לטמפו יש מרכז מבקרים שמארח, בתיאום מראש, כל אחד מעל גיל 16. הנסיבות וחוקי מרפי (או חוקי מרפי'ס?) הובילו לכך שלא הצלחתי לתאם סיור בעצמי. לתפקיד הדאוס אקס מכינה נכנס ידידי אורן מטמפו ומהבלוג בירה ועוד, שביום רביעי הודיע  שהחשאי ואני מסופחים לסיור של עובדי פאב הטמפטיישן התלאביבי למחרת ב-10 בבוקר.

ארבע שעות בילינו עם נחום בסיור ושתינו כל מילה שיש לו להגיד. עם פז"ם של 30 שנה בטמפו, הבנאדם ראה הכל וחווה הכל. במרתף בו נערכת ההדרכה יש ויטרינה בה הוא מציג את אוסף טמפו שלו: בקבוקים של מהדורות מיוחדות של הבירות, ספלים ופריטי אספנים הקשורים בטמפו שהגיעו אליו בדרך לא-דרך, כמו בקבוקי זכוכית משפחתיים של משקאות קלים, שנטו להתפוצץ בידי הצרכנים עקב התסיסה.

תמונה נדירה של בקבוק גדול שנמצא במפעל טמפו שנסגר בחולון, הבקבוק הקטן והקלאסי ושני ברמנים במצב ערות בשעה 10 בבוקר.

אביר המקוריתתתת!!!!1 ואבירצ'נדייז

כאמור, הסתפחנו לחבורה של ברמנים, ולכן ההדרכה היתה מוכוונת בר. למדנו כלמיני דברים על אורך חיי מדף, לדוגמא: חבית גולדסטאר או מכבי ששוכבת במחסן (חשוך וקריר, כמובן), מתה אחרי חודשיים. אחרי החיבור לברז, חבית הגולדסטאר/ מכבי מתה אחרי 3-4 ימים. מ.ש.ל: לשתות גולדסטאר רק במקומות שעפים על הבירה הזאת. לא בבתי קפה, לדוגמא, כן אצל מתי המקלל.

נחום גם מזג דוגמאות של בירה מקולקלת, כדי שנלמד לזהות קלקול רק מהמראה, לפחות כשמדובר בלאגר:

הדבולוציה של הלאגר

חוץ מזה, קיבלנו טעימה של האבולוציה של גולדסטאר. בירה בשלבי התפתחות שונים נמזגה מקנקלים: הגולדסטאר שבושלה ב11.1, יום לפני הביקור, היתה למעשה תירוש: עכורה, כמעט לא מגוזזת, מתוקה להחריד עם דומיננטיות של הלתת. הגולדסטאר מה4.1 הסריחה קצת. נחום הרגיע ואמר שזה חלק מהתהליך. היא התבהרה קצת למרות שבגדול העכירות ניכרה בה, אבל לפחות היא עוברת כבירה: יש מרירות. הדגימה האחרונה שקיבלנו היא בירה מדצמבר, בת כחודש. בירה "ירוקה" – ריחה מתקרב לריח הלאגר המוכר והרגשנו גם כשות וגם לתת. כמעט לא מגוזזת, לא מסוננת ומרירה.

גולת הכותרת מבחינתי היתה אמורה להיות טעימה של גולדסטאר הישר מפס הייצור. לדאבוני, פרוייקט השתלטותי על העולם עדיין בשלבי פיתוח. זאת הסיבה (היחידה!) לכך שטמפו לא עובדים עדיין לפי התיעדוף שלי ולכן נלקחנו לסיור בפס הייצור של הייניקן, שמבושלת בהולנד ומותססת חלקית בתהליך השינוע בדרכה לנתניה. רעש, קור, ופס ייצור רובוטי ומופלא לשכמותנו, שמוקסמים מפוטוריזם ותיעוש, ובקבוקי הייניקן היישר מהמכונה, לפני הכניסה לתהליך הפיסטור.

24,000 בקבוקים בשעה. מי שותה את כל זה?!?!

ליומולדת הבא - משקפי פראדה חתוליות.

וואו, זה היה טעים. כל כך לא קשור להייניקן שקונים בבקבוקים מהסופר. טרי-טרי, עם נוכחות של שמרים ודגנים בפה. לבקש כוס זכוכית כדי להתחיל לרחרח ולשתות כראוי היה קצת מוגזם, לצערי, אז תצטרכו להאמין או לתאם הגעה למפעל ולקוות ליפול על יום הייניקן, למרות שביקבוקים של גולדסטאר ומכבי חייבים להיות שוס גדול לא פחות. (פרטים בדף של מרכז המבקרים של טמפו)

תודה רבה לנחום על הנתינה, השיתוף ועל כל ההעשרה. תודה גם לאורן על העזרה ולצוות של הTEMPTATION. נבוא לבקר ולשתות גם אצלכם גולדסטאר.

אם שותים לא נוהגים ומטמפו לקחנו רכבת למה שהחיפאים קוראים "העיר", הדאונטאון היחיד בישראל – התחתית – ונפגשנו לארוחת צהריים עם יאמה, חברה, תופרת בחסד עליון, חובבת בירה ונכדה לשוטר תנועה שכל יום ישב במעיין הבירה לארוחת צהריים. יאמה הזמינה את "הבירה העכורה הטעימה הזאת" וכדי שהיא תזכור את השם נתנו לה את בקבוק הפאולנר של אקסין, בובת הבליית' החדשה שלי שהתלוותה אלינו לסיור (ובטמפו  הושארה בתיק – מספיק הסתכלו עלינו בעין עקומה כשסיפרנו שהיתה תקופה שהיינו נוסעים לבלות בפאב המוזה בערד).

בירצ'נדייז לבובות, אכן כן.

בחישוב גס, לא התראינו עם יאמה למעלה משנתיים וחצי. התרכזנו בהשלמת פערים ובדיבור צפוף על בובות עד שהמקום נסגר. הפנקס לא הוצא ולכן אין רשמי טעימה. אין ברירה – "נאלץ" לבקר שוב במעיין הבירה.  אבל הביטו איזה יופי – כל כך צלולות וקצופות:

זוכרים את התמונה של הקלקולים מלמעלה? אז זהו, שלא.

אחרי מעיין הבירה דשדשנו  בבוץ לסשן קוקטיילים במפ"ל של ידידינו אורון מהבלוג חלומות רטובים ואז לשליש הכרחי של ליבירה ביטר, שעליה כבר כתבנו בעבר ובטח נכתוב גם בעתיד.