Beers2012 – לקראת התערוכה

הזמן: רביעי בערב
המקום: חדר ישיבות בקומת הקרקע של היכל הספורט יד אליהו, היכל נוקיה בשבילכם, הצעירים.
השותים: מי שהיחצ"נים של תערוכת הבירה הזמינו  לטעימה
הנשתים: בהמשך הרשומה

שבוע הבא הולך להיות קשה. הוא יפתח בכנס מהעבודה, יסתיים בבכחנליית יום הולדת ובאמצע הדובדבן שבקצפת, החגיגה שבהיכל שלה כל השנה אני יושבת ומחכה. Beers 2012 תערוכת הבירה ביד אליהו. היום הוזמנו לטעימה של בירות בוטיק ישראליות שיימזגו ביומיים האלה: חלקן חדשות שמושקות בתערוכה או שבושלו במיוחד בכמות מוגבלת לכבודה, אחרות כבר מוכרות ונמכרות ומקצתן סיידר. אני לא אוהבת סיידר, במיוחד לא את אלה היבשים. ניסיתי לאהוב פעם כשגרתי באנגליה אבל זה לא זה. תפוחים, יעיד החשאי, טובים לטארט טאטן. אנחנו כותבים בלוג בירה אז נחזור לעיקר, לפי סדר הטעימה.

על אחוזת בית – אלנבי ממבשלת המעיין באשדוד שמעתי לא מזמן ונכונה לי הפתעה חיובית ביחס לתיאורי הזוועה שליוו את הדיווח על שתייתה. בקומוניקט כתוב שזאת "בירת לאגר אדמדמה ממיטב המסורת הבווארית". יצא לנו לשתות אי-אלו בירות בוואריות בחיינו, ואחוזת בית קרובה לבוואריה כמו שרח' אלנבי קרוב למדרחוב הראשי של מינכן. צבעה יתר חום-נחושת עכור, יש לה ריחות של דבש ולתת קלוש ואלכוהול שמורגש מדי גם באף וגם בפה בשביל בירה בחוזק 5.3%. היא אנמית מאוד בפה וממהרת להסתלק משם.

בירת הPrivate Lavel הוגדרה בקומוניקט כשת"פ של מבשלת הדובים ומבשלת העם, שזה מצחיק, כי זה בערך כמו שאני אודיע על שיתוף פעולה ביני לבין עצמי. אותם אנשים עומדים מאחורי שני הפרוייקטים, רק שהדובים לא מציגים בתערוכה באופן רשמי ואילו מבשלת העם מגיעה בתור עצמה – שירות בישול למותגי בירה נטולי מבשלה משל עצמם. הפרייבט לייבל נראית יותר בווארית מהבירה של אחוזת בית: צהבהבה, עכורה ואטומה עם ראש קצף. יש בה ריח קלוש ומעניין של עשבוניות וגם פירותיות (ליצ'י, אמר החשאי). היא מרירה מאוד ועם סיומת ארוכה ויבשה. בירה טובה ולא מפתיעה בכשותיותה (שני סוגים – הלרטאו הגרמנית וצ'ינוק האמריקאית), בהתחשב בנפשות הפועלות. היא נעשית אפילו טובה יותר בלגימה השניה והשלישית. פאן לי, אמרה אמי הרוחנית לאה שנירר וצדקה.

אחריה הגיעה בירה מלכה חיטה. איזו התרגשות! הבירה הרביעית בלבד עד היום שהוציאה המבשלה המופלאה מהגליל המערבי, שקיימת כבר 5-6 שנים. מלכה הביאה לנו את האדמונית – אחת מהישראליות האהובות עלי ביותר בכל הזמנים ואת הבהירה – סייזון מגניב במיוחד. אפילו נסענו לבקר במבשלה בקיץ האחרון מרוב שאנחנו אוהבים את בירה מלכה. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבות and then some. הבירה דווקא התחילה בסדר – הצבע נכון, הריח יותר מדי מסטיקי, הבירה מימית מדי, המרירות בטעם לא במקומה (שלמיטב הבנתנו אינה מגיעה מכשות) ונעדרת חמיצות ומתקתקות שחיטה בווארית דורשת.  מה לעזאזל קרה שם? אנחנו מתים על בירות חיטה, מתים על מבשלת מלכה והאנטי קליימקס היה גדול וכואב. משהו שם התפספס בגדול. אין לי אלא לקוות שנפלנו על בקבוק או אצווה שלא סגורה על עצמה ושבפעם הבאה שננסה אותה (וננסה – בטח שניתן הזדמנות נוספת) היא תהיה אחרת. "מזכיר לי ויינשטפן", אמרה מי שישבה לשמאלי. הלוואי.

מהנקודה הזאת אפשר רק לעלות, והנה עלינו לג'מס בלייזר, ששוב בושלה ושתימזג בתערוכה בדוכן של המגזין בלייזר ולא בעמדה של ג'מס, שיגישו את הרפרטואר הרגיל שלהם. אהבנו את הבירה כששתינו אותה לפני כמה חודשים ואנחנו אוהבים אותה גם עכשיו. יש לה ריח גרעיני, קליה, קפה וקצת אשכוליות, טעם מריר וקלוי, קפה ומעט מדורה, גיזוז עדין וחלקה לשתיה. אם לסכם – טעים. נחמד שיש עוד הזדמנות לשתות אותה.

הבאה בתור – מבשלת שפירא, עם Jack's Winter Ale. שפירא זאת מבשלה שנפתחה בקיץ ומעסיקה כברומאסטר את יוחאי קודלר שהקים את מבשלת הנגב. החשאי ואני דגמנו את שתי הבירות שהמבשלה משווקת, הPale AleוהOatmeal Stout בפסטיבל הבירה של יואב יהודה. אנחנו משתדלים לא לסקור בירות בפסטיבלים, בטח לא בירות מסחריות שניתן להשיג ולהתעמק בהן גם מחוץ לאירועים מיוחדים. בגלל עומס אלכוהולי עדיין לא יצא לנו לטעום ולכתוב על המבשלה (לתוהים מה בתכנית הבלוג ל2012, אז הנה תוכנית לרשומה עתידית). ממה שאנחנו זוכרים הבירות היו מאוזנות מאוד ונכונות. הג'ק, שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בוויסקי ג'ק דניאלס לא. זאת בירה עכורה ומעוננת, שנראית כמו הסוף של הבקבוק. הבירה הריחה לי ממי ורדים, סוכריה ומלפפון, המרירות שלה לא נעמה לי בכלל. טעמתי גם טופי ומעט חמצמצות. מרקמה חלק מדי, הסיומת לא נעימה. זין, כתבתי על עותק הקומוניקט שקיבלתי. איזו אכזבה.

מבשלת הגולן בישלה לקראת הפסטיבל את העוג החורפית, חיטה דאבל בוק. זוהי בירת חיטה חזקה, עם 7.5% אלכוהול וצבע כהה מאוד יחסית לחיטה (אבל לא חום כהה דופלבוקי). היה לה ראש קצף נחמד ריח שהזכיר לחשאי בננה רקובה ולי, כמו גם למסובים אחרים, הזכיר את האימרה הפולנית "זה לא רקוב, זה דבש". אחרי שניה התחלתי להרגיש גם ריח פנולי, כמו פלסטיק של פלסטר. היא חמצמצה אבל יש בה גם מתיקות, מאוד חלקה בפה ובסיומת שלה מופיעים אלמנטים חיטתיים כדוגמת מסטיק ובננה.

הטריפל של מבשלת פאבו תושק לראשונה בפסטיבל . (תיקון טעות: הטריפל הושקה בקיץ ואף נמזגה בשטרן, מה שאומר שיכול להיות שאפילו שתיתי אותה. תודה לילדה השוודית המתה על התיקון) היא בעלת 9% אלכוהול, צבעה נחושת עכור, והקצף הדליל מתפוגג במהירות אחרי המזיגה. יש לה ריח פירותי וקלוש שנעם לי למדי וטעם מריר ועשבוני. כשות אמריקאית בולטת בארומה ובטעם. לא מפילה, אבל לא רעה כלל וקלילה לשתיה ביחס לאחוזי האלכוהול הגבוהים. יש לי הרגשה שהיא תצבור פופולאריות.

לאחר מכן שתינו את הטריפל הבלגי של מבשלת שריגים, ה-love child (או הממזר?) של מבשלת רונן ושל עמק האלה, מבשלה שנפתחה רשמית השבוע ושמעניינת אותי מאוד. אם האדמונית של מלכה זאת אחת הישראליות האהובות עלי בכל הזמנים, אז ההודית המכוערת של רונן זאת הישראלית האהובה עלי בכל הזמנים נקודה. (ונכון לעכשיו). הטריפל הבלגי מגיע מסדרת הבירות של מבשלת עמק האלה, שמבשלת את בירת החיטה הטובה ביותר מבין הישראליות שטעמנו, והיא בלגית כמו סנדרה קים (אזהרת אירוויזיון), אם לא יותר. צבעה זהבהב עכור. היא כבדה והאלכוהול ניכר בטעם שלה ובריח המתוקים מאוד. 9.2% הופכים אותה לשיאנית האלכוהול של ערב הטעימות.

קינחנו באלכסנדר בלאק, שיצאה עוד בשנה שעברה ומבושלת ומופצת מאז. זאת בירת פורטר חומה כהה ואטומה עם ראש קצף קטן בצבע חום בהיר, ריחות של קלייה וקפה שעשו לי טוב וטעם שאף הוא עשה לי טוב: מריר מאוד, מאוד, מאוד. יותר קיצוני מהג'מס בלייזר. הסיומת מרירה אבל קצרה (זה קטע כזה בבירות של מבשלת אלכסנדר).

סיכום? עזבו, בואו לBeers במקום.

פאבו – המבשלה הכי יפה בארץ

הזמן: אתמול בערב, לפני השקיעה
המקום: על המרפסת של מבשלת פאבו, זכרון יעקב
השותים: החשאי ואני, נהנים מיום חופש לא מתוכנן
הנשתים: פאבו פילס (עמ' 250), פאבו לאגר אדמדם (עמ' 251), פאבו חיטה (עמ' 252), פאבו ישראלי פייל אייל (עמ' 253), פאבו סטאוט (עמ' 254)

שעה וחצי בתור לרופאה של סבתא וחצי שעה בדיקה הובילו למסקנה הבלתי נמנעת שעדיף להתקשר לעבודה ולעדכן שהאיחור הופך ליום חופש. אחרי קפה קר ופאי בבית קפה של זקנות עשירות (זו אני, לא סבתא) בכיכר המדינה ורקימת תכניות על דייט לוהט לקונצרט של מקהלת הצבא האדום בהיכל התרבות בחודש הבא החזרנו את סבתא הביתה ונעמדנו בפקק צפונה. שעה וחצי מאוחר יותר מצאנו את עצמנו תועים ברחובות זכרון, קולטים שאנחנו בעצם לא זוכרים כלום מטיולי בית הספר. אחרי סיבוב הפרסה המסורתי עלינו על דרך היין, משם עלינו על כורכר ומצאנו את עצמנו מול אמת בפרסום. "מבשלת הבירה היפה בארץ", מכריזים היח"צנים של פאבו. אמנם טרם ביקרתי ברוב מבשלות ארצנו, אבל קשה לי להאמין איך נופי אזור התעשייה נתניה/ עמק חפר/ קרית גת/ מטבח בדירה שכורה יכולים להשתוות לכל הירוק הזה שמקיף את המרפסת של פאבו. סביר להניח שמבנה המבשלות האחרות גם הוא לא יוכל להתחרות במבשלה, מבנה שיועד להיות מלון בוטיק לפני ההסבה. בספר צורות מגורים – אדריכלות וחברה בישראל קוראים לסגנון הזה שתקף אותי מכל כיוון אפשרי בשנותי האחרונות בפרבר טוסקני-פרובנסלי. אתם יודעים במה מדובר: פרזולים, טייח גס, חלונות זכוכית גדולים וכו'. כשמבנה כזה שוכן על ראש גבעה מבודדת בזכרון יעקב ולא בהרחבה קיבוצית משמימה, זה אפילו עובד.

הכל טעים יותר מול המראה הזה

התמקמנו בפינה הצפון-מזרחית של המרפסת והמלצרית הוציאה לנו צ'ייסרים של טעימות של חמש הבירות שמבושלות במקום, עם דף הסבר על כל אחת מהבירות לפי הסדר שהן הובאו לשולחן. התעלמנו מהסדר המוצע באלגנטיות וטעמנו בסדר שלנו:

Pils – ריח מתקתק. מרגישים בפה את השעורה. מרירה, דלילה, מימית כמעט.

Redish Lager – ריח ענבי, טעם של הלתת, מרירות עדינה

Israel Pale Ale – לפי הכתוב בספר, סוג של India Pale Ale. לפי הפה, רק פייל אייל. מרירות עדינה ולא תוקפנית, ריחות קרמליים, של לתת ושל כשות, פחות ארומטית מהרדיש.

Stout – ריח של קפה בוץ, טעם תרופתי וקצת של קפה

חיטה – ריח קליל, הריחות והטעמים האופייניים לחיטה קלושים.

מימין לשמאל: חיטה, סטאוט, פילס, ישראל פייל אייל, רדיש לאגר

הזמנו כוסות של הלאגר, שהיה המוצלח ביותר בעיני, ושל הIPA וביקשנו סיור במקום. קיבלנו. תראו:

מיכלי יישון

מיכלי תסיסה

יצא ירוק ושרוף. מצטערת. מצטערת גם שלא צילמתי את מיכלי הבישול המנצנצים.

בדרך מהמבשלה להתססה עוברים בביר גארדן שעשה לי חשק לחתונה בדיוק שם, עם חופה/ טקס על המרפסת.

כשחזרנו מהסיור נמזגו לנו הבירות בכוסות שליש. בפאבו מאמינים שהדרך הנכונה לשתות את הבירה שלהם היא מנות קטנות, כדי ליהנות מהגיזוז ומהטמפרטורה הנכונה.  החיסרון: שליש נמכר במחיר 26 ש"ח. היתרון: כוס שניה בחצי מחיר. האטרקציה: נהג תורן מצ'ופר במשקאות קלים חינם ובשובר (הנחה? מתנה? אמרו לי, שכחתי) לביקור הבא, בו מישהו אחר יהיה הנהג. זה נוהג מקובל בחו"ל, לפחות החלק של השתיה הקלה לנהג התורן. יש בארץ ברים שמנהיגים מדיניות כזאת?

השתיה בכוס שמאפשרת רחרוח וטעימה אמיתית עשתה חסד עם הבירות.ארומה של הלאגר בולטת – כשותית ופירותית. אני הרחתי פטל ותפוחי עץ אדומים. הטעם לאגרי מריר וחביב ביותר. הפייל אייל מתקתקה בריח ומרירה בטעם. שוב, לא מרירות אלימה כשל IPA.

הסיבוב הראשון, כוסות מדוגמות על תחתיות ממותגות

הזמנו את האופציה הצמחונית היחידה בתפריט – נאצ'וס משקית עם מטבלים. שני מטבלי השום היו טובים, השניים האחרים לא מלהיבים, אבל באנו בשביל הבירה.  לסיבוב הבא החשאי הזמין את החיטה ואני ביקשתי מהברמנית שתמזוג מה שבא לה. לא סטאוט ולא פילס אינם נמנים על הסוגים האהובים עלינו ולא ידעתי מה להחליט. היא בחרה בפילס. לחיטה ראש קצף יפה. הבירה קצת חמצמצה וכשהיא מוגשת בכוס נורמלית אפשר להרגיש יותר בציפורן ובבננה. הפילזנר מרירה וקלילה. כשאמרתי למלצרית שהצ'ייסרים לא עושים חסד עם הבירה היא הלכה לבר למזוג לנו דגימה בכוס גדולה, אבל חזרה עם שליש שלם להתנסות. "אם יצאתם ממדינת תל אביב בשביל לשתות אצלנו, מגיע לכם לשתות כמו שצריך", אמר נחי, הבעלים, שגם לקח אותנו לסיור. לא צילמתי את הסטאוט, כי שקענו בשיחה. הטעמים שלה היו חזקים מדי בשבילי.

בירת חיטה עם ראש קצף רם ונישא וגם פילס. איזה כוסות יפות.

לפני שהלכנו הצטיידנו בMIX PACK, שישיה שבה גם בקבוקי בירת חיטה לטעימה הישראלית.

יפה בפאבו וגם נעים. אני חושבת שהביקור הבא יהיה עם ההורים של החשאי. הבירות מוכוונות מטרה והמטרה שלהן איננה החיך שלי, שנוטה לביטרים, IPA ואיילים בלגיים כבדים ממש, אלא החיך הכל-ישראלי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם הבירה. לקחתי שלושה כרטיסי ביקור: אחד לאוסף שלי, אחד למחלקת משאבי אנוש בעבודה ואחד למישהו שעשוי להתחתן בחודשים הקרובים. לא שיש לי אמירה בנושא, אבל בא לי שהוא יתחתן שם.