בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.

טריו וארבעת הדובים

??????????????

הזמן: תחילת שבוע קיצי במיוחד

המקום: פינת האוכל של דרור וכרמית

השותים: דרור טרבס מהבלוג החלוצי רק בירה, החשאי, אני ובסוף גם קצת כרמית

הנשתים: טריו IPA , רביעיית בירות מבית מבשלת הדובים.

קצת רקע: כדי לגייס כספים לפתיחת הסניף החדש של ביר מרקט בשרונה מרקט, שסוף סוף עומד להפתח, דגן ורותם בר אילן ממבשלת הדובים/ מבשלת העם/ ביר מרקט/ עזר כנגדן של נשות חיל הרימו בחורף האחרון קמפיין הדסטארט מוצלח, בו התומכים זכו לשלל פינוקים. אחד הפינוקים היתה רביעיית הטריו IPA, 4 בירות, אותו מתכון בסיס של שמרים ולתת, אותו אחוז אלכוהול (6%) אותה דרגת מרירות (50 IBU. לשם השוואה, דרגת המרירות של הבירה הנמכרת בישראל היא 13 IBU). השוני הוא בכשות: כל אחת משלושת הבירות הראשונות בסדרה מכילה זן כשות אחד, והרביעית מכילה את שלושתן.

החשאי הזכיר אירוע שנערך לפני כ-4 שנים בפורטר אנד סאנס בתל אביב, בשם Samuel Adams Deconstructed – בו הוטעמה סידרה של 5 בירות שהיוו את סדרת המבשלה האמריקאית פורצת הדרך. לכולן אותו מתכון בסיס של בירת Latitude 48. הלאדידטיוד מורכבת מ-5 סוגי כשות, ולכל אחת מהבירות בסדרה, כשות אחת מהחמש. הנה רשמי הטעימה של אורן אבראשי מאותו אירוע.  בטעימה הזאת נכחו גם הדובים, וכנראה שהפירוק לגורמים של אותו מתכון עם רכיבים שונים השפיע עליהם. קצת פחות שאפתנים מסמואל אדמס, עם קצת פחות תקציבי שיווק, אבל עם הרבה אהבה לכשות שמשחקת תפקיד בולט במבשלת הדובים, בחר דגן לאחד ולפרק שלושה סוגי כשות: גרמנית, אמריקאית וניו זילנדית.

כשדרור קיבל את הרביעייה שלו, הצעתי שנפגש לטעימה משותפת, שתדרבן את שנינו לכתוב. אם אני בקושי מוצאת את עצמי מזינה כתובת מייל וסיסמה למערכת, פלא שדרור זוכר את שלו. לשמחתי הוא שיתף פעולה, ואת הרשומה שלו תוכלו למצוא כאן. פונקנו ופינקנו במיטב חטיפי ארצנו, שהיוו התאמה מושלמת לטעימה.

ארוחת ערב לגיטימית

ארוחת ערב לגיטימית

שלושת הבירות עם הכשות הבודדת ממוספרות, הבירה שמשלבת את שלושתן לא. אז הלכנו לפי הסדר שמבשלת העם קבעה, ולסיום שתינו את הטריו המשולבת; זאת הדרך הנכונה לטעמנו – קודם כל לבחון ולמצוא את האלמנטים הכשותיים בכל אחת בנפרד, ואז להבין את השילוב

.

Trio IPA 1 Columbus, עם כשות אמריקאית: צבע ענברי עמוק וטיפה מעונן עם ראש לבן וקטן. ארומה של מנדרינה, טיפה סוכריה ואננס, ובפה מרירות, שאחריה הדרים – בצד החמוץ שלהם דווקא. הגוף מלא, הסיומת מיצית והדרית, טיפה מתוקה ומגורענת (מלשון grain) בסוף. מאוד מגוזזת.

Trip IPA 2 Pacific Gem, עם כשות ניו זילנדית. הבירה הקציפה אז מזגנו מהר. גם הבירה הזאת ענברית, אבל טיפה בהירה יותר מהראשונה. ראש לבן-צהבהב ענק ויפה. הרחתי סבון וטיפה אבק, ואחר כך הגיעו פרחים, מנגו וקיווי. זאת בירה יבשה ומרה, בלי להתנצל, עם טעמים של סבון וקצת אורנים – או אולי בת-אורן? הגוף בינוני – זאת בירה קלה יותר מטריו 1, הסיומת מייבשת את הלשון. גם היא מאוד מגוזזת ויש סבוניות בסיומת. זאת בירה אגרסיבית יותר ופחות קלה לשתיה מהראשונה.

Trio IPA 3 Hellertauer, עם כשות הלרטאו הגרמנית, אחד הזנים הבסיסיים בעולם הבירה: גם זאת ענברית-זהובה ומעוננת, עם ראש לבן-צהבהב. ארומה פרחונית – מעט יסמין, מעט עשב. עדינה יותר מהאחרות. המרירות עדינה ופרחונית יותר, ואז מגיע מעט יובש. הגוף בינוני, הסיומת מרירה ועדינה, עשבונית טיפה.

לבסוף – Trio IPA, שמורכבת משלושת סוגי הכשות. זאת בירה בצבע ענבר-ברונזה, מעורפלת ועם ראש קצף לבן. באף מרגישים בהתחלה מעט פירות טרופיים, אחר כך אורנים, בסוף פרחים ואז קצת אבק. בפה מרגישים תכונות משלושת סוגי הכשות שהרכיבו אותה: יובש מהפסיפיק ג'ם, עדינות מההלרטאואר ומעט פירותיות מהקולומבוס, עם מתקתקות כמעט ולא מורגשת. שוב הרבה גיזוז, גוף מלא, סיומת עם מרירות עדינה וטיפה שמריות.

אלו לא הבירות הטובות ביותר שיצאו ממבשלת העם, שהוציאו עד היום כמה מהIPA's והAPA's היותר טובים בארץ, אבל הניסוי מרתק וזאת תשורה הולמת לאוהדי המבשלה, שמהווה מעין הצצה לאספקט מסוים של בישול בירה: בחירת חומרי הגלם, השילוב והיחסים לקבלת תוצר סופי אופטימלי. הכי אהבתי? את הרביעית. השלם גדול מסכום חלקיו, נו.

חושבת שאת הבירה הזאת לא תוכלו להשיג, אבל עשרות בירות בוטיק ישראליות אחרות – בקבוקים לצריכה במקום, לקניה הביתה וכמה ברזים משובחים, תמצאו בשרונה מרקט, בקצה שקרוב יותר למתחם שרונה. שאר המתחם לא מעניין כל כך, אבל ממול יש פלאפל ג'ינה, שעד שאהובי אריאל הקוסם יחליט לזכיין, זאת הבחירה הכי טובה בעיר.

Beers 2013 הנקודה החמה בעיר בנקודות.

הנה אבא של יאיר ניצני!

הנה אבא של יאיר ניצני!

מזג האויר: אי אפשר להתעלם מהסערה שהשאירה מבקרים רבים בבית ואף את אחד המציגים. הצלחנו להגיע, אבל מאז יום שלישי אנחנו שומעים קולות וקובלנות על הבחירה בעריכת בירס בתחילת ינואר. להזכירכם, גם בשנים קודמות היה, ובכן, חורפי. לא קיצוני כמו השבוע, אבל גם לא אביבי. אין לי מושג אילו החלטות יתקבלו בסטודיו בן עמי בעקבות העיתוי האומלל של הסערה, אבל אני מקווה שגם בשנה הבאה התערוכה תיערך בחורף. הקיץ – ובקיץ הכוונה לתקופה שבין המימונה לשמחת תורה – עתיר אירועי בירה קטנים כגדולים. אם יוחלט לשנות את עונת האירוע, בירס עלול להטמע בין שאר האירועים הפסטיבלים שלו עלול להיפגע. מאחר והאירוע מיועד גם לקהל המקצועי, קרי העוסקים בענפי ההסעדה והאירוח, חשוב שהוא יתקיים לפני עונת השתיה, כדי שיהיה לעוסקים בדבר – ספקים ולקוחות – זמן להתארגן.

אלכסנדר פסטביר: הבירה החדשה הכי טובה באירוע. זה קטע של אלכסנדר. שתי הבירות הרגילות של המבשלה, הבלונד והאמברה, הכי מכוונות לטעם ההמון שאוהב הייניקן אבל מעוניין להפגין תחכום, אבל כשבאלכסנדר מבשלים בירה שהם אוהבים, אוצר המילים שלי מצטמצם ל"וואו". הם התחילו עם הבלאק שהיתה סבבה ואז הגיעה הגרין, IPA מרה, רעננה ולא חנפנית, ועכשיו הפסטביר, בירת אוקטוברפסט גרעינית, מרירה, טיפה אגוזית ומאלטית. כדי לסבר את האוזן, הבירות ה"מיוחדות" של אלכסנדר אינן חתרניות או נסיוניות – הן פשוט ממש טובות.

עוד דברים טעימים: קודיאק, הבירה שהדובים הכינו לכבוד התערוכה היתה טעימה מאוד. בירת חיטה כשותית שנעדרת מאפיינים של חיטה, אבל בכל זאת טעימה ומעניינת. APA של שינקין, פאב רענני שמבשל במבשלת העם, מריר וקליל. לבירה החמה של מבשלת ללה ממכבים הגעתי במצב שכרות מתקדם. לא זוכרת טעמים וניחוחות אבל היא היתה הדבר הנכון בזמן הנכון. בירת הכוסמת של מידן תקבל מתישהו רשומה נפרדת, אבל אזכיר אותה גם כאן. לבירת החורף של מלכה הייתי בטח צריכה לתת להתחמם קצת לפני ששתיתי אותה – מתובלת, מתקתקה ועם זאת יבשה מעט.

IMG_2972

אנשים שמבשלים בשביל הכיף שלהם: אלה שמבליחים מדי פעם בפסטיבלים, לא מתפעלים דפי פייסבוק, לא מתעסקים במכירות וקומבינות עם קבלות או בלי, עם רשיון או בלי. פשוט מבשלים בירה טובה כי זה מה שהם אוהבים לעשות והכי כיף שהם לא מנסים להתחנף לאף אחד. דוגמאות? רונסטאר שעדיין לא שתינו אצלו פעמיים את אותה הבירה ושיבולת (גילוי נאות – אנחנו יושבים איתו לעתים בטעימות בירה) שבשנה שעברה הכין ברלינר וייצן חמוצה ולא קומוניקטיבית והשנה הכין פורטר עם פולי קפה, חזק ואוונגארדי. הכי כיף כשלא מתחנפים לבלוטות הטעם שלך.

IMG_2997

בירצ'נדייז: לא יעזור כלום, אחוזת בית הוציאו את הבירצ'נדייז הכי טוב בארץ – כוס של בירת ג'סי כהן, קומפלט עם אגרוף פנתרים שחורים. נמכרה ב20 ש"ח יחד עם בקבוק בירה בן חצי ליטר ומחזירה את הבירצ'נדייז למקום הטבעי שלו: פריט שמטרתו לקדם את המשקה. מחוץ לדוכן המזכרות של Beerandbeyond נמכרו גם חולצות אצל שפירא. הייתי שמחה לראות יותר קד"מ כי זה משמח וכי אישית, אני אספנית של ג'אנק.

IMG_2985

גדולות, אייכן? למרות שלא הזלתי דמעה על היעדרה של מב"י מהתערוכה, קצת חבל לי שהם לא היו עם איזו ויינשטפן מיוחדת או תחרות מגניבה. הם מריצים עכשיו תחרות מזיגה של גינס בפאבים ברחבי הארץ ואפשר היה לשלב את הפעילות הזאת בבירס בכל מיני צורות, כמו שיתוף קהל המבקרים או גמר התחרות. בנוסף, איפה סמואל אדמס? בתרדמת חורף? איפה אביר וגולדסטאר בלאק רוסט? שלא כמו מבשלות עצמאיות, לגדולות יש מערך שיווק והפצה מפותח ולכאורה הן לא צריכות את בירס כדי למקסם מכירות, אבל היעדרות מהאירוע ממצב אותן מחוץ לשוק המתפתח. זאת בשעה שבעולם הרחב התאגידים כן מנסים להשתלב בנישת המבשלות הקטנות.

גימיקים ואטרקציות: זה הזכרון הדפוק שלי או שגם בגזרה הזאת היתה קצת רגיעה, יחסית לשנים עברו? לאן נעלם בקבוק המרדסו האנושי שהסתובב בנוקיה בשנים עברו? הצוללן של ג'מס? התמונות הממוגנטות? לפחות האריה של שפירא הפגין נוכחות.

IMG_2989

גימיקים ואטרקציות 2: Touch, הבירה של מבשלת העם ומאיר אדוני. תוית מהממת, ריחות מעניינים של אניס ומרציפן ומטרה ראויה ביותר – תרומה למרכז נא לגעת ביפו – וזהו. איפה הבירה בתמונה? הלתת, הכשות, הגוף, משהו?

רון חולדאי: מעטים הם המקרים בהם אני משתכרת. אין לי כבד מברזל, אני פשוט נוהגת לשתות כמויות קטנות. אבל כשאני משתכרת, מה שקורה בבירס, אני הופכת לסוציאלית ונחמדה ובגדול, להיפוך של דימוי המשתכר האלים. בגדול זה טוב, ביום שלישי הצטערתי על כך, כשרון חולדאי נהנה מפוטו-אופ עם בירות ישראליות ביד אליהו בשעה ש2 ק"מ דרומית להיכל, בשכונת הארגזים, שוב הוצפו הרחובות ושוב פונו בתים.

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

(פתח תקוה היתה מרוויחה אם ג'רמי מהג'מס היה ראש העיר)

Beer Awards: השאירו אותי עם סימן שאלה. אין לי מושג על סמך מה התקבלו ההחלטות להענקת הפרסים, אבל האם באמת הכרחי לתת פרסים לבר הטוב ביותר בראשון לציון או בפתח פאקינג תקוה? אי אפשר לאחד את כל גוש דן? אם אין לפורטר אנד סאנס מתחרים בגזרת מסעדת הבירה, האם יש טעם להעניק בכלל פרס בקטגוריה הזאת? האם הענקת הפרס בפעם השלישית ברציפות לדאנק (אחד הברים האהובים עלי, וזה בכלל לא משנה) ולשטרן 1 ובפעם השניה ברציפות לגלן לא מעידה יותר על סטגנציה בענף מאשר על מצויינות של המקומות המדוברים? קטגוריות שהייתי שמחה לראות בשנה הבאה: הברופאב הטוב בארץ ושוב הענקת מפעל חיים. חוץ מיקיר מערכת בלייזר מתי המקלל יש עוד אנשים שבמשך שנים רבות עושים את החור הזה למקום נסבל יותר לשתיינים וחובבים.

טייבה: חסרו לי באופן אישי.

כל הכבוד: לסטודיו בן עמי, שהרימו תערוכה לעילא ולעילא, למרות התקופה המבאסת שעוברת על הענף. ישר כח על הארגון, על הפקת הלקחים משנים קודמות והכי חשוב, על ערב ממש כיפי. להתראות ב2014.

(רוצים עוד? יש תמונות בעמוד הפייסבוק של הבלוג)

תתחדשו

שתי השקות של בירות קראפט ישראליות בשבוע אחד? הו כן!

מה, לא? לא, שלוש, אבל את השלישית טרם הספיקותי.

הראשונה, עוד אחת לחודש מבית מבשלת הדובים, שאחת לכמה זמן – נניח אחת לחודשיים – מוציאה בירה נסיונית בבישול בודד. לפעמים העדות לקיומן של אותן בירות נמצאת רק באלבומים של שני אספני התוויות שמגיעים לפסטיבלים כדי להגדיל את האוסף (מישהו זוכר את אראקיס?) ולפעמים הן מתקמבקות לבישולים נוספים (לאלה שפספסו את הדוקטור בפעם הראשונה). לא כל הבירות של הדובים נסקרות כאן. עם ההאטה בקצב העדכונים, אנחנו מעדיפים לתת במה למבשלות חדשות, אבל בגדול, רבות מבירות האחת לחודש נעות בין נסיונות למתוח את גבולות המרירות ו/או את גבולות אחוזי האלכוהול, הן מעלה (גריזלי – 8.2) והן מטה (בייבי אייל 1.8). הבירה החדשה בסדרה הולכת לכיוון אחר ואהוב עד מאוד על אדונית הבלוג. אש, כשמה כן היא: בירת אייל בהירה עם פלפלי צ'ילי שורף לרוב. עם כל הכבוד לכשות מרירה וללתת טריה וגרעינית, יש שלושה אלמנטים בירתיים שתמיד קונים אותי וצ'ילי הוא אחד מהם. צ'ילי קונה אותי גם מחוץ לעולם הבירה ויעידו על כך אוסף הרטבים החריפים שהחשאי ואני מטפחים במדף במקרר (המדף הקטן, שאי אפשר לאחסן בו בירות, כמובן), עיני הדומעות ושפתי החרוכות כתוצאה מפיגוע קפסאיצין בשישי בערב במסעדת הבאסטה ליד שוק הכרמל.

בתמונה: כבאים (או במיתוגם החדש וההו-כה-כושל, שלא לומר עילג, "לוחמי אש")

אש של הדובים נחנכה בביר מרקט ביום שני שעבר. אחרי 10 שעות עבודה, שעתיים בלימודים, חמישים דקות באוטובוס ועוד כרבע שעה הליכה, הגענו החשאי ואני לרבע השעה האחרונה של האירוע, בו נמזגו גם טקילות (pass) ותוקלטה מוזיקה לטינית (pass אם זה לא לוס קרודוס). רבע שע מספיקה כדי לחלוק בקבוק ולהתרשם. הבירה ענברית ומריחה מפירות כאשכוליות ואגסים, עם מעט ניחוחות של צ'ילי. בלגימה הראשונה חשים במרירות די סטנדרטית ולא מלהיבה אבל אז הפה מתלקח. החריפות והתיבול תוקפים את חלל הפה ועושים בו שמות מופלאות. הסיומת חריפה אף היא, הגוף בינוני והגיזוז די פעיל. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נהנית יותר מבירות עם גיזוז עדין, אבל כאן זה פחות מפריע, אולי בגלל שהפלפל דומיננטי כל כך. בטח יש כאלה שקוראים את רשמי הטעימה ולא מבינים איך אפשר לשתות דבר כזה. ובכן, לא מדובר כאן על קורונה (וממתי מדברים על קורונה?), אבל זאת בירה מגניבה ממש והדיסוננס בין הארומה הפירותית והחריפות דווקא באה בטוב.

בירה ישראלית נוספת שמכילה צ'ילי היא כמובן הלצ'ה דל דיאבלו של הדאנסינג קאמל. זאת אחת הבירות החביבות עלי של מבשלת הבית וכשהיא בברזים אני נוהגת להזמין אותה, דבר שלא קרה בשבוע האחרון, שכן לראשונה מזה למעלה משנה נמזגת בגמל בירה חדשה. Hey… Ju-Boy היא אייל בהיר עם 9% אלכוהול, המתובל בסילאן (שמשמש גם בבישול הIPA של הדאנסינג) ובערער, שמשמש, ובכן, לתיבול ג'ין ולתיבול Norwegian Wood, בירה נורבגית מעניינת שיצא לנו לשתות לא מזמן ולכתוב עליה בThe Beer Gatherer, הBlog הגיקי. זאת בירה ענברית ואטומה, עם ריחות עשבוניים כערער ומתוקים כסילאן. בפה הרגשתי לתת, סילאן, ערער וגרגירי יער ירוקים. הגוף מלא, הטקסטורה לעיסה כמעט ובעת השתיה המחשבות שלי נדדו למולדת – עולם הקוקטיילים. רציתי להוסיף לבירה רום לבן, מעט סירופ פסיפלורה או נקטר גויאבה וסירופ הדרי כלשהו כדי לדלל את המרקם ולתת למשקה קיק חמוץ. התוצאה הדמיונית לא תגרום לDeli להזמין אותי לסשנים של יום ראשון ובכל מקרה המחשבה הזאת לא אמורה להגיע בעת שתיית בירה. זה לא הערער שמערער אותי, אלא משהו במרקם ובסמיכות של המשקה, שהוא אולי הפחות מוצלח בהיצע הבירות של הדאנסינג קאמל.

Hey little ju-boy take a good look at me

והשלישית? בירה חדשה של הג'מס, עליה נודע לי כשנתקלתי בנתיב, הברמן, באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. דיווחים בהמשך.

IPA for the US of A – הגרלת כרטיסים לפסטיבל הIPA בנינקאסי ביום שישי הקרוב

ביום רביעי ה-4 ליולי יחגוג העולם 236 שנים לארצות הברית, הארץ והאומה שהביאו לנו ג'נוסייד אינדיאני ואת שחרור אושוויץ, את דיק צ'ייני ואת נועם חומסקי, את תכניות הריאליטי מחד ואת טוני מוריסון מאידך ואת (הנה, הגענו לבירה, ברור שנגיע לבירה. זה בלוג בירה, לא?) באד לייט ואת התחייה של בירות הבוטיק בכלל ושל סגנון ה-IPA בפרט.

יומיים אחרי חגיגת ההנחות בוול מארט בצ'יקאסה אוקלהומה והזיקוקים מעל ההדסון בניו יורק, הצוות של בירדי והנינקאסי עורכים פסטיבל IPA אמריקאי עם בירות בסגנון ה-IPA ממבשלות בוטיק ישראליות , מבשלות מסחריות ומבשלים ביתיים.

מי יהיה שם? טקוואנביר, ג'ויה, לאפינג בודהה, אייזיס, אלכסנדר (אתם חייבים לטעום את הגרין שלהם), שפירא, נינקאסי (בירת הבית), שופ הובלון, שריגים – רונן (ההודית המכוערת, הבירה הישראלית האהובה עלי מכולן), גופר'ס והדובים (יהיה עוד משהו חוץ מהאינדירה?) – רשימת מציגים ראויה ומעניינת, ללא ספק.

האירוע יערך ביום שישי בצהריים, בין 12-18, בנינקאסי, הפאב של בירדי, שנמצא ברח' היסוד 4, קרוב לבלומפילד, לבית המשקאות של נפתלי ולשר המשקאות. יש המון חניה בסביבה וקוים 25 ו-125 ממרכז תל אביב עוצרים לא רחוק משם. יהיה גם ג'אנק פוד אמריקאי (המבורגרים, נקניקיות, פופקורן וצ'יפס) והופעה של שי טוחנר ומיה יוהאנה מנחם שמנגנים פולק אמריקאי.

מחיר הכניסה 30 ש"ח כולל קופונים לשתי טעימות חינם, אבל בירדי ונינקאסי תרמו לבלוג זוג כרטיסים, שאותם נגריל בין קוראינו, וכך זה עובד:

השאירו תגובה לפוסט זה וספרו לנו מהי הבירה האמריקאית האהובה עליכם, עם כתובת מייל אמיתית, כדי שנוכל ליצור אתכם קשר במידת הצורך. 

רוצים להגדיל את סיכויי הזכיה? תעשו "לייק" לדף הפייסבוק של הבלוג, כדי לקבל עדכונים על פוסטים ועל עניינים שלא נכנסים לבלוג עצמו. רוצים להכנס להגרלה 3 פעמים? לייקקו גם את הדף של הנינקאסי, הפאב של בירדי. תשאירו הודעה (נפרדת) שלחצתם על הכפתור המתאים בפייס, כדי שנדע.

הגרלה רנדומלית תיערך ברביעי ביולי, בשעה 16:00. הודעות לשני הזוכים ישלחו לאחר מכן.

נו, אז מהי הבירה האמריקאית האהובה עליכם? עלי, נכון לעכשיו, זאת AleSmith IPA


דובים לארוחת הערב

הזמן: ארוחת הערב וחנוכת קדרת הברזל המהממת שרכשנו לאחרונה.
המקום: Home Sweet Home
השותים: שוכני הבית
הנשתים:הדוקטור והמכה הראשונה, מבשלת הדובים

הערב, המבצע הסיזיפי הידוע בשם ריקון מדף הבירות במקרר התמזג עם פרוייקט השלמת הפערים. אני סתם משתמשת במילים גדולות כדי לתאר קניית בירות שנמצאות בשוק הרבה זמן ועדיין לא יצא לנו לשתות ואת המאמץ להשתלט על אלו.

שתינו שתי בירות של הדובים שקנינו לאחרונה. הראשונה, ההוצאה האחרונה של המבשלה במסגרת המשימה הדובית השאפתנית להוציא אחת לחודש בירה חדשה במהדורה מוגבלת. האחרונה, אחת הבירות הראשונות, אם לא הראשונה, שהוציאו הדובים, שמבוססת על הבירה הראשונה שהם אי פעם בישלו בחצר הבית ברעננה.

אחרי האראקיס, IPA שכל בירגיק ברשת ומחוצה לה גמר עליה את ההלל, מגיע הדוקטור, בירה בסגנון APA, אמריקן פייל אייל, שמתאפיינת בכשות אמריקאית ובאחוזי אלכוהול סולידיים יותר מאחותה ההודית, במקרה של הדוקטור, 4.8%, שזה בדיוק 1.6% פחות מהאראקיס. צבעה ענברי ועכור ראש הקצף לבן והניחוחות – מנגו טרי, מעט אורן וגם ליצ'י. טעמה מריר מאוד וטיפה סבוני ובסיומת מציצה מעט לתת, ביחד עם המרירות הכשותית. גוף בינוני ותחושה כללית מרעננת. שווה, אבל האראקיס היתה טובה יותר. מחכה לטעום את ההוצאה של החודש הבא.
הבירה השניה שלגמנו זאת המכה הראשונה, שלמרבה המבוכה טרם יצא לנו לטעום: מדובר  באייל אדמוני מעושן, והלא אין ניחוח שיותר אהוב עלי בבירה מזה המזכיר קומזיץ/ צמיגים שרופים. זאת בירה בצבע אדום כהה-חום שהעלתה ראש קצף בז' נאה ויציב במזיגה מהבקבוק. הרחנו אלכוהול, עשן ודובדבנים וטעמנו בירה מתקתקה מלתת ומעושנת, עם גוף בינוני וסיומת מעושנת. בירה טובה ומגניבה. חדי העין ישימו לב שעל התוית בתמונה שגנבתי ללא בושה מדף הפייסבוק של הדובים (לייקקו, נו, ובדרך, אם טרם לייקקתם את דף הפייסבוק של קוראים ושותים, זה לגמרי הזמן) מודפס בירה אדומה בסגנון סקוטי. מצילום התדמית ועד האצווה שבה בושלה הבירה ששתינו משהו השתנה במיתוג. אולי גם בבישול, אבל בכך אני לא בטוחה. מה שכן, אני חושבת שזאת הבירה האהובה עלי מבית היוצר של המבשלה.

מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

תענוגות ארציים זה אנחנו

הזמן: שבת בצהריים, בהפוגה מהלימודים
המקום: על הבר בפורטר אנד סאנס
השותים: שנינו, שבעים וקצרים בזמן
הנשתה: Tilburg Dutch Brown Ale

בין עודפי היבוא לפרדוקס החיסכון התגנבנו החשאי ואני מהבית לבראנץ' אנגלי שמנוני וטבעוני שריפד לנו את הבטן ופתח לנו את התיאבון לכוס בירה צוננת, רגע לפני מנת הריטלין הבאה והרכינה מעל תרשימי הזרימה. הפורטר אנד סאנס נמצא במרחק יריקה מהרוגטקה, שם אכלנו. התמקמנו על הבר ברגיל וקיבלנו תפריטים.

כמו איתן בשעתו, גם החשאי לא היסס לרגע. לקח לו בדיוק שניה לעבור על התפריט ולבחור באינדירה של הדובים. אני? 50 הבירות מהחבית החזירו אותי לתחושת חוסר האונים שתוקפת אותי בימים האחרונים מול שאלות רב-ברירה בנושאי השקעה; מכירה את הכל, אבל לא בטוחה בשום דבר ומפחדת להתחייב. לכן עשיתי את מה שאני משתדלת לא לעשות והפכתי את התפריט, לצד של הבירות מהבקבוק, אולי משם תבוא הישועה.

היא באה, בערך. מצאתי בירה שעדיין לא שתיתי. טילבורג, אייל חום הולנדי, שנצפה בארצנו עוד בסוף 2011. לא רק שלא שתינו אותו, אפילו לא קנינו בקבוק הביתה. בזמן שמזגתי את הנוזל החום-אדמוני הכהה והצלול לכוס, הברמנית הביאה לדלפק הדפס של הטריפטיך גן התענוגות הארציים של הירונימוס בוש  והזמינה את החשאי לשחק "איפה אפי" ולמצוא את הדמות הבלתי מזיקה  לכאורה שמופיעה על התוית.

מצאתם?

לכאורה, כי במבט מפוקס קולטים חצי איש-חצי דג עם קלחת על הראש, שיושב על כורסא ובולע אישה עם עוגן שתקוע לה בישבן. גן עדן עכשיו. התעמקנו בציור, נפעמים מהטירוף. הבירה יפה, יפה מאוד. צלולה, כהה ועם ראש קצף  אוורירי. היא הריחה כמו לחם ותפוחים ואגסים מבושלים (נו, בסדר, כמו קומפוט). הריח רמז על גוף קל.

הטעם? מריר וסתמי. לא גן עדן, לא גיהנום. חסר תכלית. הגוף קל, הגיזוז קל, הסיומת קצרה. הדבר היחיד שמעניין בבירה הזאת (שמבושלת במנזר בטילבורג, ליד טילבורג, הולנד על גבול בלגיה, אותו מנזר שמבשל את לה טראפ. תיקון נוסף בזכות התגובות)  זה התוית. אגב, המבשלה מעוניינת להחליף את התוית בדמות אחרת מהציור הגאוני הזה והם עושים את זה בשיתוף הגולשים, זה מה שהולך היום אצל הצעירים באינטרנט. הכנסו לאתר, הצביעו לדמות השניה משמאל למעלה, ומסרו ד"ש לחברים מהגדת ראשי הציפורים.

אחר כך החשאי הזמין פראנציסקאנר כהה. שטפתי בעזרתה את הטעם וחזרנו הביתה לערב של ריטלין ומקרוכלכלה.

הדובים עוקפים מימין

הזמן: מוצ"ש, בהפוגה מהלימודים
המקום: מול הפרק על פלונטר של פורטיס בסלון
השותים: ילדת הריטלין והמבוגר האחראי
הנשתה: אראקיס של מבשלת הדובים

אתמול בערב נצפתה השתלטות עוינת על סדר השתייה שלנו ושיבוש אסטרטגיית ניקוי המקרר.  הדובים שעומדים מאחורי מבשלת הדובים החליטה לממש את האיום ולהוציא אחת לחודש בירה מיוחדת במהדורה מוגבלת, בלי להתחשב במציאות העגומה ובארבעת הדובים האחרים שיושבים בשקט בחושך בפינה של המקרר ומחכים לתורם. כן, יכולנו להתעקש, להעיף את בקבוק האראקיס, הIPA החדשה של הדובים שקנינו בתחילת השבוע לקצה המקרר, אבל מה היינו מרוויחים מזה? כלום. אם היינו שומרים על הOrdnung הקדוש (ובהנחה שהדובים שומרים על הOrdnung שלהם),  האראקיס כבר לא היתה ניתנת להשגה עד שהיינו מגיעים לכתוב עליה והדובים היו משגרים לחלל עוד בירה שגם היא היתה מסבכת לנו את לוח הזמנים.

התרווחתי על הספה בשעה שהחשאי רכן על השולחן ורוקן את תכולת הבקבוק לכוסות. למה הפרט הזה חשוב? כי ההתרווחות מיצבה את נחיריי במרחק מטר מהבירה, אולי יותר. למרות המרחק, ניחוחות הדריים פלשו למרחב האישי שלי. טריות? תועפות כשות? לא יודעת, אבל לא ציפיתי לזה בכלל. כשהחשאי מזג והגיע הזמן לרחרח באופן פעיל, הנוכחות ההדרית התבהרה, הפכה לתפוז והתעדנה לטובת הדומיננטיות של ריחות אורן ואננס. לרגע הרגשתי כמו בלוגרית אופנה שקיבלה בקבוק בושם שעליו היא אמורה לגמור את ההלל. ואכן, יש סיבה לגמור את ההלל על הריח, גם מדהים וגם שינוי מבורך מכל הבירות האשכוליתיות בהן נתקלנו לאחרונה (מתים על אשכולית, אבל שתינו המון IPA כאלו בזמן האחרון).

הטעם? מר. מר מאוד. זה הקטע של הבירה וזה מהנה אבל חסר לי עומק ועוד משהו מעבר למרירות. הבירה מרעננת מאוד, חלקלקה עם סיומת יבשה שממשיכה בקו ההדרים והאננס.

כולי תקווה שעד שתצא המהדורה המוגבלת הבאה של הדובים, נזכה לשתות את הבירות הקבועות, שבקצב הנוכחי יהפכו להיות תושבות קבע בפינה החשוכה של המקרר.

Off Label – יש דובים בפלורנטין

שוב חורגת משגרת הבירות (שאם להודות על האמת כמעט ולא מורגשת בזמן האחרון), כדי להמליץ למי שנמצא באזור לקפוץ לשטרן1 ולהרוות את צמאונו בכוס IPA צוננת של אינדירה מבית מבשלת הדובים. שתיתי אותה כבר לפני שבועיים, במסיבת הצהריים לכבוד כניסתה לפאב הקבוע שלנו וחשבתי שאשלב את הטעימה הזאת (גם כן טעימה, שני חצאים…) ברשומה אחרת על IPA או בירות ישראליות. אתמול נפגשתי עם החשאי ועם הברמן הכי טוב בארץ בשטרן, כדי להעביר את הזמן עד לקבלת המקום שהזמנו במזללה של מאיר אדוני בנחלת בנימין והדובים לכדו את תשומת ליבי והתבלטו מכל הבירות מהחבית שכבר שתיתי ומכל הבירות בבקבוק שעוד לא ניסיתי, אז שוב הזמנתי. האינדירה היא IPA טעימה, מרירה במידה וארומטית מאוד, ובניגוד לקוקטיילים ששתינו במזללה, היא גם היתה מאוזנת. ציפיתי לפצצת כשות אגרסיבית מזאת שקיבלתי, אבל בלי תלונות. לא על האינדירה.בבלוג של דגן וגם בתפריט בשטרן כתוב שהברז יתחלף מפעם לפעם. אני מחכה לטעום את המכה הראשונה ואת יונק הדבש.