פסטיבירה בסנטר

הזמן: שישי, אמצע יולי, כשהאויר הפך למים
המקום: דיזינגוף סנטר, הבניין האפל
השותים: החשאי, בת הדודה מאמריקה (שכבר כמעט שנה מתגוררת בגבעתיים, אבל למה לקלקל?)
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות.

בדרך הביתה, אחרי חצי מנה ורימונדה אצל הקוסם, חשבתי לעצמי שאני ממש הולכת ליהנות מכתיבת הרשומה הזאת. על פניו, פסטיבל בירה בסנטר, בשישי, ביולי, נשמע כמתכון בטוח לאסון. כל העולם ומשפחתו מגיעים לאכול קציצות ביריד האוכל, חוץ מבן ה-14 שהחליט שהוא ילד אימו וברח מההורים לאכול גלידה במקדונלדס. עמוס, צפוף ולא קשור לבירה.

לאירוע הזה הלכנו ומאחד מאירועי הבירה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה  חזרנו.

פסטיבל בירות בוטיק בדיזנגוף סנטר

אם אתכחש לרגע למיזנטרופיה, יריד האוכל הביתי בסנטר הוא בדיוק המקום בו צריך להתקיים יריד בירה, בהנחה שהמבשלים והמבשלות לא מסתפקים בשכמותנו, בירגיקס הששים אלי פסטיבלים נידחים בשעות לא הגיוניות. בקרב קהל מזדמן, רעב וצמא מסתתר פוטנציאל רב למצוא שתיינים חדשים, או להעביר שתיינים ותיקים מדת הקרלסברג-גינס-פאולנר לחיקה החמים של סצינת הבוטיק. דוכני הבירה נדחסו לאחד מהמפלסים הצרים שמשקיפים על הרחבה המרכזית של יריד האוכל. החללים הגדולים יותר בקומה נתפסים על ידי דיירי הקבע של היריד וזאת אולי הביקורת היחידה שיש לי על אתמול: היה צר וצפוף, גם לשותים וגם לעוברים ושבים שבסך הכל רצו לרדת מאמריקן אפרל לחנות הכל בדולר. היה קשה במיוחד למסתייעים בכסאות גלגלים והליכונים, ולמובילים עגלות ילדים וגם למבקרים, שרצו לתקשר עם המבשלים. עם זאת, מתחם הבירה היה המשך ישיר לדוכני האוכל וזאת החוזקה שלו; לו היו ממקמים אותו באזור אחר ומרווח יותר בבניין, נניח באחד המעברים או ברחבה של הבניין השני, ההקשר היה מתמסמס וכך גם הרבה מהקהל הפוטנציאלי. כטבעונית, שלפני פסטיבלים דואגת ללכת לאכול בידיעה שמאירועי בירה בהם האוכל המוגש מתמצה בנקניקיות ובביגלה בדוכנים, המיקום שיחק לטובתי. היה חם מדי בשביל תבשילים, אבל הכנתי את המערכות הפנימיות בעזרת פיתה דרוזית עם חומוס, חצילים וטאבולה.

ספרתי 13 מציגים, שהיוו תמהיל מייצג לתעשיה: מחד, מבשלים ביתיים שזו להם הפעם הראשונה של מזיגה מול קהל (מבשלת שלושת החתולים מקרית ביאליק). מאידך, מבשלות בוטיק גדולות עם נקודות מכירה  בפריסה ארצית (ג'מס, אחוזת בית). באמצע: שועלי פסטיבלים ותיקים שאולי תיכף יהפכו למסחריים (גופר'ס, לאפינג בודהה). עוד הציגו: מבשלות בוטיק ברשיון – דאנסינג קאמל שכמעט אף פעם לא יוצאים מגבולות העיר ואייזיס ממושב דקל בנגב שכמעט אף פעם לא מגיעים לעיר; גל'ס, ללה, רונסטאר, השחר והבשורה – כולם מאזור greater מבואות ירושלים; ומייבירוביץ' מעמק חפר.

רואים את הלוח והכיתוב בגיר? אותי זה קונה.

כהרגלנו בקודש, החשאי ואני התמקדנו בהתחלה במבשלים חדשים ובבירות שטרם שתינו. הדוכן הראשון שזכה לקבל את מעותינו (5 ₪ לטעימה 100 מ"ל, יותר לשליש; אנחנו קנינו טעימות) התהדר בעמדת מזיגה ספונת עץ, בלוגו הנושא את הספרה 4 ובשם RonStar, אותו הוא חולק עם קוטל עשבים. אמרו לי שהמבשלה מזגה גם בנוקיה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב. פתחנו בלאגר מעושן ובאמרילו פייל אייל. הלאגר המעושן היה מריר ומרענן, טיפה חמוץ בסיומת ועם פחות מדי עשן לטעמי, אבל בדיקטטורה שלי, אין דבר יותר מדי עשן. בעולם האמיתי היא בוודאי נכשבת למעושנת ולמרות ההתקטננות שלי, זאת בירה מהנה לשתיה. האמרילו אף היא היתה עדינה. הבירה קרויה על שם סוג הכשות הדומיננטית בה. מי ששתה את אלכסנדר גרין ואת ההודית המכוערת של רונן-שריגים, יזהה את האמרילו, שאחראית על הניחוחות והטעמים האשכוליתיים. כאן האמרילו כמעט ולא הורגשה. המרירות והארומה היו עדינים מאוד. בירה חביבה, אבל המעושנת היתה מוצלחת יותר. כך או כך, החשאי ואני סיכמנו שזה היה סיפתח ראוי לסבב הטעימות.

המשכנו במבשלת הבשורה, המבשלה הביתית של מתי מהבלוג,שאת תוצריה טעמנו לראשונה באירוע הסטאוט שנערך בנינקאסי בחורף. מתי הציג שתי בירות, את בטי, סטאוט עם ארומות עדינות של קליה, שניכרת גם בטעם וטיפה בסיומת, מרירות, טעמי קפה דומיננטיים וטיפה חמצמצות. הבירה עברה כברת דרך בארבעת החודשים האחרונים והיא בהחלט אופציה ראויה לחובבי הסטאוטים הטיפה יותר אגרסיביים מגינס-מרפי'ס. דולסה, רד אייל בלגית, היא בירה עכורה ואדמדמה, שבלגימה ראשונה עוטפת את חלל הפה בחמצמצות. אחרי שמחכים קצת החמיצות מתעדנת ומפנה מקום לטעמי לתת. בכוס הריקה הרחנו מעט עשבוניות כשותית. פחות התרשמנו ממנה, אבל יש לנו סבלנות ואנחנו מחכים להזדמנות הבאה לשתות ממנה.

(אין תמונות מהדוכן המושקע של הבשורה, כי חלק תחתון של בחורה בסקיני וחוטיני שמחזיקה בקבוק בירה לא בא לי בטוב בפרסומות ללאגרים מסחריים, אז על אחת כמה וכמה בבירות בוטיק).

כשהגענו לדוכן של לאפינג בודהה אמרתי לוובה שתפעל, שרק באתי להגיד  שלום, ושאני מתמקדת בבירות שטרם טעמתי.  השלום התפתח ללגימת בירה חדשה, בנוהל הרגיל של הלאפינג בודהה. המבשלה משתתפת בהרבה אירועים וכמעט לא קורה שהבודהות לא מגישים משהו חדש. לא בטוחה אפילו אם יש להם בירות קבועות בתפריט. הפעם – דורטמונדר, לאגר בהירה שמקורה בדורטמונד שבגרמניה. שכחתי לכתוב רשמי טעימה אבל טעמתי את המקור לפני כמה חודשים, DAB בפחית שדרור הביא מאחת מנסיעותיו. הבירה של הבודהות, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא דומה לה וזאת מחמאה, כי הDAB היתה סתם עוד בירה אנמית ומסחרית. אבל שוב, אין רשמי טעימה. סליחה.

עבור שלושת החתולים, שהם בעצם שני מבשלים מקרית ביאליק, זו היתה הפעם הראשונה של הטעמה מול קהל. החשאי, בת הדודה מאמריקה ואני חלקנו 4 דגימות: אמריקן פייל אייל יבשה קמעה, מרירה, אבל לא מפילה; ספטמברפסט – לאגר וינאי מתקתק ודבשי בריח, מריר עם סיומת מתוקה ופרחונית ומרקם שמנוני מעט; Kosher Stout, יעני אויסטר סטאוט בלי האויסטר עם ריח טיפה אלכוהולי ושוקולדי, טעם אלכוהולי מדי אבל גם מריר ויבש, גוף בינוני ודומיננטיות של קפה וקליה בסיומת; ו-ESB ענברית, עם ריחות של לתת וטיפה פירותיות, קצת מימית, מרירה ועם סיומת גרעינית. החשאי ואני חיבבנו את הסטאוט ואהבנו מאוד את הESB. בת הדודה מאמריקה העדיפה את הספטמברפסט. החתולים הציגו בערך 6 בירות מסוגים שונים ואני מקווה שיצא לנו לדגום את הבאות בקרוב.

שתינו שוב את הרד אייל התפוזית והמצוינת של מבשלת ללה, שהפכה לשחקנית קבועה בפסטיבלים, קינחנו בIBA של מייבירוביץ ושמנו פעמינו לפלאפל, מרוצים מאירוע מוצלח, מבירות טובות ובעיקר מסלבריטי ספוטינג היסטרי: חוזה מדינת דיזנגוף סנטר, שמואל פלאטו שרון, שנכנס למספרה (עם שנדלייר שמשתלשל מהתקרה! שנדלייר!!), ליד הדוכנים.

להתראות בעוד שבועיים בלונגשוט במרינה בהרצליה.

אל תהיה מבואס – שתה אייל של באס

הזמן: לפני שעתיים
המקום: שאפה בר ביפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Bass (עמ' 77)

שישי בערב אחרי יום מפרך וקילומטרים של תל אביב שנחרשו באול-סטאר. החזרנו את הקנדית לחולון לארוחת שישי וחזרנו ליפו כדי להזין את החשאי. התפריט של השאפה בר נראה סביר וידידותי לצמחונים ועם קצת מאמץ אפילו לטבעונים ובברזים זורמים שם פילזנר ובס. מחירים סבירים לת"א (26 ש"ח לחצי), Happy Hour ידידותי (שעתיים, 1+1 על כל תפריט האלכוהול, אפשר להתחלק), ההמונים שמילאו את הסמטאות בצהריים התפזרו לארוחות ערב ומזג האויר היה נעים. אנחנו בדרך כלל מאלה שיושבים בשולחנות בפנים, בפינה, אבל חייבים ליהנות מעשר הדקות הללו שבהם מזג האויר בעיר נסבל.

אין הרבה מה לומר על הבאס. אייל אנגלי ישר ולעניין. אני מזמינה אותו כשאין משהו מעניין יותר או כשמתחשק לי משהו קליל. כשהבחירה היא בין הבאס לבין פילסנר, או בירות מבקבוק, אלך על הבאס.

המזטים שהתלוו לבירה היו טעימים, במיוחד סלט המוצרלה והשרי שהיה מוצלח במיוחד. השירות – אחד המזעזעים. עזבו, לא נכנס לזה. חבל, שישי.

Off Label – בנוהל הרגיל, אם אני שותה משהו מעניין שלא נכנס לספר אני כותבת גם עליו. והפעם: SPA מרענן של גל'ס, שהתארח ביריד ההדפס בבעלי מלאכה ברח' י.ל פרץ (ולא במרכז בעלי מלאכה). גל ציין בפני שאני תמיד מצליחה להגיע אליו כשכבר לא נשאר לו כלום. בפעם הבאה אנסה להשכים קום.

שלשום תמול

הזמן: שלשום, בסביבות 11 בלילה
המקום: שטרן1, פלורנטין
השותים: החשאי, הקנדית ואני
הנשתים: Newcastle Brown Ale (עמ' 208), Bischoff Doppelbock (עמ' 60).

"קחו אותי למקום שאתם מבלים בו", ביקשה תמר, כמעט 15 שנים מאז הפעם האחרונה (והראשונה) שהתראינו, כשהתארחתי אצלה בבית אמה בויניפג, קנדה. אחרי שייקים, שניצל סייטן ובורגר סויה בבודהה בורגר, וסקירה היסטורית של תסרוקות ושל בנים הזמנו את החשאי להצטרף אלינו ושמנו פעמינו אל השטרן. היה עמוס. חמישי בערב. אנחנו לא רגילים להיות בשטרן בזמן הזה והשטרן לא רגיל אלינו בזמן הזה. יצאנו לשוטט בחוץ, חשבנו לוותר ולהכנס לנורמה ג'ין במקום (אנחנו מבלים בנורמה ג'ין פעם בשנתיים בממוצע – זה נחשב?) אבל גם שם היה עמוס. חזרנו לשטרן ובדוחק נמצא לנו מקום.

אנחנו אוהבים להביא לשטרן אורחים, במיוחד אורחים מחו"ל וכאלה היו לנו לא מעט בזמן האחרון. גם נחמד שם וגם כולם מוצאים מה לשתות, חוץ מתמר, שבירה עושה לה לא טוב. בדוחק היא מצאה סיידר והתמקמה עליו. החשאי התחיל לאחרונה לפתח חיבה מיוחדת לדופלבוק. באירועי בירה הוא מתרוצץ ומחפש את הצדיק שימזוג לו את הבירה הכמעט-בוצית הזאת אך בינתיים לשווא. בישוף היא אחת הגרמניות היותר חביבות עלינו (יש מצב שמשפט ברוח הזאת כבר מופיע בבלוג ברשומות שמזכירות את פאולנר ו/או ארדינגר). בחוברת המותגים מופיעות שלוש בירות מהמבשלה הזאת, שתיים כבר נשתו במסגרת הפרוייקט ובשלישית טרם נתקלנו למיטב זכרוני.

אני הזמנתי ניוקאסל בראון אייל, שנמזגת בשטרן עם גז חנקן. היא יותר עדינה, פחות מוגזת ממה שנמזג מחביות בפאבים אחרים בעיר ולמרות שהמשורר והמבשלה התכוונו שכך נשתה את הניוקאסל, אני מעדיפה אותה קצת תוקפנית. אולי כי ככה התרגלתי. פעם ביליתי לילה בניוקאסל, בהופעה. אני לא זוכרת כלום מהעיר הזאת חוץ מאת הגשר הענק, ושהלכתי למכולת לקנות חטיפים ובירה, אבל בטח זאת לא היתה ניוקאסל, אלא משהו יותר רעיל ויותר זול.

אתמול בצהריים הלכנו לחדר הכושר כדי לשרוף קלוריות ואחר כך אכלנו מרקים בגבאי החדש בצפון דיזנגוף וגלידה (הוא) וקרפ (אני) בוניליה ירמיהו כדי לרפד את הבטן. אחרי ההכנה הזאת נסענו לזמן אמיתי לפסטיבל בירות ישראליות שאורגן על ידי בירמאסטר. הגענו בסביבות השעה 18:00, שעתיים לפני הסיום, ובשעתיים האלו הצלחנו לטעום בירות מרוב הדוכנים.

שלוש מבשלות שמופיעות בספר הציגו בפסטיבל: אביר, בזלת ואלכסנדר. לא התכוונו לבקר אותן. את אביר נשתה ב"אביר" (או בברז) והשתיים האחרות נפוצות למדי. למרות שתכננו לשתות בפסטיבל מהבירות שלא יוצא לנו להתקל בהן בשגרה, את הקופון האחרון שנשאר לנו נתנו לאלכסנדר, שבתמורה מזג לנו מהבירה הכהה, שאותה טרם יצא לי לשתות. אני אפילו לא מתכוונת לפתוח את הספר כדי לבדוק מה שמה של הבירה הזאת. האף והפה שלי סבלו משיתוק בשלב הזה; לא סופרת את ההתנסות הזאת כחלק מהפרוייקט.

מה כן נשתה? אנסה להזכר:

הSpicey Monster של גל'ס – בירה קלילה שמתאימה לקיץ הישראלי. טיפה יותר מדי אניס לטעמנו, אבל היא כיפית. שתינו את הבירות של גל במספר הזדמנויות ומרגישים את השיפור מטעימה לטעימה.

ליבירה ביטר – אחת הישראליות האהובות עלי ביותר, מרה-מרה עם סיומת גרעינית, כמו לחם כפרי ומשובח.

גולדה – IPA וRoyal Oak. הIPA טובה יותר.

Gopher's – רציתי את המעושנת אבל כבר נגמר, אז שתיתי שוב את הSunny Friday, בהירה והולמת את היום, למרות שהיא נלגמה אחרי השקיעה. קניתי גם פותחן – הלוגו שלהם חמוד.

הIPA החדשה של מבשלת רונן – עוד בירה קיצית, והפעם מרירה ואשכוליתית. זאת הפעם השניה ששתיתי אותה. בפעם הראשונה לפני שלושה שבועות היא נטעמה לי כמעט כקוקטייל, עם רמזים לליצ'י ביחד עם האשכולית. הפעם היא נדגמה אחרי אי-אלו בירות אחרות אז הטעמים התערבבו לי. זאת בסה"כ הבירה השלישית שרונן מוציאים. זה מגניב. הניסויים נשארים במשפחה והקהל נהנה ממוצרים מוגמרים ומדוייקים. אני מקווה שהייצור וההפצה שלהם יגדלו ושבחוברת המותגים הבאה הם יופיעו, בין הקרלסברג לשימאיי.

מבשלת החלוץ – זכרתי במעומעם ודי לטובה את בירת המתנדבת ששתיתי במעברות. את המאדפה, בירה עם הל גם שתינו במעברות. פחות מדי מגוזזת לטעמי אבל חוץ מזה חביבה. טעמתי גם אקספרימנטים, בירה עם סלק שלא היתה לי טעימה ובירה שמתובלת בשום – בדיוק הדבר שאמור לקנות אותי, אבל היא לא ריגשה.

מבשלת גבעתיים – English Royal עם מייפל שנהניתי ממנה. מייפל, איזה כיף! לגמנו גם עונתית אחת, אבל אני לא זוכרת אותה.

לאפינג בודהה – לא זוכרת איזו. אחת שיושנה במקרה כ-10 חודשים במבשלה וזה מה שיצא. יצא טוב. נו, לאפינג בודהה.

אביר האלה – האיש והאגדה והגבינות המיטגנות שריחן המעלף מילא את הזמן אמיתי. לקחתי בירות הביתה, ליישון, שתיתי סיידר ולקחתי שני בקבוקים בשביל תמר. אנחנו מתכננים טיול בחול המועד פסח ואני חושבת שהיא תיהנה מהן. רק שלא נשכח לקחת פותחן שעם.

תודה לאדון צילום משכר  🙂