השביעיה הלא סודית

הזמן: שישי בצהריים, בגיחה נדירה אל מחוץ לעיר
המקום: מרכז המבקרים של מבשלת שריגים
השותים: החשאי ואני
הנשתים: שבעת הבירות המופלאות של מבשלת שריגים

בשנתיים-מינוס שבוע שהבלוג הזה קיים השמות רונן ועמק האלה עלו הוזכרו כאן יותר מפעם אחת. שתי מבשלות ביתיות, של אנשי הייטק שנחשפו לעולם הבירה, האחד בארה"ב, שנתנה לו השראה לבירות מרירות, חזקות וכשותיות, השני באירופה, שסחפה אותו למחוזות הסגנונות האירופאיים הקלאסיים.   אחרי הרבה נסיונות על בני המשפחה והמעגלים הקרובים, השתתפות בפסטיבלים, צבירת קהל עוקבים נאמן וקטיפת פרסים במלא תחרויות, החליטו עופר רונן ואוהד אילון לאחד כוחות ולעשות את הצעד המתבקש: פתיחת מבשלה מסחרית, להלן, מבשלת שריגים. מאז פתיחתה בתחילת שנת 2012 מבשלת שריגים ותוצריה הוזכרו אף הם בבלוג לא אחת,  אולם בכוונה תחילה נמנענו לעסוק בבירות ובמבשלה. אנחנו רצינו לבקר, לצלם, לטעום את הבירה טריה מהברז, אבל היקום רצה אחרת: השנה האחרונה נמלאה בשיעורי בית ובתרגילים, בהצטרפות למועדון הנוסע המתמיד של המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי ובנקודת זמן מסוימת חוותה פרידה מהאוטו לטובת המרחבים האינסופיים של אגד-דן והשחרור המבורך ממוסכים-ביטוחים-תדלוקים. הזמן שאבד בעקבות ההחלטה לחזור ללימודים הכשיר במידת מה את הלבבות לקראת מכירת הרכב. אולם בצד השחרור מתענוגות מפוקפקים כנסיעה לקניות בסופר בפרברים וסיבובים מעיקים בשכונה עד למציאת חניה, החשאי ואני איבדנו את אחד התענוגות הגדולים שלנו: אוטו, רשת א'/ קול המוזיקה/ תחנה ערבית רנדומלית/ דיסקים של ג'וני קאש, דלק ודרכים צדדיות, שפעמים רבות כללו גיחות לפאבים ומבשלות ששוכנים מחוץ לרחוב המסגר. החשאי אומר שהרשומות הטובות ביותר שלנו נכתבות אחרי טיולים. אני חושבת שהרשומות הטובות נוסבות על הבירות הכי גרועות, אבל אומרים שחילוקי דעות מפרים.

בכל מקרה, אחד מאיתנו חווה געגועים למרחבים, אז בשישי בבוקר (אחרי שעתיים של שיעורי בית החל מ-7:30!) שכרנו אוטו, שלפנו מהמזווה את שקית הלולו שקניתי פעם בשקל בחנות באופקים, העלינו את הכתובת בגוגל מאפס (באוטו החזקנו אטלס דרכים אמיתי) ותוך פחות משעה מצאנו את עצמנו במרכז המסחרי של שריגים-ליאון, שם נמצאת המבשלה ומרכז המבקרים, שמתפקד כיחידה נפרדת מהמבשלה עצמה. עם כניסת השבת הדלת שמפרידה בין השטח שבו גרים בכיף מתקני הבישול והתסיסה לבין מרכז המבקרים ננעלת, פן יחליט משגיח הכשרות לעשות עונג שבת דווקא במיכל נירוסטה.

הנה מיכלים.

הנה מיכלים.

[כאן המקום שבו בלוגרי בירה יכתבו על הגודל של מיכלי התסיסה, על קיבולת הייצור וכלמיני דברים כאלה. אני איבדתי את הקשב והתמקדתי בספריה הצנועה שעל אדן החלון הפנימי :]

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

קוראים ומבשלים במבשלת שריגים

במרכז המבקרים חלון פנורמי הצופה לחורש שמקיף את היישוב, קירות חפים מדקורציה ומדף שמציג את הפרסים הרבים בהם זכו המבשלים בימים הביתיים שלהם. יש שם שירותי נכים ובתוספת לחניות הנכים הסמוכות אנחנו מאמינים שהמקום מונגש, אך לצערנו לא זכרנו לבדוק; נשמח לעדכון. בימות השבוע מגיעות קבוצות של מטיילים ותיירים מהארץ ומחו"ל, עובדים בימי גיבוש וODT ויחידים, שמסיירים במבשלה, לומדים על בישול בירה ונשארים לטעימות וארוחת צהריים שמגיעה מקייטרינג מקומי. בסופי השבוע מגיעים מטיילים בודדים, רוכבי אופניים ומשפחות ובין לבין קהל של מושבניקים שפותח שולחן עם בירות מהחבית, נקניקיות או מצרכים מהמינימרקט הסמוך. נרגשים מהאפשרות לשתות את כל הבירות של המבשלה בלי תור של פסטיבלים, בכוסות בגודל הנכון ואחרי שינוע של 5 מטרים בלבד, החשאי ואני התארגנו על לחם קצח וגרעינים מהמאפיה שבדלת ליד, ביקשנו הזרמה של מים (יש ברז של סודה ופטל מוגז חינם לילדים שמגיעים) והחלטנו על סיבובי שלישים.

שריגים מבשלים ברגיל 7 בירות קבועות – אין עוד מבשלה עם מבחר כזה בארץ, בהתחשב בעובדה שחלק גדול מהבירות של הדובים ושל הדאנסינג קאמל הן עונתיות ומהדורות מוגבלות. עם זאת, הם שומרים על שני קווי מיתוג שונים ועל כתב היד הייחודי לכל מבשל: סדרת עמק האלה – הנדוניה של אוהד – משווקת בתור הסדרה הקלאסית. שמות הבירה, פשוטם כמשמעם: חיטה בווארית, בלונד אנגלית, אירית אדמונית וטריפל בלגית ועל התוויות איורים של כלי תחבורה ישנים – סירה, אוירון, מכונית מרוץ וקטר. הבירות של עופר משווקות כרונן – הסדרה המיוחדת, מעוטרות בתויות בצבעים עזים וטיפוגרפיה בולטת. המתכונים, כאמור, בהשראת בירות קראפט אמריקאיות, מרירות יותר, עם אחוזי אלכוהול גבוהים יחסית.

מוזגים...

מוזגים…

התחלנו בבלונד אייל ובחיטה הבווארית. לבלונד ניחוחות וטעמים של לתת: גרעיניות, ביסקוויטיות וקרמל ומרירות שמתחתיה מעין שכבת מתיקות, כמו ריבת תפוזים. עבר זמן רב מהפעם הקודמת ששתינו אותה והיא הפתיעה אותנו לטובה. זאת בירה קלה לשתיה, מאוזנת מאוד וכיפית. המזיגה של החיטה הבווארית במבשלה עושה לה טוב. טעמנו אותה מספר פעמים בפורטר אנד סאנס ומשהו בה היה מקולקל. המזיגה הטריה הביאה לידי ביטוי את ארומות המסטיק והבננה ואת טעמי האפרסק והציפורן האופייניים לז'אנר.

לאחר מכן המשכנו עם האירית האדמונית שהריחה מגרעינים, לחם ומינרלים. יש לה מרירות בינונית וטעמים קלויים וגרעיניים ומולה לגמנו את החיטה המחוצפת של רונן, שהיתה חמצמצה יותר מהחיטה הבווארית שלגמנו לפני כן: ניחוחות של תפוח חמוץ, אגס, הרבה ציפורן ותה צמחים שהמשיכו לטעמים מתובלים ורמיזות של מישמש. הגוף שלה קל ביחס לבירות חיטה ובכל זאת מחזיק טוב הגיזוז עדין ובסיומת יש עוד מישמשים. זאת הבירה האולטימטיבית למאי-יוני.

הסיבוב השלישי הוקדש לתותחים הכבדים, הטריפל הבלגית והכהה המרושעת. לדבריהם של אוהד ועופר, הטריפל עפה בחורף האחרון (זוכרים שהיה פה חורף?) וזה לא מפתיע, כי הישראלים מתים על בירות כבדות ועמוסות אלכוהול. בניגוד לבלגיות חזקות רבות שמופצות בארץ, כאן בכלל לא מרגישים את ה-9.2%. היא שמרית ופרחונית מאוד באף, מתוקה-פרחונית וגם מרירה-שמרית בפה וכאמור – נטולת טעמי אלכוהול. זה די מגניב. הגוף מלא, המרקם חלק והסיומת אפרסקית.  מולה שתינו את הכהה המרושעת. אטומה למראה עם ניחוחות של לתת, ענבים וטיפה עשן, ומרירות יבשה. הגוף שלה מלא, הסיומת אף היא יבשה ושלוש שנים אחרי הפעם הראשונה שטעמנו אותה, בפסטיבל מוזר בבר של היפסטרים בתל אביב, אחרי ששתינו מאות, אם לא אלפי בירות שונות, הכהה המרושעת עדיין מרגשת.

ולסיום – היהלום שבכתר. הבירה הישראלית הכי טובה בנמצא – זה כמעט-קונצנזוס בקרב קהילת הבירגיקס המקומית – הבירה ההודית המכוערת והמהממת להפליא. זאת IPA צלולה, ענברית ובעלת ראש לבן וגדול. ניחוחות של ליצ'י, אורנים ואשכולית אדומה, שנוכחת גם בפה, גוף קל וגיזוז הגון. היררכית הבירה הזאת היתה צריכה להגיע לפני הטריפל הבלגית, אבל אנחנו אוהבים אותה כל כך שהחלטנו לחתום איתה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

תיאום מושלם בין המחברת, לעט ולבירה.

המחירים הוגנים: שליש ב-15 ש"ח, חצי ב-24, שישיה ב75 וארגז ב–? לא זוכרת בכמה, אבל זה משתלם.

לקראת 5 מרכז המבקרים התרוקן. הספקנו לתפוס את דוכן הפלפלים בחוץ לפני הסגירה ולרכוש בקבוקוני רטבים חריפים לאוסף. גמרנו את כיכר הלחם ועברנו לבייגלה והתאוששנו לקראת היציאה.

תודה לאוהד ועופר על האירוח (כדי שלא ישתמע לשני פנים – שילמנו, אבל בכל זאת מגיעה להם תודה). תמשיכו להיות מעולים.

בירה של מהנדסים

הבלוג הזה אמנם מוקדש למסעי בעקבות חוברת מותגי הבירה שהוציא שחר הרץ/ Beer and Beyond, אבל מדי פעם אני חורגת Beyond וכותבת גם על בירות שלא מופיעות בחוברת. את חלקן שתיתי בטעות ואת רובן שתיתי בכוונה. את רוב הבירות ששתיתי בכוונה אפשר לסווג תחת הכותרת בירות בוטיק ישראליות, שכן למרות שאני מועמדת ראויה להגליה לגולאג של איווט ליברמן, כשזה מגיע למבשלות מקומיות – בין אם כאלו שמאובזרות בדודי נירוסטה גדולים ומיובאים ובים אם בתערובת שמתבשלת על גז במטבחון, אני פטריוטית זולה ונאמנה כאחרון עסקני "אם תרצו". לא את כולן אני אוהבת, את כולן אני רוצה לנסות ועל הטובות אני שמחה לכתוב. האירוע של אתמול בפאב "הברז" בתל אביב, בר קטן שמגיש רק יינות ישראליים ובירות בוטיק מקומיות (ברז אחד של אביר וסוללת בקבוקים מכובדת) הוא סיבה להשחית קילובייטים יקרים על שניים מהמבשלים היותר ראויים בשכונה.

לברז הגענו כדי לחגוג את ההשקה של ההודית המכוערת של מבשלת רונן, IPA מגניבה עם שם מעצבן שכבר טעמתי בעבר (יש אפילו הוכחה כתובה לאחת הטעימות: פסטיבל הבירה בזמן אמיתי). מרירה-מרירה, מרעננת וטעימה ברמות: אשכוליות וליצ'י שזכרתי מהפעם הראשונה שטעמתי אותה בפסטיבל ביואב-יהודה. מה שמגניב אצל עופר רונן זה שאחרי טעימה אחת יודעים מה לצפות: אין הפתעות. הבטץ' הנוכחי יהיה זהה לזה שלפניו (טפו טפו). הוא אחד המבשלים הכי מתודיים בסביבה וזה גם כיף וגם מושא להערצה עבורי, שמפרנסת חברות תרופות בנסיונות כושלים להתגבר על הפרעת קשב וריכוז. הברז היה מלא, גם בגלל איזה משחק כדורגל שהקרינו שם על המסך. החשאי ואני פגשנו את יואב מפיסטה ואת הילדה השוודית המתה ונדמה לי שהיתה תמימות דעים סביב השולחן לגבי ההודית וגם לגבי שתי האחרות, שהפעם לא שתיתי מהן, אבל מי שבתל אביב יכול להשיגן בפרוזדור וגם בפורטר אנד סאנס, כפי שעולה מהרשומה של דרור טרבס בבלוג שלו בבקבוק, שמתעדת פגישה עם עופר.

יואב עזב ומירה-בל ממיזם בירות בוטיק ישראליות (לייקקו וזכו בשובר לבירה בליבירה), שגם מארגנת את אירוחי המבשלות בברז, סיפרה לנו שיש לה בסטוק גם IPA של פיסטה, אז כשהחשאי המשיך לחיטה המחוצפת של רונן, השוודית המתה ואני עברנו אליה. יואב קצת יותר נדיב מעופר רונן ובאמתחתו קולקציה גדולה יותר, כ6-7 בירות, בעיקר בסגנון בלגי. אבל כמו מבשלת רונן גם כאן המתודה והדיוק מתווים את הדרך. הIPA של פיסטה היתה מגוזזת להפליא, גיזוז שיצר ראש קצף דומיננטי מאוד. טוב, היא היתה מגוזזת מדי.  IPA זאת IPA וגם זאת של פיסטה היתה מרירה, אבל לא הרגשתי טעמי פירות, אלא דווקא רמז של קרמל בריח וסיומת לחמית/ גרעינית. היה טעים, אבל לא מגניב כמו האלדרפלאואר בלונד של פיסטה.

שלשום תמול

הזמן: שלשום, בסביבות 11 בלילה
המקום: שטרן1, פלורנטין
השותים: החשאי, הקנדית ואני
הנשתים: Newcastle Brown Ale (עמ' 208), Bischoff Doppelbock (עמ' 60).

"קחו אותי למקום שאתם מבלים בו", ביקשה תמר, כמעט 15 שנים מאז הפעם האחרונה (והראשונה) שהתראינו, כשהתארחתי אצלה בבית אמה בויניפג, קנדה. אחרי שייקים, שניצל סייטן ובורגר סויה בבודהה בורגר, וסקירה היסטורית של תסרוקות ושל בנים הזמנו את החשאי להצטרף אלינו ושמנו פעמינו אל השטרן. היה עמוס. חמישי בערב. אנחנו לא רגילים להיות בשטרן בזמן הזה והשטרן לא רגיל אלינו בזמן הזה. יצאנו לשוטט בחוץ, חשבנו לוותר ולהכנס לנורמה ג'ין במקום (אנחנו מבלים בנורמה ג'ין פעם בשנתיים בממוצע – זה נחשב?) אבל גם שם היה עמוס. חזרנו לשטרן ובדוחק נמצא לנו מקום.

אנחנו אוהבים להביא לשטרן אורחים, במיוחד אורחים מחו"ל וכאלה היו לנו לא מעט בזמן האחרון. גם נחמד שם וגם כולם מוצאים מה לשתות, חוץ מתמר, שבירה עושה לה לא טוב. בדוחק היא מצאה סיידר והתמקמה עליו. החשאי התחיל לאחרונה לפתח חיבה מיוחדת לדופלבוק. באירועי בירה הוא מתרוצץ ומחפש את הצדיק שימזוג לו את הבירה הכמעט-בוצית הזאת אך בינתיים לשווא. בישוף היא אחת הגרמניות היותר חביבות עלינו (יש מצב שמשפט ברוח הזאת כבר מופיע בבלוג ברשומות שמזכירות את פאולנר ו/או ארדינגר). בחוברת המותגים מופיעות שלוש בירות מהמבשלה הזאת, שתיים כבר נשתו במסגרת הפרוייקט ובשלישית טרם נתקלנו למיטב זכרוני.

אני הזמנתי ניוקאסל בראון אייל, שנמזגת בשטרן עם גז חנקן. היא יותר עדינה, פחות מוגזת ממה שנמזג מחביות בפאבים אחרים בעיר ולמרות שהמשורר והמבשלה התכוונו שכך נשתה את הניוקאסל, אני מעדיפה אותה קצת תוקפנית. אולי כי ככה התרגלתי. פעם ביליתי לילה בניוקאסל, בהופעה. אני לא זוכרת כלום מהעיר הזאת חוץ מאת הגשר הענק, ושהלכתי למכולת לקנות חטיפים ובירה, אבל בטח זאת לא היתה ניוקאסל, אלא משהו יותר רעיל ויותר זול.

אתמול בצהריים הלכנו לחדר הכושר כדי לשרוף קלוריות ואחר כך אכלנו מרקים בגבאי החדש בצפון דיזנגוף וגלידה (הוא) וקרפ (אני) בוניליה ירמיהו כדי לרפד את הבטן. אחרי ההכנה הזאת נסענו לזמן אמיתי לפסטיבל בירות ישראליות שאורגן על ידי בירמאסטר. הגענו בסביבות השעה 18:00, שעתיים לפני הסיום, ובשעתיים האלו הצלחנו לטעום בירות מרוב הדוכנים.

שלוש מבשלות שמופיעות בספר הציגו בפסטיבל: אביר, בזלת ואלכסנדר. לא התכוונו לבקר אותן. את אביר נשתה ב"אביר" (או בברז) והשתיים האחרות נפוצות למדי. למרות שתכננו לשתות בפסטיבל מהבירות שלא יוצא לנו להתקל בהן בשגרה, את הקופון האחרון שנשאר לנו נתנו לאלכסנדר, שבתמורה מזג לנו מהבירה הכהה, שאותה טרם יצא לי לשתות. אני אפילו לא מתכוונת לפתוח את הספר כדי לבדוק מה שמה של הבירה הזאת. האף והפה שלי סבלו משיתוק בשלב הזה; לא סופרת את ההתנסות הזאת כחלק מהפרוייקט.

מה כן נשתה? אנסה להזכר:

הSpicey Monster של גל'ס – בירה קלילה שמתאימה לקיץ הישראלי. טיפה יותר מדי אניס לטעמנו, אבל היא כיפית. שתינו את הבירות של גל במספר הזדמנויות ומרגישים את השיפור מטעימה לטעימה.

ליבירה ביטר – אחת הישראליות האהובות עלי ביותר, מרה-מרה עם סיומת גרעינית, כמו לחם כפרי ומשובח.

גולדה – IPA וRoyal Oak. הIPA טובה יותר.

Gopher's – רציתי את המעושנת אבל כבר נגמר, אז שתיתי שוב את הSunny Friday, בהירה והולמת את היום, למרות שהיא נלגמה אחרי השקיעה. קניתי גם פותחן – הלוגו שלהם חמוד.

הIPA החדשה של מבשלת רונן – עוד בירה קיצית, והפעם מרירה ואשכוליתית. זאת הפעם השניה ששתיתי אותה. בפעם הראשונה לפני שלושה שבועות היא נטעמה לי כמעט כקוקטייל, עם רמזים לליצ'י ביחד עם האשכולית. הפעם היא נדגמה אחרי אי-אלו בירות אחרות אז הטעמים התערבבו לי. זאת בסה"כ הבירה השלישית שרונן מוציאים. זה מגניב. הניסויים נשארים במשפחה והקהל נהנה ממוצרים מוגמרים ומדוייקים. אני מקווה שהייצור וההפצה שלהם יגדלו ושבחוברת המותגים הבאה הם יופיעו, בין הקרלסברג לשימאיי.

מבשלת החלוץ – זכרתי במעומעם ודי לטובה את בירת המתנדבת ששתיתי במעברות. את המאדפה, בירה עם הל גם שתינו במעברות. פחות מדי מגוזזת לטעמי אבל חוץ מזה חביבה. טעמתי גם אקספרימנטים, בירה עם סלק שלא היתה לי טעימה ובירה שמתובלת בשום – בדיוק הדבר שאמור לקנות אותי, אבל היא לא ריגשה.

מבשלת גבעתיים – English Royal עם מייפל שנהניתי ממנה. מייפל, איזה כיף! לגמנו גם עונתית אחת, אבל אני לא זוכרת אותה.

לאפינג בודהה – לא זוכרת איזו. אחת שיושנה במקרה כ-10 חודשים במבשלה וזה מה שיצא. יצא טוב. נו, לאפינג בודהה.

אביר האלה – האיש והאגדה והגבינות המיטגנות שריחן המעלף מילא את הזמן אמיתי. לקחתי בירות הביתה, ליישון, שתיתי סיידר ולקחתי שני בקבוקים בשביל תמר. אנחנו מתכננים טיול בחול המועד פסח ואני חושבת שהיא תיהנה מהן. רק שלא נשכח לקחת פותחן שעם.

תודה לאדון צילום משכר  🙂