המנדט הבריטי חוזר לכפר סבא

benny's logo

הזמן: חמישי בערב, וגם חמישי שעבר
המקום: Benny's Cask Ale Pub, מדרחוב ירושלים 46, כפר סבא
השותים: החשאי ואני, (+ קפטן תום ובועז בחמישי שעבר, הנהלת הדאנסינג קאמל ודירקטוריון מבשלת העם הערב)
הנשתים:בירות בוטיק ישראליות, גירסת הCASK.

[וואו 1: המחשב עדיין זוכר את הסיסמה של חשבון הוורדפרס הזה]

[וואו 2: אני אשכרה זוכרת איך משתמשים בלפטופ]

וואו 3: סופ"ש מעולה בפראג ושבוע של טיול פאבים בצפון אנגליה לא הצליחו לגרור אותי לכתוב, אבל פאב בכפר סבא כן.

טוב, לא ממש וואו. אני חפצה בקיומם וברווחתם של כל אחד ואחד מעשרות הפאבים שביקרנו בצפון יורקשייר ובמערבה, אני רוצה שהבר השכונתי ההוא שמנוהל על ידי מהגרים מרוסיה באחת השכונות השקטות של פראג ימשיך להגיש בירות של De Molen ההולנדיים ושל ברודוג, אבל במקרה הטוב בתי העסק הנהדרים האלה ימשיכו להתקיים גם בלעדי ובמקרה הרע הם יפסיקו להתקיים גם אם אצליח לפנות זמן פיזי ונפשי כדי לספר עליהם לאלפי התיירים הישראלים שפוקדים את האדרספילד או את האזור שמרוחק מגשר קארל יותר משני מטרים. פאבים מתקיימים ומשגשגים בתוך הקהילה שלהם, תיירים זה בונוס. למרות שהמשפט שתי גדות לירקון, אחת שלנו השניה של לבנון הוא נר לרגלי ב-99 אחוזים מהמקרים, בירה מהווה את האחוז שגורם לי לחצות את הירקון, את האיילון ואת מחלף לה גארדיה. אקט חלוצי או התאבדותי כפתיחת פאב שמגיש אך ורק בירות ישראליות ועוד ב-CASK הוא לא רק סיבה להגיע לכפר סבא, הוא גם סיבה לגרד את החלודה ולכתוב*.

Benny's Cask Ale Pub הוא חלום שמתגשם, חלומו של בני קריגר. אולי השם שלו לא אומר לכם הרבה, אבל אם ביקרתם בשנים האחרונות בפורטר אנד סאנס או בנורמה ג'ין או בנורמן או בביר אנד ביונד ושתיתם, או לפחות נתקלתם בFuller's, בלהייבן  או ביטר אנד טוויסטד, זה בזכותו. אובססיה לבירות אנגליות וסקוטיות הכניסה אותו לעסקי הייבוא. אובססיה לאופן הצריכה המסורתי של אותן בירות, בפאב, מקאסק, הובילה אותו לפתוח פאב וכך לפני שבוע נחת בכפר סבא חייזר ירוק: פאב במרכז העיר, שמגיש בירות בוטיק ישראליות שנמזגות בשיטה הבריטית המסורתית.

כמה מילים על קאסק, כדי להסתנכרן. ככה שותים בירה בבריטניה. כן, גם היום, למרות ועל אף הדומיננטיות של חברות הענק שהכניסו לשוק את הלאגרים הזולים יותר והקלים יותר לתחזוקה ולשינוע, למרות שפאבים נסגרים על ימין ועל שמאל כי הבריטים מסתגרים בבית ושותים בירה מפחית מול תכניות ריאליטי. הפאב הוא חלק מהDNA התרבותי  של הבריטים והוא לא הולך לשום מקום, הרבה בזכות CAMRA, אירגון הצרכנים הגדול בבריטניה, ששמו הוא ראשי התיבות של Campaign For Real Ale. הוא נוסד בשנת 1971 כתגובה להתחזקות של תאגידי הבירה הגדולים ובמטרה לשמר את הפאב כנקודה מרכזית בחיי הקהילה, לטפח את מסורת בישול ושתיית האיילים והסיידר, לחנך את ציבור הצרכנים לשתיה איכותית, לסייע לעסקים ולמבשלות ולקדם חקיקה, תקינה ונהלים.

אז מה זה אייל אמיתי או Cask Ale? בגדול, זאת בירה לא מפוסטרת ולא מסוננת, שעוברת תסיסה שניה בחביות (במקור חביות עץ, היום בחביות מתכת) ונשאבת ללא תוספת של פחמן דו חמצני. הבירה יוצאת מהמבשלה לפני שהיא מוכנה לשתיה – השמרים ממשיכים לעבוד בחבית, ויוצרים בעצמם גיזוז, רך ועדין יחסית ללאגרים ולאיילים מתועשים. הגיזוז העדין והטמפרטורה הטיפה יותר גבוהה בה מוגשים האיילים הבריטיים הם הסיבה לסטריאוטיפ של הבירות האנגליות כשטוחות וחמות, אבל בעיני התוצאה היא בירה קלה מאוד לשתיה, עם טעמים וניחוחות ברורים, שלא נאבקים בקור ובגזים על תשומת הלב של איברי החישה. לאחר המילוי החבית נחתמת בפקק מיוחד. לקראת הפתיחה והכנתה לעבודה היא נפתחת, מחוברת לצנרת (תכלס לא חובה,אפשר לחבר ברז ישירות לחבית) ומוכנה לפעולה. מכיוון שמדובר בבירה לא מפוסטרת, היא חיה על זמן שאול, בין שלושה ימים לשבוע, תלוי בגורמים כמו איחסון וחוזק אלכוהולי.

החביות של הפאב של בני הוכנו במיוחד עבורו בבית מלאכה בצפון אנגליה וכל הציוד הנלווה – משאבות, שסתומים, פקקים וכדומה – הגיע אף הוא בייבוא אישי. בני נוסע בעצמו למבשלות בוטיק ברחבי הארץ וממלא את הקאסקים, שלאחר מכן מאוחסנים במרתף הקריר והחשוך שמתחת לפאב ומחכים לתורם.

בביקורנו הראשון שתינו את בירת החיטה של מוסקו ממושב זנוח ואת הפטריוט, השם החדש של האמריקן פייל אייל של דאנסינג קאמל, אחת הבירות הפופולאריות ביותר בקרב משפחת MK. בביקורנו השני לגמנו את האמבר אייל של נגב, את הדופלבוק של מייבירוביץ' (לאגר, לא אייל) ועוד פעם את הפטריוט. האמריקן בלטה לטובה. המרירות הכשותית שלה, שאנחנו מאוד אוהבים, מתעדנת ומתעגלת, והמאלטיות שלה, הכמעט-ביסקוויטית, יוצאת החוצה. האייל הענברי של הנגב תפסה כיוון קצת חמאתי, שדווקא באה לנו בטוב הערב – לרגע יכולנו להאמין שכשנצא החוצה נמצא את עצמנו פוסעים במדרכות האבן של עייירה קטנה השוכנת לחוף הים הצפוני.

benny's

אינסטוש באפלה

הערב ישבו בפאב שני חברים, שחיכו בסבלנות שהפיינט האחרון של נגב אמבר יימזג, כדי שהבירה שלהם, שמבושלת במבשלת העם, תנוקר ותחובר לצנרת, ולאחר מכן תישאב לכוס. כן, פיינט. המידה שמאז השתת מס הבירה כולנו למדנו להכיר. לפחות בשם, כי פיינט ישראלי זאת כל תכולת כוס בין 300 ל-450 מ"ל. בני משתמש בכוסות פיינט בריטיות – 568 מ"ל. הפאב מינימליסטי, לפחות כרגע. בר אחד, שתופס את החלל, שני לוחות ירוקים עם תפריט שמתעדכן כשבני מחליף את החביות, כמה תמונות של כפר סבא של פעם על הקיר, ומוזיקה שבני אוהב, וגם אני. פוגס, מדנס, ג'וי דיוויז'ן, דד קנדיז. חוץ מהקאסקים המתחלפים יש גם בקבוקים של בירות בוטיק ישראליות עבור מי שחייב CO2 בבירה, טיפה אלכוהול וצלחת נקניקים – אנחנו הלכנו ללחם ארז הכפר-סבאי והוויגן-פרינדלי לפני, אבל בבלוק של הפאב יש חומוסיה שאמורה להיות פתוחה עד 8 בערב, אם אתם מגיעים מוקדם.

 

*מה גם שמדינת ישראל היא חתיכת דושבאג. היא דושבאג מהמון בחינות, אבל הסיבה שהובילה לכתיבת הרשומה הזאת היא חוק הגבלת הפרסום על האלכוהול שעכשיו כולל גם את האינטרנט.  אורן אבראשי כתב על החוק בשבוע שעבר. למען הגילוי הנאות החוק הזה מגביל אותי כאשת שיווק אלכוהול, אבל כמי שמשווקת מותגים בינלאומיים, עם תקציב מחד ועם נוכחות אינטרנטית בינלאומית, החוק הזה הרבה פחות משפיע עלי ועל המותגים שבטיפולי מאשר על עסקים מקומיים וקטנים, כמו פאבים שכונתיים או מבשלות מקומיות. אז אם אני יכולה לפרגן למי שמדינת ישראל רוצה לסרס מתוך איזה טריפ מוסרני וחסר מודעות, אז למה לא? מה יקרה? בספק אם הרשומה הזאת תוביל להדחת קטינים לאלכוהוליזם או להמרת הרגלי השתיה של קטינים מוודקה פיגולים מעורבבת בתפוזים בגינה לצריכת בירה מקומית איכותית.

חי, צומח, קצת פחות דוממת

20131023_225103

הזמן: רביעי בערב, שעה אחרי שגמרתי לעבוד, שעה לפני שהפכתי לדלעת
המקום: ארץ עיר 2.0, רמת החי"ל, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: מלכה אדמונית ונגב פורטר אלון

אחרי שכבר יצאתי משם באישון ליל ונפגשתי עם החשאי אחרי יום שלם של נתק, חזרנו יחדיו ללב המאפליה, קרי לרמת החי"ל. עד 9 בערב ביליתי שם במשרדי חברת ההפקה והרגשתי את האדרנלין מטפס, שניה לפני שכל העבודה ואחת הסיבות להיעדרות מהבלוג הזה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי. רמת החי"ל הוא אחד מאזורי הבילוי הפחות מועדפים עלי. פקקים אינסופיים, חניונים מפוצצים, סניפים של רשתות בתי קפה ומסעדות והיעדר כל מרחב עירוני לא גורם לי לחבב את המקום. לא כל כך אוהבת להסתובב במקומות שאנשים לא גרים בהם ולכן מנסה לצמצם את המגע שלי עם האזור לביקורים אצל הגינקולוג שבחר להשתכן שם ולפגישות עבודה.

חזרנו כי ה-foursquare של דרור הביא אותנו לשם. צ'ק אין בערב הקודם במקום בשם ארץ עיר, שגרר תגובות שעוררו את סקרנותנו: בר שמבוסס על טהרת הבירות המקומיות ומחירי הרצה. החשאי ואני החלטנו שאלו סיבות טובות לסיבוב פרסה ולנסיעה חזרה מזרחה. הפורסקוור זייף, אבל הסתמסות קצרה עם דרור איפסה אותנו. רחוב הברזל 34, הבניין מימין לשגב אקספרס, ברחבה הפנימית.

ארץ עיר – הרשו לי להתעלם מה-2.0, מונח שכל מי שהתפרנס מעריכת תוכן בחמש השנים האחרונות אמור לתעב – נפתח בסוף השבוע שעבר על ידי שלושה שותפים שזה עבורם הנסיון הראשון בעסקי הבילויים. הם רצו להקים מקום ישראלי – אוכל ישראלי ובירה ישראלית ואווירה ישראלית – והצליחו לרענן את סצינת הבילויים המשמימה למדי של האזור, עם עיצוב רטרואי וכרזות של בירות בוטיק ישראליות חדשות שמעוצבות כמו פרסומות של תוצרי נשר ומבשלת שיכר לאומית ומבחר חביב של ברזים, מתוצרת מבשלות שריגים, בזלת, מלכה ונגב בקבוקים של הדובים, פאבו, שפירא ואחרות. היה מאוחר, לא זוכרת בדיוק. החשאי הזמין את פורטר אלון של מבשלת הנגב ואני ביקשתי נגב פסיפלורה שאזלה, אז בחרתי במקום שליש של מלכה אדמונית. הוגשו לנו פנכות של חמוצים וגרעיני חמניה וכדי לסגור את הפינה של מזון בריאות ביקשנו מנת צ'יפס שמצופה בגרידת לימון ותבלינים ומגיעה עם חרדל, קטשופ ומיונז. יש אפשרות לשלושה גדלים מכל מנה, בחרנו את האמצעית והיא היתה נדיבה יותר משתיארנו. חוץ מצ'יפס יש בתפריט אופציות טבעוניות נוספות ומעניינות, כמו סלט בורגול ומשהו על בסיס סביח שבטח נזמין בביקור הבא (בלי ביצה, נו).

שלו ושלה

שלו ושלה

והבירות? מה עם הבירות?!? זה בלוג בירה, לפני הכל. אז הבירות סבבה: מגיעות בכוסות ממותגות ועולות בהרצה 24 ש"ח לכוס גדולה, 16 לקטנה. בתפריט כתוב חצי ושליש ובעולם מושלם גם אני הייתי כותבת חצי ושליש, אבל בפרובינקיה ג'ודיאה חיים אנחנו ועליית המיסים הובילה להקטנת הכוסות. זה לגיטימי, כמו שלגיטימי לדעת מהי המידה המדוייקת של מנת הבירה. כך או כך, מחירים מצויינים להרצה, לבירות שנמזגו מצויין – טריות מאוד ונטולות פגמים שנובעים מברזים לא מתוחזקים. כולי תקווה שהרמה תשמר ושמבחר הבירות והברזים יגדל.

יש משהו בארץ עיר שעונה על צורך באזור התעשיה המנוכר הזה: בר באווירה ישראלית, מבחר ייחודי של בירות שאת רובן, אם לא את כולן, קשה להשיג במקומות אחרים באזור, חלל מעוצב – כזה שאפשר לאכול בו עם קולגות (לכשהמקום ייפתח גם בשעות הצהריים). לאלה שסונג'רו לטפל באורחים מחו"ל המקום סוגר את הפינה של משהו ישראלי אותנטי שאיננו החתוליה שהולכים אליה ברגיל עם כרטיס הסיבוס, ולחבר'ה מהעבודה הוא עונה על השאלה לאן לצאת עם חובשי הכיפות שבחברה – המקום כשר.

20131023_225116

אני ממש מקווה שהמקום יחזיק מעמד וישגשג. יש לו קונספט מעניין והבעלים מלאי רצון טוב והתלהבות. תשמרו על מחירים נורמאליים ותתחזקו את הברזים ואנחנו בטח נגיע שוב – יותר מהפעמיים בשנה של הביקורת אצל פרופסור גולן וגם בלי קשר לפגישות העבודה במורד הרחוב.

(הערה חשובה: בתקופת ההרצה ארץ עיר פתוחה רק בערבים, מינוס שישישבת. ר' סעיף כשרות)

פסטיבירה בבירה

הזמן: שוב רביעי בערב
המקום: שוב בחרוסלמה, הפעם בפסטיבל הבירה
השותים: החשאי ואני ואלפים אחרים
הנשתים: נגב אואזיס, Isra-Ale Chutzpa Double IPA

הפרזנטציה של יום רביעי הסתיימה מוקדם מהצפוי. במקום לחזור הביתה ולנסות להשלים שעות שינה או שעות מד מן, אספתי את החשאי מהעבודה שלו ובהחלטה של רגע שוב עלינו לירושלים, לפסטיבל הבירה.

זאת הפעם הראשונה בה ביקרנו בפסטיבל הבירה של ירושלים, שנערך תשע שנים ברציפות (כלומר, הוא התחיל קצת לפני שברחנו מהעיר). השנה התארחה במתחם ההכרזה על הזוכים בתחרות הלונגשוט למבשלי בירה ביתיים. למען הגילוי הנאות אכתוב שלפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברת טמפו, שמייבאת לארץ את סמואל אדמס, נותנת החסות ומעניקת הפרסים לתחרות. אמנם לא בחטיבת הבירה, אבל עדיין אני עובדת בחברה.  מכל מיני סיבות שרחוקות מבירה, אהבת בירה או בישול בירה מרחק שמים וארץ די יצא לי החשק ללוות את התחרות ולסקר אותה או אפילו להגיע לטעום את הבירות. אבל בסוף מצאנו את מרווח הזמן ובעזרת הווייז הגענו בדיוק לרגע ההכרזה. ברכות לכל הזוכים. אין לנו מושג איך היו הבירות, כי עד שהגענו כל המתחרים כבר סגרו את הבאסטה. ההסתפחות לפסטיבל מסחרי שמטרת המציגים בו היא מכירת בירה הגבילה את המציגים במתחם הלונגשוט למזיגת 4 ליטר לכל בירה שמשתתפת בתחרות – ללא תשלום. תנו לבאי הפסטיבל בירה בחינם – הם לא יקחו? ברור שכן! 4 ליטר הם פחות מ-40 כוסות טעימה, כשלוקחים בחשבון פחת ומזיגות לא מדויקות; בהתחשב בנתונים הללו לא היה לנו סיכוי לטעום משהו, אז לא נתייחס לזוכים, אבל נפנה את מבשלת ז'אן, שאנשיה קיבלו כרטיסים לGreat American Beer Festival לבלוג של דרור טרבס, לסקירה של הפסטיבל ושל מבשלות בקולורדו היפה.

את רוב הזמן שלנו בפסטיבל העברנו במתחם המסחרי, שהרגיש כמו טעם העיר רק עם בירה במקום אוכל (תודה לעובדת כחולת השיער מהביר מרקט ביפו על התיאור המדויק): המון אנשים שבאו בשביל הבילוי: מוזיקה, דוכנים, ג'אנק פוד וכמובן – בירה. הרווינו את צמאוננו בדוכן של נורמן פרימיום, שהשיקו השבוע את אואזיס מבית מבשלת הנגב. אל תחפשו אותה באתר של המבשלה, שלא עודכן לגבי הרחבת קו המוצרים. זאת בירה קיצית בת 4.7% אלכוהול, קלה לשתיה, עם ניחוחות של ריבת תפוז ודשא וטעמים בולטים של לתת. בירה קיצית כיפית, crowd pleaser במוצהר, ומוצלחת ככזאת. לטעמי גוף קליל יותר היה מוסיף לה, אבל בכל זאת נהנינו מאוד. חוץ ממנה שתינו גם את חוצפה – הדאבל IPA החזקה, היבשה והמעולה של Isra-Ale. הסיידריה כשרה לפסח ולכן הבירה מבושלת בבית ונמזגת רק באירועים מיוחדים. אם אתם נופלים עליה – שתו אותה. זאת אחת מבירות הIPA המוצלחות ביותר שמבושלות בארץ.

היו מתחמים של המבשלות/ ייבואנים הגדולים, מתחם פעיל של בירות בוטיק ישראליות עליו ניצח לאון מפאב הגלן (ר' רשומה קודמת. מאז כבר הספקנו לבקר בו שוב), דוכנים של מבשלות וייבואנים קטנים יותר, ממוסקו ועד בישוף, אבל היינו עייפים והיה צפוף ורועש, אז כעבור שעה וקצת יצאנו. הייתי מפנה אתכם לאתר של הפסטיבל, אבל יש בו חלקים שלא עודכנו מאז הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני ואין לי חשק להשיב את פני קוראינו ריקם כשהם ישאלו איפה אפשר להשיג בארץ את גרין קינג בבקבוק או את בימיש בחבית.

אין תמונות, כי הייתי עייפה מכדי לצלם. תתמודדו.

עונתתתרבות בירושלים

הזמן: רביעי שעבר בלילה
המקום: הגלן בר אשר בחרוסלמה על קו התפר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות וסינגלים

תבורך גיסתנו שהביאתנו עד הלום. בזמנים טרופים אלה, שמורכבים מהמון עבודה, מעט לימודים וחסר אדיר בשאר תחומי החיים, היינו צריכים אותה ואת הקונצרט שלה ושל התזמורת הסימפונית ירושלים באולם הנרי קראון כדי לעלות לירושלים ולשבת בגלן בר. כך, אחרי יום שלם של התרוצצות בועידה ולפני כן ערב ולילה של התרוצצות בהקמתה של הועידה, אחרי שסגרתי את הפרויקט הגדול הראשון שלי בעבודה החדשה, הגעתי הביתה, החלפתי בגדים למשהו פחות רשמי והרבה פחות צנוע, אספתי את החשאי ונסענו. אחרי ההופעה המוצלחת של גיסוש הדלקנו את הווייז, כמיטב המסורת הירושלמית התבלבלנו בפניות עד שלבסוף הגענו למחוז חפצנו, שמעוטר בשלט פח חמוד עם הפיל של דליריום. הגלן נפתח לפני כחמש שנים שבמהלכן הגענו לבירה, שבמהלכן יצאנו מדי פעם לברים ירושלמיים, שראינו את הגלן מבחוץ כשהלכנו לפוקצ'ה בר (תירו בנו) או לחומוס בר סירא או לבר סירא או לקדוש – ועד רביעי שעבר לא נכנסנו.

Bar fight? For us? You didn't have to...

Bar fight? For us? You didn't have to…

איזה בזבוז אנרגיה וכסף. רבאק, איך המקום הזה קיים חמש שנים ורק עכשיו טרחנו לבוא בשעריו, שכשזה כל כך ברור שהפאב הזה פשוט נוצר בשבילנו??? חלל לא גדול ואפלולי, שורות שורות של סינגל מאלטים, חלקם בייבוא אישי, מצופפים על המדפים מאחורי הבר. מבחר גדול ומגוון של ברזי בירה, עם ייצוג מכובד לבירות בוטיק ישראליות, נמזגות מהברזים (נגב, שפירא, רונן חלקן מתומחרות מתחת ל-30 ש"ח. המוזיקה לא ממש מחרישת אזניים ולא ממש מעצבנת. האוכל פשוט, ג'אנקי ועם אופציות טבעוניות והגירויים הויזואליים אינסופיים – מתוויות של מהדורות נדירות ועד שלטי פח. אם ירושלים לא היתה החלאה שהיא והיו בה אפשרויות תעסוקה נורמליות ומעט סובלנות, אולי לא היינו בורחים ממנה לפני 8 שנים כל עוד נפשנו בנו ואז הגלן היה הבר הקבוע שלנו.

מה הזמנו? החשאי התחיל בפורטר אלון של מבשלת הנגב ואילו אני ביקשתי את הגלן דראפט – בירת הבית שמבושלת, אאל"ט, על ידי שמואל נקי, הלא הוא שמולץ. הבירה הוגשה בכוס של אבאים, כמו שאנחנו אוהבים, והיא זהובה ועכורה עם ריח דבשי וטיפה תפוז וביסקוויט לוטוס. הטעם, בהתאמה, תפוזי ודבשי עם מרירות עדינה וביסקוויטיות. ליאון, הבעלים של הגלן, נידב אינפורמציה וסיפר שהבירה מבושלת עם רום מתובל. שכחנו לשאול איזה, אבל די בטוח שלא הוסיפו לה סנטיליטרים מהדיקטנר מהמהדורה המיוחדת של Pusser's Navy Rum שמסתתר שם על המדפים. הבירה לא רעה בכלל, טיפה מחוספסת אבל כיפית. בסיבוב השני (אחרי הרבה מים ובליסת ירקות וכדורי פירה) החשאי שתה את ההודית המכוערת של רונן, אחד הברזים הפופולאריים במקום, שהוא אחד הבודדים שמוזגים את הבירה הגאונית הזאת מהחבית, ואני עברתי למשקה מזוקק כלשהו, אבל זה גם בלוג של משקאות מותססים וגם אין לי חשק לערבב ביזנס ופלז'ר, אז לא אפרט

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הבירות יצאו עם ראש קצף ונמזגו טריות. הברמנית ששירתה אותנו היתה עסוקה במזיגה ובהגשה ולא בקידום מכירות של שומדבר, דבר ראוי להערכה בהתחשב בזכרונותינו מבילוי לא מתוכנן ומבחיל קמעה בבר טרנדי וחסר נשמה בדיזנגוף לפני מספר ימי שישי. מתנדנת קלות מעייפות ומשיכר טיפסתי לקומת הגלריה כדי לצלם סלולרית את הבר ממעוף הציפור, וליד צנצנת גדולה של זיתים גיליתי מזקקה קטנה בה נוצר סינגל הבית.

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

התעכבנו על בירות הבוטיק הישראליות, אבל חוץ מהן נמזגות במקום בירות בלגיות כשימאי ומרדסו וברבר, וגם הובגובלין, טוכר ופרימטור, אבל ברוב המקרים ובניגוד לתמחור הסטנדרטי בפאבים, הישראליות זולות יותר. זה די מגניב (ודי מה שצריך להיות במדינה מתוקנת, לא?)

יש גם שעות שמחות ומבצעים ובכלל שווה להגיע לשם. לרחוב שלומציון המלכה 18 בירושלים.

דון חריטון

Negev

הזמן: חמישי לפני שבועיים כמעט, כמה שעות לפני שעלינו על מטוס
המקום: הרחבה שליד הביר מרקט, נמל יפו
השותים: החשאי, אני, חברים, מכרים וזרים
הנשתה: חריטון

אחרי שבוע אינטנסיבי בעבודה ובבירה (טעימה, השקה של ויינשטפן מבקבוק) כל שרצינו היה לארוז מזוודות ולתפוס תנומה ארוכה ככל האפשר לפני כיבוש הכבישים המשובשים של דרום מזרח אירופה, אבל יש דברים שחננות בירה לא מוותרים עליהם. טעימה של הבירה החדשה של מבשלת הנגב היא דבר שכזה. המבשלה, אחת היציבות והמוכרות בסצינת הקראפט הישראלית, שיווקה מאז היווסדה בשנת 2009 את שלושת הבירות שהגה ובישל יוחאי קודלר, המייסד והברומאסטר: פורטר אלון, אמבר אייל ובירת הפסיפלורה. לאט וביסודיות, בלי משחקים, מהדורות מוגבלות ובירות עונתיות שאהובות כל כך על בירגיקס אבל לא ממש מדברות, עדיין, לקהל הרחב, פילסה לה מבשלת הנגב נתח שוק באמצעות השלישיה הנ"ל. בינתיים יוחאי עזב את המבשלה ואת הנגב ונורמן פרמיום, שמביאה לנו את פולר'ס, ברוקלין, דובל ושאר תרכובות מים-כשות-שמרים-לתת משובחות, נכנסה לתמונה ורכשה את מבשלת הנגב, שממוקמת בקרית גת.

כשקיבלנו את ההזמנה לאירוע ההשקה לבירה, שכללה הופעה של להקה מעצבנת כלשהי* וחבית בודדת של הנוזל המדובר, ידענו שנגיע, למרות הפגיעה הפוטנציאלית בשעות השינה והסיכון באריזה קלוקלת של המזוודה. זה המקום ברשומה שאם היינו מתעסקים בטפל היינו כותבים משהו על כמה שזה מרגש שמבשלת הנגב יוצאת עם בירה רביעית, או אולי על כך שהוצאו לשוק רק איזה 1000 בקבוקים של הבירה הזאת, אבל אנחנו מתעסקים בעיקר, והעיקר, עבורנו, הוא שם הבירה: חריטון. בירה על שם הנמר-הסלב ממדבר יהודה אשר העניק לחתולנו המופרע את אחד מ-99 כינויי החיבה-איבה שלו? היתכן שאנשי השיווק של המבשלה שתלו אמצעי ריגול בתוך הוואזה בסלון ביתנו והאזינו לשיחות החולין של החשאי ושלי?

הנמר אשפתון

הנמר אשפתון

אז זהו, שלא. יום לפני האירוע הגיע למייל קומוניקט שמספר על הנזיר בן המאה הרביעית שהתבודד לו במדבר יהודה, שמן הסתם הנמר חריטון המקורי נקרא על שמו. אנחנו דמיינו סידרה של בירות שקרויות על שם נמרות ונמרי ארצנו ז"ל: שלומציון, בבתא ואריוך, לדוגמא. במקום מפגש הנמרים, בישלו בנגב בירה בסגנון מנזרים, האהוב על שותי ארצנו ועל חברת האם, שמשווקת את שימאיי, סט. ברנרדוס ומרדסוס. בכל זאת לא נתנו לעובדות ולהודעה לתקשורת לבלבל אותנו, וכמה שעות לפני שהגיע המיניבוס שאסף אותנו לטיול המשפחתי החשאי ברומניה, לקחנו אוטובוס לנמל יפו כדי לעמוד בתור וללגום מהבירה החדשה.

המקום המה חובבי בירה, מבשלים ביתיים ומקצועיים, עמיתים לבלוגוספירה שכמונו הסתקרנו לטעום את הבירה החדשה וגם אנשי נורמן פרימיום שפתחו שולחן בחוץ. עמדנו בתור, שילשלנו את מעותינו (שזאת מילה נרדפת לכרטיס הביזנס) וקיבלנו 400 ומשהו מ"ל של הבירה החדשה של מבשלת הנגב.

xariton

לא צילמתי את הבירה עצמה כי לא הייתי מרוכזת, אז תאלצו להאמין או לקנות בעצמכם ולהיווכח שמדובר בבירה חומה כהה ואטומה, עם ראש בצבע חום בהיר. יש לה ניחוחות של קלייה, אדמה, שמרים ומעט אלכוהול וטעמים אלכוהוליים ומתקתקים עם מעט חמיצות וקפה. הגוף שלה בינוני-כבד, הגיזוז עדין והסיומת אלכוהולית, טיפה חמצמצה וקלויה. לחבר שמבין ואוהב בירות בלגיות היא הזכירה שימאיי רד. אותנו היא לא הפילה. היא לא מאוזנת מספיק והרגישה טרייה מדי. אולי אחרי תקופת התיישנות נוספת היא תשתפר. כנראה נקנה איזה בקבוק או שניים ונדחוף אותם לאזור ההוא במקרר, ליד הבקבוק שנשאר לנו מטעימת סמיקלאוס, הג'ק ווינטר אייל של שפירא משנה שעברה, שאיכזבה בטעימה ראשונה אבל הלכה והשתבחה בחודשים הבאים והווסטוולטרן 12. אם מבשלת הנגב תציג בפסטיבל הבירה שייערך ביום שישי הקרוב בזמן אמיתי (דפייסבוק לאירוע כאן), נצלו את ההזדמנות לשתות אותה שם.

*וכאן המקום להביע סלידה ממוזיקה חיה באירועים שהמוזיקה איננה במוקד העניינים. זה בדרך כלל סתם מפריע ולא תורם לאוירה. רבאק, חברו נגן עם מיקס של מוזיקת לאונג' בווליום נמוך ותנו לנו לעשות מינגלינג בלי לקרוע את מיתרי הקול ואת עור התוף. לחילופין, תביאו את מחלקת חניקות שוטרים.

נגב מעבר לאיילון

 

הזמן: שישי בערב
המקום: בית משותף בגבעתיים
השותים: הבת דודה מאמריקה, החשאי ואני
הנשתים: נגב אמבר אייל (עמ' 203), נגב פורטר אלון (עמ' 204), נגב פסיפלורה (עמ' 205)
הסופ"ש האחרון עמד בסימן של בירות בוטיק ישראליות. ביום חמישי חגגנו באיחור מה יום הולדת לגאון הכללי בדאנסינג קאמל, עם APA, IPA, לצ'ה דל דיאבלו ותרוג וויט שהעברנו אחד לשני לשלישית. אתמול בצהריים, כשהסתיים היום הראשון ללימודים והפעימה הראשונה בדרך להחרבת חיי הנישואים שלי (מה לעזאזל חשבתי כשסגרתי את היום הכי טוב בשבוע עם 6 שעות באוניברסיטה הפתוחה?!?! השכבה מוקדמת בחמישי, השכמה מוקדמת בשישי. חסל סדר טיולים והסתובבויות) ושניה אחרי שהעליתי את הפוסט על לאפינג בודהה נסענו לנינקאסי בדרום תל אביב, לאירוע צהריים עם מבשלות בוטיק: ללה, לאפינג, גופר'ס והבירות של גלית וגדי דבירי שאף הן קרויות נינקאסי. חוץ מבירת החיטה של ללה התמקדנו בבירות מעושנות: הקלובסקה של גופר'ס והחיטה המעושנת והבמברגית של נינקאסי. כשחזרנו הביתה צפינו בשני פרקים של The Wire וב-8 בערב חצינו את האיילון לביקור אצל בת הדודה מאמריקה שמאז מפגש הבירה האחרון שלנו באפריל עשתה רילוקיישן לגבעתיים. שמעתי על דברים ביזאריים יותר. אחרי שריפדנו את הבטן במרק, נודלס וברוסקטה עברנו למשימה שלשמה התכנסנו, טעימה של שלושת הבירות של מבשלת הנגב, שגלשה לדיונים ביזאריים על הדושבאגס והפרברטס שעולם הדייטים הישראלי מלא בהם. שיט, אם החשאי ואני סוגרים את הבסטה אני מעדיפה לפרוש למנזר – רק לא להתקרב לסחי הזה.

רק רצוי שהמנזר יהיה בברוז', כן?

הבת דודה בחרה לפתוח באמבר אייל, שלו ריח מתוק והדרי (אני מצאתי קצת יסמין), וטעם מתוק, תפוזי ונעים. לפני השינה בני הדודים הקטנים ביקשו לטעום והבירה זכתה גם לאישור שלהם. משם המשכנו לפסיפלורה, פרי שלדעת שלושתנו ראוי מאוד לשימוש בקוקטיילים, אבל בבירה פשוט לא מסתדר. על הפורטר אלון, הבירה המוצלחת ביותר של המבשלה, הבת דודה ויתרה, כי היא לא אוהבת בירות כהות, מה שאומר שנשאר יותר בשבילי. בירה שמעקצצת על הלשון, עם עץ שמורגש וטעמים מורגשים ועשירים.

סיימנו את הערב עם בירה נוספת של לאפינג בודהה, שקנינו מהם בצהריים, הDubbel Pleasure שצבעה חום-אדמדם. היא בעלת ריח מתוק, טיפה שוקולדי וטיפה חמוץ – אולי כמו תמר. בטעם מרגישים תמר (לא סילאן, פשוט תמר יבש) וקצת שוקולד – בירה מוצלחת.