בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.

מבשלת אלכסנדר – ביקור חוזר בספינת האם

הזמן: חמישי אחד ביולי, היה חם.

המקום: מרכז המבקרים של מבשלת אלכסנדר, ששוכנת ברחוב עם השם הכי חמוד באזור התעשייה עמק חפר, צבי הנחל

השותים: אורי שגיא, שון עברי, החשאי ואני

הנשתים: נבחרת אלכסנדר, שגדלה קצת מאז הביקור הקודם

Alexander_09

זה התחיל בגמגום מבולבל. באותו יום חזרנו מביקור בג'מס בפתח תקווה, שם ריאיינו את ג'רמי לטובת פלטפורמה אינטרנטית אלכוהולית אחרת. מלאת מרץ התקשרתי לאורי שגיא, ההוגה, המייסד, הברומאסטר והכוח המניע של מבשלת אלכסנדר. הזדהיתי, סיפרתי שאני עכשיו כותבת על מבשלות ישראליות לפלטפורמה, ושאשמח לבקר במבשלה. מסתבר שגרעין הפלטפורמה בילו אצלו כמה שעות לפני שהתקשרתי, "אבל תבואו, נשתה בירה ונדבר, מה רע?" החשאי ואני לא אומרים לא לבירה, או לחפירות על בירה. מקסימום, אם הגרעין הקשה של הפלטפורמה יחליטו לוותר על הטקסט שלי, אפרסמו פה, אז הנה.

הגענו לאלכסנדר ביום חמישי בשעות אחר הצהריים, בתחילת חודש יולי. שלושה בירנים, מלשון ייננים, במגפי גומי ובחולצות המבשלה נתנו את הפוש האחרון לפני סוף השבוע. אורי ושון עברי, מנהלת המותג, חיכו לנו בקדמת המבשלה, שם יש שולחן טעימות ארוך, חנות מכר צנועה אך מסודרת, ומספר ברזים. מרכז המבקרים משמש מקום הדרכה לצוותים של ברים ומסעדות, ומקבל בשמחה ביקורים וסיורים של קבוצות, וגם של משפחות. הוא גם מארח באופן מסורתי פסטיבל ביעור חמץ בשישי שלפני חג הפסח, דבר שהופך להיות אירוע הבירה הישראלי האולטימטיבי, מעין אוקטוברפסט הישראלי, ואם כבר מזכירים את אוקטוברפסט, אחד כזה עומד להתרחש שם השנה.

הרמנו לחיים עם אלכסנדר בלונד, בירת האייל הבהירה, והתחלנו לדבר על ההתחלה.

Alexander_02

איך אלכסנדר התחילה? בהיותו של אורי היה חובב בירה מתוסכל. מסביבות 1985 הוא נהג לטוס לחו"ל מטעם חיל האוויר, בעיקר לארה"ב, וזכה ללוות את פריחת תעשיית הבוטיק האמריקאית. תחילה בקליפורניה, אחר כך בקולורדו. בנסיעותיו הוא היה שותה בירה מעניינת, ואז חוזר לשממה של מונופול מקומי אחד וייבוא ספורדי. בתחילת שנת 2008 הוא סיים את הפרק החיילי בחייו, ולקח שנה בה היה עקר בית וחשב על הצעד הבא. המחשבה הראשונה היתה מעניינת מספיק כדי לפתח שהיה אותה – הקמת מבשלת קראפט בישראל. בישראל של 2008 פעל הברוהאוס ברוטשילד, שבתכלס היתה מסעדה עם גימיק, והדאנסינג קאמל, בירה מצויינת שהופצה ב2-3 נקודות.

אורי התייעץ עם הרבה אנשים ובסופו של דבר החליט ללכת עם הלב. ועדיין, משלב התוכנית העסקית הוא הבין שהקמת מבשלה קטנה מתחילה להיות כלכלית רק החל מהיקף בישול מסוים, והחליט להתייחס לנושא כאל סטארט-אפ. הוא בנה מבשלה ביתית קטנה שהביא מקנדה לצורך פיתוח גירסת בטא, כי גיוס הכספים למימון המבשלה תלוי ביכולת לבשל בירה.

אורי הרגיש שהוא מבין מספיק בבירה, אבל לא במכירות, ואנשים שאיתם הוא התייעץ, המליצו לו להפגש עם יורם ירזין, האיש שיחד עם אחיו עומד מאחורי מוזס, זוזוברה, טאקריה, קפה איטליה וז"לים כדוגמת צ'ימיצ'נגה, פסטלינה, בירנבאום ומנדלבאום ועוד. האחים ירזין הם הגורם השני שהשקיע במבשלה והם עשו את ההמשך להרבה יותר פשוט. הם עסקת חבילה, אומר אורי, משקיעים, שותפים נהדרים ומבינים במסעדנות. יצאנו לדרך וגייסנו שותפים נוספים. 2009 היתה שנה לא טובה לכלכלה, אבל מסתבר שיש מספיק אנשים שרוצים להשקיע במוצר מוחשי וייחודי, ולא רק בתוכנה, ופחות מסתכלים על המיליונים הפוטנציאליים.

הבחירה בעמק חפר כבית של המבשלה היתה ברירת מחדל. אורי מתגורר מעבר לכביש והוא ידע מההתחלה שהוא צריך להיות נוכח במבשלה כל הזמן: "לשמרים יש את לוח הזמנים שלהם". החלל הנבחר שימש בחלקו את מאפיית בראל למוצרים ללא גלוטן והיה די מוכן מבחינת רישיונות משרד הבריאות, וחלקו שימש כמחסן. כיום אלכסנדר מעסיקה כ-17 עובדים. חציים בייצור, חציים במכירות. חלקם עובדים זמניים – מטעימים בחנויות ובאירועים – וכולם, כולל המנקה, מועסקים ישירות. על דור המייסדים של המבשלה נמנו אוראל, שהגיע מתחום הלילה והיה אמון על המכירות, ופטריק ואן-דאם, בחור הולנדי שלמד בישול בירה בויינשטפן. הברומאסטרים המקומיים המעטים היו עסוקים בפרוייקטים אחרים. אורי פרסם מודעה בפורום אמריקאי, ותוך דקה הוא קיבל מלא פניות מאנשים שרוצים לבשל בירה בישראל.

Alexander_04

החזון של אלכסנדר מופיע על התחתיות ואביזרי הפרסום: ליצור בירה ישראלית מעולה. בירה ישראלית שכיף לשתות. שהמהות מתבטאת בטעם ובריח טובים ושלשם מכוונים. זאת, בעיני אורי, המהות של בירת בוטיק. האג'נדה של מבשלות מסחריות היא שונה. המטרה של אלכסנדר: בירה מעולה לכולם – זמינה במקסימום מקומות ובשאיפה למחיר כמה שיותר נגיש. היקף הבישול הוא חלק מהגשמת החזון והמטרה, והזמינות מצריכה עבודת שטח והרבה אנרגיה; זאת עבודה לא פחות קשה מלהכין בירה מעולה. החיבור למקום מתבטא גם בשם ובלוגו, נחל אלכסנדר הקרוב, על צביו, שהלוואי וגם להם היו כנפיים, כמו בצב של המבשלה, וכך אולי הם היו מצליחים לברוח מבריונים עם ג'יפים וטרקטורונים, שדורסים אותם.

ולאט לאט אלכסנדר מגשימה את החזון. יותר ויותר ישראלים מצביעים בארנק וקונים יותר אלכסנדר, דבר שמתבטא בגדילה בייצור ובמכירות, ובכל הנירוסטה – תוצרת ישראל – שצצה לה במבשלה בארבע השנים מאז ביקורנו הקודם.

כדי לחזק את האלמנט של המעולה בחזון, אלכסנדר משתתפת בתחרויות בינלאומיות. זה חשוב, כי הישראלים חשדנים מטבעם וצריך לשכנע אותם, שחוץ מיין, שוקולד וקפה מעולים, יש פה גם בירה מעולה. וכך, במטרה לגרד איזו מדליית ברונזה, אורי הגיש בירות לEuropean Beer Star. ב-2012 הבלונד זכתה בזהב, וב-2013, הבלאק גנבה את הזהב שבאופן מסורתי ניתן למבשלות אנגליות בקטגוריית הפורטר. בשנת 2014 הבלאק זכתה במדליית זהב גם ב-World Beer Cup האמריקאי, בה הנוכחות הדומיננטית היא של מבשלות אמריקאיות. הזכיות הביאו לכתבות בטלויזיה הגרמנית, שהיתה בשוק מהזכיה של מבשלה ישראלית עלומה בתחרות, ובCNN. שאלנו, כמתבקש, על ייצוא, ואורי השיב שבקטנה, כתגובה לביקושים נקודתיים בארה"ב ובהונג קונג, אבל הפוקוס הוא השוק המקומי.

היכל התהילה

היכל התהילה

הגרעין הקשה

אורי מעיד שהוא מכין רק בירות שהוא אוהב. הוא מספר שבשלב התכנון – שזהו השלב המרכזי בבישול, נכנסים למשוואה כ-100 פרמטרים שונים: מים והתאמתם לסגנון, שילוב סוגים שונים של כשות ולתת, טמפרטורה, זמנים ועוד. הוא נעזר בתוכנה ייעודית למטרת התכנון. בירה זה 50% מדע ו-50% אומנות. בשביל המדע, הוא נסע לקבל הכשרה פורמלית במכון סיבל בשיקאגו, כי עם כל הכבוד ל-25 שנות בישול ביתי, כשהוא הגיע לשלב של גיוס משקיעים, תעודה עוזרת. בבתי הספר מלמדים לייצר בירה ולא ליצור בירה. היצירה היא תוצאה של ניסוי וטעייה, של עבודה כשוליה.

באופן חריג למבשלת בוטיק ישראלית, את השמרים אלכסנדר מגדלים לבד, בטמפרטורה של 80 מעלות מתחת ל-0, אי שם בארץ. השמרים גדלים מתא בודד, ממנו נוצרת מושבה עם DNA זהה, דבר שמאפשר ליצור בירה מאוד-מאוד דומה בכל פעם. אותה אוכלוסיית שמרים עוברת מאצווה לאצווה ועוברת בדיקת איכות במעבדה שנמצאת במבשלה.

שתי הבירות הראשונות, והמוכרות ביותר של המבשלה, אלכסנדר בלונד (5.3%, אייל זהובה) ואלכסנדר אמברה (5.7%, ביר דה גארד), הן ורסיות של בירות שאורי הכין כמבשל ביתי, שהוגשו לתחרויות. אחת מהן אף זכתה בלונגשוט, תחרות הבישול הביתי שמתקיימת כבר 11 שנים. גירסא קדומה של אלכסנדר בלאק (פורטר, 7%) זכתה בתחרות העבר אתגר הסטאוט, שיועדה אף היא למבשלים ביתיים. כמבשל ביתי, הוא בישל בעיקר את הבלונד והאמברה, כי כפי שהוא אומר, אלו בירות של אוכל. בירות יבשות, מאוד טעימות ומאוד קלות. אלו גם שתי הבירות הנמכרות ביותר של המבשלה.

אורי מאמין באיזון, הרמוניה ואנדרסטייטמנט בבירות שלו. בשביל זה, ארבעת חומרי הגלם הבסיסיים מספיקים כדי ליצור בירה שכיף לשתות. אחרי שלושת הבירות הראשונות, יצאה אלכסנדר גרין, IPA בת 57IBU (IBU = מידת המרירות של הבירה. לשם השוואה, הבירה הנמכרת בארץ, שכבר לא תקבל במה כאן בבלוג, כי אני לא סובלת מתסמונת האישה המוכה, תודה רבה, היא בת 13 IBU.) היא יצאה כבירה עונתית, והפכה לחלק מהמחזור ולבירה השלישית הנמכרת ביותר של אלכסנדר, כי הקהל הישראלי התבגר קצת והיה מוכן לקבל בירות מרות יותר. וגם היא, מאוזנת, מספיק מתוקה, "ללא פניות חדות."

מתוך הבנה שכדי להנגיש את הבירה לציבור צריך להתחבר למי שיודע לספר סיפור, בשנת 2014 אלכסנדר חברו למגזין בלייזר להוצאת אלכסנדר בלייזר, בירה עונתית בסגנון בלגי חזק עם 8% אלכוהול. זה יצר באזז ולמרות שבלייזר שיתפו מאז פעולה עם מבשלת הנגב, אלכסנדר ממשיכים להוציא את הבירה, כמענה לביקוש.

הבירה הבאה שיצאה – הבלונד האורגנית הנהדרת. וריאציה של הבלונד, והבירה האורגנית – לפחות המסחרית ועם תקן – הראשונה בישראל. היא יצאה בקיץ שעבר והופצה לנקודות ספציפיות, מאלו שכותבת שורות אלה נוהגת לפקוד כשהיא רוצה להתפנפן ולאכול בחוץ אוכל שהוא גם טבעוני וגם לא ג'אנק מוחלט: אורנה ואלה, קפה לואיז, ננוצ'קה (ועוד מסעדות עם שמות של בנות???). השנה היא יצאה מהנישה וניתן למצוא אותה בברים ומסעדות שלאו דווקא קשורים לטרנגד האורגני. אורי שואף לבירה עונתית כל שנה, אז Stay Tuned, תיכף מגיעה אחת חדשה!

Alexander_05

פרייבט לייבל

"אני מת לעשות בירה חדשה כל חודש," אומר אורי. לוגיסטית זה לא מתאפשר, אז חלק מהרצון הולך למותגים פרטיים, שמערבים בדרך כלל אדם נוסף בתהליך התכנון. הפעם הראשונה שזה קרה, לפני כשנתיים, היתה יוזמה של יובל בן-נריה, השף של מסעדת טאיזו (שמגישים אוכל טבעוני סבבה ממש וגם קוקטיילים טובים). בן-נריה נפגש עם אורי וביקש "בירה כמו קירין", יבשה, שתתאים לתפריט האסייאתי של המסעדה. אורי תמה על הבקשה לבירה מסוג זה, אבל נענה לאתגר, ובמקום להכין clone של בירה יפנית מסחרית שעשויה בעיקרה מאורז, חומר גלם זול וזמין, הוא תשאל את בן-נריה וניסה לרדת לקנקנו. אחרי סדרת טעימות עיוורות עם הסו-שפים הם התגבשו על שפה: בירה עם גוף ומרירות ומעט פירותיות. אחרי התקבעות על מאפייני הבירה האידיאלית למנות של טאיזו, אורי בישל אצווה נסיונית של 1200 ליטר. בחיל ורעדה הוא הגיש לבן-נריה בקבוקים לטעימה. הוא קלע בול.

מסעדת בעלי החיים המתים בלחמניה יומנגוס ,הכניסה בירה לתפריט עם המעבר מאזור המשולש לצומת רופין. שון, שהתחילה את עבודתה באלכסנדר כסוכנת, החליטה להכניס לשם אלכסנדר ויהי מה. יומנגוס ביקשו בירה משלהם, והם התלהבו מטעימה ממיכל התסיסה של בירה שיועדה להיות עונתית. בירת מייד אין יומנגוס זו הלס בוק חזקה בת 7.5%. הבאה בתור – פילזנר שבושלה עבור הטמפל בר. באופן שרירותי נוצרה חלוקה, של איילים שמהווים את סדרת אלכסנדר, ולאגרים, שמבושלים עבור המותגים הפרטיים. אורי אומר שהוא לא עובד לפי סגנון, אלא לפי טעם וריח. אם הוא הוא מגיע לתוצאה הרצויה מלאגר, מה טוב; אם מאייל – סבבה.

בשבועות שחלפו מאז הביקור, הושקו שני פרייבט לייבלס נוספים, שטרם הספיקותי. הראשון – מקסיקלי, למסעדה המקסיקנית-קליפורנית החדשה של האחים ירזין שנפתחה בהרצליה. השני – שחורג מהכתוב לעיל, בוריס – אייל בהירה למסעדות של השף עומר מילר, שולחן וחדר האוכל.

כבר מאוחר. שון מוזגת לנו אמברה טרייה, טרייה, הישר ממיכל התסיסה. הבירנים מאחור הרימו כוס אחרונה לפני הסופ"ש, ואנחנו עוברים לדבר על השוק, שאורי מעיד שהוא צומח, בלי קשר לאסון מס הקנייה, שהושת על יצרני וייבואני הבירה המקומיים. "אני מרגיש שיש ביקוש. אלכסנדר צומחת, אז כנראה שיש מישהו ששותה את כל הבירות האלו." דיברנו על השינוי שמתחולל בשני הצדדים ושנוגס בבירות המיינסטרים: מחד, מעבר לבירה זולה, ללא מיסוי (בקבוקי 500 מ"ל, עד 3.8% אלכוהול), ומהצד השני מעבר לבירה איכותית, שחווה גדילה משמעותית. המס היווה מכשול לכולם, כי הבירה יקרה כאן מראש.

רגע לפני החזרה למרכז, הגענו לשלב השאלה הזהה. אז הנה:

בירות אהובות בעולם: אורי אוהב בירה! הוא אוהב את כולן! בכל זאת לחצנו, ואורי ציין את Odell's מקולורדו ואת Mahr's מבמברג – שמצטיינת באנדרסטייטמנט, איזון ודיוק. הוא גם אוהב בירות חמוצות, שלא מתאימות לפה.

מבשלה ישראלית אהובה: כולן! כרגע, שפירא עושים בירה טובה מאוד ונפלאה, אבל כל החבורה, כל המבשלים ובעלי מבשלות הבוטיק, שותפים למהפכה. יותר קל לחולל את המהפכה ככנופיה צוהלת מאשר כבודדים. "אנחנו צריכים לדאוג לא לנסר את הענף שעליו אנחנו יושבים, אסור לנו להוציא מוצר לא טוב".

קניתי כמה בקבוקים, קצת הביתה וקצת להחלפה עם רייטביראים מהולנד ומארה"ב. אלכסנדר כמעט תמיד ברשימת הקניות שלי להחלפות כאלו. בבית נזכרתי ששכחתי לשאול משהו. כשכתבתי לשון בבקשה לקבל תמונות מהביעור חמץ, הוספתי שמרוב דיבורים ושתיה, שכחתי לבקש מאורי עצה למבשל, שרוצה לפתוח מבשלה משלו, וביקשתי משון שתשאל בשמי. אחרי יומיים הגיעה תשובתו של אורי: "אני מזמין אותו או אותה להתייעץ איתי בחינם ובכיף."

לא כזה מפתיע. כדי להכין בירה ישראלית מעולה, צריך קודם כל להיות בן אדם מעולה.

הנה תמונה של בנאדם מעולה מחזיק בירה מעולה

הנה תמונה של בנאדם מעולה מחזיק בירה מעולה

שישי של בירה ישראלית

הזמן: שישי האחרון של חודש אוגוסט
המקום: פסטיבל הבירה של מטה יהודה בצהריים, מסעדת טאיזו בתל אביב בערב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות שונות ומשונות בצהריים, אלכסנדר טאיזו בערב

פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה תמיד היה אחד מאירועי הבירה החביבים עלי. היה בו תמיד את הרוח הקהילתית והמשפחתית שחסרה בפסטיבלים מסחריים אחרים, ובמקום הגבלת גיל ומאות טינאייג'רים שזה עתה הגיעו לגיל שאפשר להתחיל ומגיעים עם אג'נדה שכוללת פיצוי על כל 18 השנים בהם צריכת האלכוהול שלהם לא התבטאה בראש חוצות, האוירה בפסטיבל מטה יהודה תמיד היתה רגועה יותר וידידותית – אפילו אני, שבימים כתיקונם דוגלת בכל פרקטיקה ויקטוריאנית בסוגיות חינוך וחיברות ילדים, נהניתי מנוכחותם בפסטיבל. תמיכת המועצה האזורית בעסקים קטנים (או בתחביבים גדולים) של תושבי האזור ראויה לציון ומהווה מושא לקנאה מצד אלה שהרשות המקומית שלהם עסוקה בבריונות כלפי עסקים קטנים.

לא ביקרנו בפסטיבל, שמתקיים, אם אינני טועה, פעמיים בשנה, זה זמן מה, אבל אתמול בבוקר החלטנו לחצות את שישים הקילומטרים שמפרידים בין מגדלי היוקרה לצומת גבעת ישעיהו ולבקר ביומו השני של הפסטיבל. הגענו ממש בסיום ההקמה, טיפה אחרי 11 בבוקר. המתחם להט מחום והמאווררים זרזפו מים על כשני תריסר רוכבי האופניים שסיימו את המסלול שלהם בלגימת בירה צוננת. בערב הקודם, כך סיפרו לנו, הגיעו כ-3,000 אנשים, בתוכם הרבה מבוגרים, שנהנו מהופעה, מג'אנק פוד ומבירה. הסתובבנו שם כשעתיים שבמהלכן הגיעו עוד ועוד אנשים, גם משפחות, אבל עם ילדים גדולים ובגיל שתיה.

IMG_20130830_124917

מי היו שם? החשודים הרגילים – שריגים, שפירא, באסטר'ס עם הסיידר ועם החוצפה IPA שמבושלת בבית, אביר האלה ומבשלת השחר, ללה, מבשלת הנגב, המרכז לבירה ביתית, ואורחים מרחוק: דאנסינג קאמל התל אביביים והצבי הכפר סבאים, שמבשלים חוזית במבשלת העם. וגם טאקוונביר, מנו, מבשלת שמשון שפתחו פאב בקיבוץ צרעה ושבקומוניקטים היחצניים שליוו את הפסטיבל הוגדרו כותיקי המבשלים באזור, ומבשלת מוסקו שקיבלו את הרשיון לפני מספר חודשים וכבר מעמידים מתחמים מרשימים באירועים. שכחתי מישהו?

מבחינת הבירות, לא טעמנו משהו חדש שהרטיט את נחירינו ואת בלוטות הטעם. פוסט שני ברציפות שאני גומרת את ההלל על הדאבל IPA של ישרא-אייל, אבל היא באמת שווה את זה. גם הבירות של ללה חביבות עלינו למדי, וכבר נמאס לי לכתוב על דאנסינג קאמל-שריגים-שפירא, אבל לא ממש מתחשק לי לכתוב על בירות שכל קשר בין התווית שלהן לתכולת הבקבוק מקרי במקרה הטוב ומביך במקרה הפחות טוב. האם זאת סטגנציה? אובדן תקווה וייאוש כללי עקב המיסוי ופשיטות של מע"מ על מבשלים ביתיים? סתם אדישות? בורות? התפשרות על מכירת תוצרים בינוניים כדי לא לבזבז אצוות בישול? ואולי זה אנחנו, שבשנתיים וחצי מפתיחת הבלוג ומהפעם הראשונה בה פקדנו את פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה טעמנו אלפי בירות מעשרות מדינות, חידדנו את החושים והעלינו את סף הריגוש? לא יודעת. האוירה המהנה עדיין נמצאת שם בפסטיבל מטה יהודה, נשמח אם בפעם הבאה ניווכח בחידושים ושיפורים בתחום הבירה, ושהטמפרטורה תהיה אנושית יותר.

בערב, אחרי שני פרקים של מד מן ומקלחת, חזרנו למכונית והדרמנו עד בגין פינת רחוב הרכבת, לארוחת ערב בטאיזו. אם לא שמעתם על טאיזו, כנראה שאתם קוראים וואינט יחסים במקום אקטואליה בוערת, קרי מדורי ביקורת המסעדות. הזמנו 3 שבועות מראש, התרענו על צמחו-טבעונות מבעוד מועד ובמשך שעתיים פונקנו במנות מופלאות ועשירות. לראשונה שמענו על הטאיזו מספר חודשים לפני הפתיחה. ידידינו א', שאיכשהו היה מעורב בייעוץ אלכוהולי למקום שבבעלותו של הבעלים של וודקה סטוליצ'ניה, סיפר לנו שבמקום תוגש בירת בית שאלכסנדר מבשלים במיוחד למקום – לאגר אסייאתי יבשה. עכשיו, א' שופע בסיפורים שנשמעים לא סבירים בעליל, וכל נסיון לאמת את השמועה עם אנשי בירה נחל כישלון, עד לפתיחת המסעדה, אז השמועה התבררה כנכונה, כמו שאר הסיפורים הלא-סבירים של א'.

20130830_194256איך הבירה? זהובה, מעט עכורה, עם ראש קצף גדול. ארומה של לתת ושל כשות גרמנית – עשבונית וטיפה פרחונית. בפה מורגשת הלתת, מעט מתיקות ומעט מדי יובש. גוף קל. יותר מרירות היתה עושה לבירה טוב. מחיר – 32 ש"ח. גבוה, אבל פחות ממחיר בקבוק של בירה ישראלית בברים רבים בעיר, וייחודי למקום. טאיזו היא מהמקומות הבודדים בארץ עם בירת בית אמיתית, כזאת שבושלה במיוחד עבור המסעדה או הבר. רוב המקומות שמגישים "בירות בית" מוזגים בירה צ'כית/ אוסטרית כלשהי שהיבואן שאיתו הם בהסכם מספק להם יותר בזול.

Beers 2013 הנקודה החמה בעיר בנקודות.

הנה אבא של יאיר ניצני!

הנה אבא של יאיר ניצני!

מזג האויר: אי אפשר להתעלם מהסערה שהשאירה מבקרים רבים בבית ואף את אחד המציגים. הצלחנו להגיע, אבל מאז יום שלישי אנחנו שומעים קולות וקובלנות על הבחירה בעריכת בירס בתחילת ינואר. להזכירכם, גם בשנים קודמות היה, ובכן, חורפי. לא קיצוני כמו השבוע, אבל גם לא אביבי. אין לי מושג אילו החלטות יתקבלו בסטודיו בן עמי בעקבות העיתוי האומלל של הסערה, אבל אני מקווה שגם בשנה הבאה התערוכה תיערך בחורף. הקיץ – ובקיץ הכוונה לתקופה שבין המימונה לשמחת תורה – עתיר אירועי בירה קטנים כגדולים. אם יוחלט לשנות את עונת האירוע, בירס עלול להטמע בין שאר האירועים הפסטיבלים שלו עלול להיפגע. מאחר והאירוע מיועד גם לקהל המקצועי, קרי העוסקים בענפי ההסעדה והאירוח, חשוב שהוא יתקיים לפני עונת השתיה, כדי שיהיה לעוסקים בדבר – ספקים ולקוחות – זמן להתארגן.

אלכסנדר פסטביר: הבירה החדשה הכי טובה באירוע. זה קטע של אלכסנדר. שתי הבירות הרגילות של המבשלה, הבלונד והאמברה, הכי מכוונות לטעם ההמון שאוהב הייניקן אבל מעוניין להפגין תחכום, אבל כשבאלכסנדר מבשלים בירה שהם אוהבים, אוצר המילים שלי מצטמצם ל"וואו". הם התחילו עם הבלאק שהיתה סבבה ואז הגיעה הגרין, IPA מרה, רעננה ולא חנפנית, ועכשיו הפסטביר, בירת אוקטוברפסט גרעינית, מרירה, טיפה אגוזית ומאלטית. כדי לסבר את האוזן, הבירות ה"מיוחדות" של אלכסנדר אינן חתרניות או נסיוניות – הן פשוט ממש טובות.

עוד דברים טעימים: קודיאק, הבירה שהדובים הכינו לכבוד התערוכה היתה טעימה מאוד. בירת חיטה כשותית שנעדרת מאפיינים של חיטה, אבל בכל זאת טעימה ומעניינת. APA של שינקין, פאב רענני שמבשל במבשלת העם, מריר וקליל. לבירה החמה של מבשלת ללה ממכבים הגעתי במצב שכרות מתקדם. לא זוכרת טעמים וניחוחות אבל היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון. בירת הכוסמת של מידן תקבל מתישהו רשומה נפרדת, אבל אזכיר אותה גם כאן. לבירת החורף של מלכה הייתי בטח צריכה לתת להתחמם קצת לפני ששתיתי אותה – מתובלת, מתקתקה ועם זאת יבשה מעט.

IMG_2972

אנשים שמבשלים בשביל הכיף שלהם: אלה שמבליחים מדי פעם בפסטיבלים, לא מתפעלים דפי פייסבוק, לא מתעסקים במכירות וקומבינות עם קבלות או בלי, עם רשיון או בלי. פשוט מבשלים בירה טובה כי זה מה שהם אוהבים לעשות והכי כיף שהם לא מנסים להתחנף לאף אחד. דוגמאות? רונסטאר שעדיין לא שתינו אצלו פעמיים את אותה הבירה ושיבולת (גילוי נאות – אנחנו יושבים איתו לעתים בטעימות בירה) שבשנה שעברה הכין ברלינר וייצן חמוצה ולא קומוניקטיבית והשנה הכין פורטר עם פולי קפה, חזק ואוונגארדי. הכי כיף כשלא מתחנפים לבלוטות הטעם שלך.

IMG_2997

בירצ'נדייז: לא יעזור כלום, אחוזת בית הוציאו את הבירצ'נדייז הכי טוב בארץ – כוס של בירת ג'סי כהן, קומפלט עם אגרוף פנתרים שחורים. נמכרה ב20 ש"ח יחד עם בקבוק בירה בן חצי ליטר ומחזירה את הבירצ'נדייז למקום הטבעי שלו: פריט שמטרתו לקדם את המשקה. מחוץ לדוכן המזכרות של Beerandbeyond נמכרו גם חולצות אצל שפירא. הייתי שמחה לראות יותר קד"מ כי זה משמח וכי אישית, אני אספנית של ג'אנק.

IMG_2985

גדולות, אייכן? למרות שלא הזלתי דמעה על היעדרה של מב"י מהתערוכה, קצת חבל לי שהם לא היו עם איזו ויינשטפן מיוחדת או תחרות מגניבה. הם מריצים עכשיו תחרות מזיגה של גינס בפאבים ברחבי הארץ ואפשר היה לשלב את הפעילות הזאת בבירס בכל מיני צורות, כמו שיתוף קהל המבקרים או גמר התחרות. בנוסף, איפה סמואל אדמס? בתרדמת חורף? איפה אביר וגולדסטאר בלאק רוסט? שלא כמו מבשלות עצמאיות, לגדולות יש מערך שיווק והפצה מפותח ולכאורה הן לא צריכות את בירס כדי למקסם מכירות, אבל היעדרות מהאירוע ממצב אותן מחוץ לשוק המתפתח. זאת בשעה שבעולם הרחב התאגידים כן מנסים להשתלב בנישת המבשלות הקטנות.

גימיקים ואטרקציות: זה הזכרון הדפוק שלי או שגם בגזרה הזאת היתה קצת רגיעה, יחסית לשנים עברו? לאן נעלם בקבוק המרדסו האנושי שהסתובב בנוקיה בשנים עברו? הצוללן של ג'מס? התמונות הממוגנטות? לפחות האריה של שפירא הפגין נוכחות.

IMG_2989

גימיקים ואטרקציות 2: Touch, הבירה של מבשלת העם ומאיר אדוני. תוית מהממת, ריחות מעניינים של אניס ומרציפן ומטרה ראויה ביותר – תרומה למרכז נא לגעת ביפו – וזהו. איפה הבירה בתמונה? הלתת, הכשות, הגוף, משהו?

רון חולדאי: מעטים הם המקרים בהם אני משתכרת. אין לי כבד מברזל, אני פשוט נוהגת לשתות כמויות קטנות. אבל כשאני משתכרת, מה שקורה בבירס, אני הופכת לסוציאלית ונחמדה ובגדול, להיפוך של דימוי המשתכר האלים. בגדול זה טוב, ביום שלישי הצטערתי על כך, כשרון חולדאי נהנה מפוטו-אופ עם בירות ישראליות ביד אליהו בשעה ש2 ק"מ דרומית להיכל, בשכונת הארגזים, שוב הוצפו הרחובות ושוב פונו בתים.

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

Beer Awards: השאירו אותי עם סימן שאלה. אין לי מושג על סמך מה התקבלו ההחלטות להענקת הפרסים, אבל האם באמת הכרחי לתת פרסים לבר הטוב ביותר בראשון לציון או בפתח פאקינג תקוה? אי אפשר לאחד את כל גוש דן? אם אין לפורטר אנד סאנס מתחרים בגזרת מסעדת הבירה, האם יש טעם להעניק בכלל פרס בקטגוריה הזאת? האם הענקת הפרס בפעם השלישית ברציפות לדאנק (אחד הברים האהובים עלי, וזה בכלל לא משנה) ולשטרן 1 ובפעם השניה ברציפות לגלן לא מעידה יותר על סטגנציה בענף מאשר על מצויינות של המקומות המדוברים? קטגוריות שהייתי שמחה לראות בשנה הבאה: הברופאב הטוב בארץ ושוב הענקת מפעל חיים. חוץ מיקיר מערכת בלייזר מתי המקלל יש עוד אנשים שבמשך שנים רבות עושים את החור הזה למקום נסבל יותר לשתיינים וחובבים.

טייבה: חסרו לי באופן אישי.

כל הכבוד: לסטודיו בן עמי, שהרימו תערוכה לעילא ולעילא, למרות התקופה המבאסת שעוברת על הענף. ישר כח על הארגון, על הפקת הלקחים משנים קודמות והכי חשוב, על ערב ממש כיפי. להתראות ב2014.

(רוצים עוד? יש תמונות בעמוד הפייסבוק של הבלוג)

Beers2012 – לקראת התערוכה

הזמן: רביעי בערב
המקום: חדר ישיבות בקומת הקרקע של היכל הספורט יד אליהו, היכל נוקיה בשבילכם, הצעירים.
השותים: מי שהיחצ"נים של תערוכת הבירה הזמינו  לטעימה
הנשתים: בהמשך הרשומה

שבוע הבא הולך להיות קשה. הוא יפתח בכנס מהעבודה, יסתיים בבכחנליית יום הולדת ובאמצע הדובדבן שבקצפת, החגיגה שבהיכל שלה כל השנה אני יושבת ומחכה. Beers 2012 תערוכת הבירה ביד אליהו. היום הוזמנו לטעימה של בירות בוטיק ישראליות שיימזגו ביומיים האלה: חלקן חדשות שמושקות בתערוכה או שבושלו במיוחד בכמות מוגבלת לכבודה, אחרות כבר מוכרות ונמכרות ומקצתן סיידר. אני לא אוהבת סיידר, במיוחד לא את אלה היבשים. ניסיתי לאהוב פעם כשגרתי באנגליה אבל זה לא זה. תפוחים, יעיד החשאי, טובים לטארט טאטן. אנחנו כותבים בלוג בירה אז נחזור לעיקר, לפי סדר הטעימה.

על אחוזת בית – אלנבי ממבשלת המעיין באשדוד שמעתי לא מזמן ונכונה לי הפתעה חיובית ביחס לתיאורי הזוועה שליוו את הדיווח על שתייתה. בקומוניקט כתוב שזאת "בירת לאגר אדמדמה ממיטב המסורת הבווארית". יצא לנו לשתות אי-אלו בירות בוואריות בחיינו, ואחוזת בית קרובה לבוואריה כמו שרח' אלנבי קרוב למדרחוב הראשי של מינכן. צבעה יתר חום-נחושת עכור, יש לה ריחות של דבש ולתת קלוש ואלכוהול שמורגש מדי גם באף וגם בפה בשביל בירה בחוזק 5.3%. היא אנמית מאוד בפה וממהרת להסתלק משם.

בירת הPrivate Lavel הוגדרה בקומוניקט כשת"פ של מבשלת הדובים ומבשלת העם, שזה מצחיק, כי זה בערך כמו שאני אודיע על שיתוף פעולה ביני לבין עצמי. אותם אנשים עומדים מאחורי שני הפרוייקטים, רק שהדובים לא מציגים בתערוכה באופן רשמי ואילו מבשלת העם מגיעה בתור עצמה – שירות בישול למותגי בירה נטולי מבשלה משל עצמם. הפרייבט לייבל נראית יותר בווארית מהבירה של אחוזת בית: צהבהבה, עכורה ואטומה עם ראש קצף. יש בה ריח קלוש ומעניין של עשבוניות וגם פירותיות (ליצ'י, אמר החשאי). היא מרירה מאוד ועם סיומת ארוכה ויבשה. בירה טובה ולא מפתיעה בכשותיותה (שני סוגים – הלרטאו הגרמנית וצ'ינוק האמריקאית), בהתחשב בנפשות הפועלות. היא נעשית אפילו טובה יותר בלגימה השניה והשלישית. פאן לי, אמרה אמי הרוחנית לאה שנירר וצדקה.

אחריה הגיעה בירה מלכה חיטה. איזו התרגשות! הבירה הרביעית בלבד עד היום שהוציאה המבשלה המופלאה מהגליל המערבי, שקיימת כבר 5-6 שנים. מלכה הביאה לנו את האדמונית – אחת מהישראליות האהובות עלי ביותר בכל הזמנים ואת הבהירה – סייזון מגניב במיוחד. אפילו נסענו לבקר במבשלה בקיץ האחרון מרוב שאנחנו אוהבים את בירה מלכה. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבות and then some. הבירה דווקא התחילה בסדר – הצבע נכון, הריח יותר מדי מסטיקי, הבירה מימית מדי, המרירות בטעם לא במקומה (שלמיטב הבנתנו אינה מגיעה מכשות) ונעדרת חמיצות ומתקתקות שחיטה בווארית דורשת.  מה לעזאזל קרה שם? אנחנו מתים על בירות חיטה, מתים על מבשלת מלכה והאנטי קליימקס היה גדול וכואב. משהו שם התפספס בגדול. אין לי אלא לקוות שנפלנו על בקבוק או אצווה שלא סגורה על עצמה ושבפעם הבאה שננסה אותה (וננסה – בטח שניתן הזדמנות נוספת) היא תהיה אחרת. "מזכיר לי ויינשטפן", אמרה מי שישבה לשמאלי. הלוואי.

מהנקודה הזאת אפשר רק לעלות, והנה עלינו לג'מס בלייזר, ששוב בושלה ושתימזג בתערוכה בדוכן של המגזין בלייזר ולא בעמדה של ג'מס, שיגישו את הרפרטואר הרגיל שלהם. אהבנו את הבירה כששתינו אותה לפני כמה חודשים ואנחנו אוהבים אותה גם עכשיו. יש לה ריח גרעיני, קליה, קפה וקצת אשכוליות, טעם מריר וקלוי, קפה ומעט מדורה, גיזוז עדין וחלקה לשתיה. אם לסכם – טעים. נחמד שיש עוד הזדמנות לשתות אותה.

הבאה בתור – מבשלת שפירא, עם Jack's Winter Ale. שפירא זאת מבשלה שנפתחה בקיץ ומעסיקה כברומאסטר את יוחאי קודלר שהקים את מבשלת הנגב. החשאי ואני דגמנו את שתי הבירות שהמבשלה משווקת, הPale AleוהOatmeal Stout בפסטיבל הבירה של יואב יהודה. אנחנו משתדלים לא לסקור בירות בפסטיבלים, בטח לא בירות מסחריות שניתן להשיג ולהתעמק בהן גם מחוץ לאירועים מיוחדים. בגלל עומס אלכוהולי עדיין לא יצא לנו לטעום ולכתוב על המבשלה (לתוהים מה בתכנית הבלוג ל2012, אז הנה תוכנית לרשומה עתידית). ממה שאנחנו זוכרים הבירות היו מאוזנות מאוד ונכונות. הג'ק, שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בוויסקי ג'ק דניאלס לא. זאת בירה עכורה ומעוננת, שנראית כמו הסוף של הבקבוק. הבירה הריחה לי ממי ורדים, סוכריה ומלפפון, המרירות שלה לא נעמה לי בכלל. טעמתי גם טופי ומעט חמצמצות. מרקמה חלק מדי, הסיומת לא נעימה. זין, כתבתי על עותק הקומוניקט שקיבלתי. איזו אכזבה.

מבשלת הגולן בישלה לקראת הפסטיבל את העוג החורפית, חיטה דאבל בוק. זוהי בירת חיטה חזקה, עם 7.5% אלכוהול וצבע כהה מאוד יחסית לחיטה (אבל לא חום כהה דופלבוקי). היה לה ראש קצף נחמד ריח שהזכיר לחשאי בננה רקובה ולי, כמו גם למסובים אחרים, הזכיר את האימרה הפולנית "זה לא רקוב, זה דבש". אחרי שניה התחלתי להרגיש גם ריח פנולי, כמו פלסטיק של פלסטר. היא חמצמצה אבל יש בה גם מתיקות, מאוד חלקה בפה ובסיומת שלה מופיעים אלמנטים חיטתיים כדוגמת מסטיק ובננה.

הטריפל של מבשלת פאבו תושק לראשונה בפסטיבל . (תיקון טעות: הטריפל הושקה בקיץ ואף נמזגה בשטרן, מה שאומר שיכול להיות שאפילו שתיתי אותה. תודה לילדה השוודית המתה על התיקון) היא בעלת 9% אלכוהול, צבעה נחושת עכור, והקצף הדליל מתפוגג במהירות אחרי המזיגה. יש לה ריח פירותי וקלוש שנעם לי למדי וטעם מריר ועשבוני. כשות אמריקאית בולטת בארומה ובטעם. לא מפילה, אבל לא רעה כלל וקלילה לשתיה ביחס לאחוזי האלכוהול הגבוהים. יש לי הרגשה שהיא תצבור פופולאריות.

לאחר מכן שתינו את הטריפל הבלגי של מבשלת שריגים, ה-love child (או הממזר?) של מבשלת רונן ושל עמק האלה, מבשלה שנפתחה רשמית השבוע ושמעניינת אותי מאוד. אם האדמונית של מלכה זאת אחת הישראליות האהובות עלי בכל הזמנים, אז ההודית המכוערת של רונן זאת הישראלית האהובה עלי בכל הזמנים נקודה. (ונכון לעכשיו). הטריפל הבלגי מגיע מסדרת הבירות של מבשלת עמק האלה, שמבשלת את בירת החיטה הטובה ביותר מבין הישראליות שטעמנו, והיא בלגית כמו סנדרה קים (אזהרת אירוויזיון), אם לא יותר. צבעה זהבהב עכור. היא כבדה והאלכוהול ניכר בטעם שלה ובריח המתוקים מאוד. 9.2% הופכים אותה לשיאנית האלכוהול של ערב הטעימות.

קינחנו באלכסנדר בלאק, שיצאה עוד בשנה שעברה ומבושלת ומופצת מאז. זאת בירת פורטר חומה כהה ואטומה עם ראש קצף קטן בצבע חום בהיר, ריחות של קלייה וקפה שעשו לי טוב וטעם שאף הוא עשה לי טוב: מריר מאוד, מאוד, מאוד. יותר קיצוני מהג'מס בלייזר. הסיומת מרירה אבל קצרה (זה קטע כזה בבירות של מבשלת אלכסנדר).

סיכום? עזבו, בואו לBeers במקום.

לעוף על הצבים

הזמן: צהרי שישי
המקום: השולחן הארוך במבשלת אלכסנדר, אזור התעשייה עמק חפר
השותים: החשאי, הילדה השוודית המתה ואני
הנשתים:אלכסנדר אמברה (עמ' 33), אלכסנדר בלונד (עמ' 34), אלכסנדר בלאק, אלכסנדר גרין

אז חזרנו מנתניה, הלכנו לישון, קמתי, נסעתי ללימודים וב11:15 החשאי והילדה השוודית המתה אספו אותי. כביש 2, כביש 4 ובחזרה לעמק חפר, אבל הפעם לצד המערבי. אם בלילה הקודם היינו במערב הפרוע, הרי שבשישי הגענו לציוויליזציה, למבשלת אלכסנדר, שמציעה למבקרים בירה וסיורים. הסיורים עולים 25 ש"ח ונמשכים כשעה. שלושתנו הסתובבנו במבשלות ושמענו איך מכינים בירה יותר מפעם אחת, אז החלטנו לוותר ולקפוץ ישר למים עם הלתת והכשות.

מבשלת אלכסנדר מייצרת ארבעה סוגי בירה: הבלונד והאמברה שמופיעות בספר ומוגשות בערך בכל מסעדה תל אביבית שמכבדת את עצמה, הבלאק – בירה מסוג פורטר – ואלכסנדר גרין, בירה מסוג IPA שמאז שהחשאי ואני חזרנו מבלגיה שמענו עליה תשבוחות והשתפכויות מכאן ועד נחל התנינים.

הבחנו בשני ברזים, אבל הם לא היו מחוברים לחביות. הבחורה בכניסה הבטיחה לנו שזאת אותה בירה בבקבוק ובחבית, שבבירת בוטיק לא מפוסטרת אין הבדל בין בקבוק לחבית. הזמנו בקבוקים ב15 ש"ח האחד.

שישיות של מלכות הכיתה למכירה

סיבוב ראשון

התחלנו עם הבלונד, האמברה והבלאק.

הבלונד, כשמה כן היא. זהובה בהירה, שקופה וצלולה. הריח – פרחוני קמעה. הטעם – עדין וקצת מריר. הגוף – קל. הסיומת – קצרה.

האמברה האדמונית קצת יותר מרירה – אפשר להרגיש בה את הלתת. גם כאן הרחתי, בקושי, פרחים. גם היא קלת גוף וקצרת סיומת.

הבלאק מתוקה, מריחה מקולה וקרמל, שטוחה ונחשו מה? אכן, בעלת סיומת קצרה.

יש השקעה בבירות של אלכסנדר. רואים את זה במיתוג, בהפצה וגם בבירות עצמן. הן לא מפחידות ולא מאתגרות וזאת לא ביקורת. אם אני הייתי שמה מיליוני שקלים על מבשלה לא הייתי בונה על שלושה בירגיקס מתל אביב שיסדרו לי את הROI. אולי הייתי בונה עליהם שישכנעו את הדודים/ אבאים שלהם לנסות לזנוח את הטובורג-קרלסברג-גולדסטאר לטובת בירת בוטיק ישראלי. אולי. לא יודעת מה הקטע של אבא של השוודית, אבל אבא שלי חובב בירות מנזרים ובמרתף ביתו של אבא-חשאי יש סטוק מכובד של אביר האלה.

אבל, וזה אבל חשוב, קברניטי אלכסנדר לגמרי יכולים לבנות על הבירגיקס מתל אביב שיימרחו על האלכסנדר גרין. לא יודעת על מי חשבו כשהחליטו שם להתנסות בIPA הרדקוריסטית, עם ראש קצף מכובד, ריח אשכוליתי אהוב, מרירות כמעט אופנסיבית וסיומת מכובדת, אבל תחשיבו אותי כקליינטית.

עוד מזה, בבקשה!