בירס 2015 – הגירסה הלא-ערוכה

Beers2015_02גם השנה, כמנהגנו בקודש, יחסית, ביקרנו בבירס. יחסית, כי בשנה שעברה החשאי הלך לבד ואני הייתי בפריז, אז לא התפרסמה רשומה בנושא. רשומת הביקורת של השנה התפרסמה באתר סנהדרינק, ואפשר לראות אותה כאן. אני מעלה לבלוג את הגירסה הלא-ערוכה, עם ביקורת קצת יותר נוקבת וקצת פחות ממלכתית, ועם עוד כמה תמונות שאהבנו, אבל לא עלו במקור. אחרי הכל, על תגי השם שלנו היה מודפס גם קוראים ושותים. לנוחיותכן, קוראות נהדרות, ההבדלים, אלה שמצאתי, מודגשים.

זאת השנה החמישית שתערוכת Beers בהפקת סטודיו בן עמי מתקיימת. ב-2011 היה כיף והגיעו הרבה אנשים לתערוכה, שהתחילה את דרכה בהיכל נוקיה, ונפרשה על פני יומיים בשבוע השני של חודש ינואר. ב-2012 היה כיף, והגיעו יותר אנשים. ב-2013 התחוללה סערה גדולה. הדרך מתחנת רכבת מרכז ליד אליהו ארכה שעה וחצי, אבל לפחות הגעתי, מה שאי אפשר לומר על רוב אלה שהתעתדו להגיע, וגם על חלק מהמציגים, שנתקעו. ב-2014 התערוכה עברה מקום – למתחם התחנה בתל אביב, ותאריך – לתחילת ספטמבר. בדיוק שתיתי בירה בפריז, אז לא הגעתי, אבל החשאי נהנה. כנראה שהמיקום והעונה מצאו חן בעיני סטודיו בן עמי, אז גם בירס החמישי מוקם בתחנה, וקצת יותר מוקדם בעונה. ביקרנו ביום שלישי, היום הראשון מבין השלושה של התערוכה. הגענו עם הפתיחה, כי אלו השעות שהוקצו (גם) לתעשייה ולתקשורת, וגם כי אנחנו נוהגים להקדים; אנחנו אוהבים להגיע רגע לפני העומס, כשעוד אפשר לדבר עם האנשים שמאחורי עמדות המזיגה. חזרנו ביום חמישי, כשעה וחצי לפני הסגירה, לעוד קצת טעימות, עוד שיחות והתרשמות נוספת.

אז איך היה? בגדול היה טוב. היה גם קצת ג'יפה. המשיכו וקראו.

Beers2015_01

כמויות: אם לשפוט כמותית – מציגים ומבקרים – ענף הבירה נמצא בתקופה טובה. שחקנים חדשים נכנסים לשוק – חברות אלכוהול שמתרחבות לענף הבירה, יבואני בירה שאחרי שנים של סטגנציה מרחיבים פורטפוליו, ועסקים קטנים חדשים שמתמקדים בייבוא של מותג אחד או שניים, דבר שהיה נפוץ בארץ עד לפני שנים ספורות ואז נעצר. אנחנו רואים הרבה ייבוא של מותגים מיוחדים, ונרשמה נוכחות מרשימה של מציגים בתערוכה. ביום שלישי המקום היה מפוצץ באנשים שבאו לשתות בירה, לטעום בירה, להכיר בירות חדשות. זה מגניב.

התור: ביום הראשון – ביזיון. אין מילה אחרת לתאר את צוואר הבקבוק המטורף שההפקה לא השכילה להתמודד איתו, והובילה לתסכול גדול. כשמקצים לתעשייה שלמה – נשות ואנשי סחר, עסקים, מנהלות ומנהלי ברים, תקשורת – שעתיים לטעום ולהתרשם, בין 6-8 ביום הראשון ויחד עם קהל כללי, כשפותחים את הקופות ב-6 בדיוק, כשנציגות ההפקה צריכות להתמודד עם קופונים מסוגים שונים, להתווכח ולקבל אישורי כניסה לאלה ולאחרים, נוצר צוואר בקבוק, שפוגע בהנאת הקהל, פוגע במציגים – בין אם במתחם שלם של מבשלות ישראליות שנחסם על ידי התור ובין אם בכולם, שסבלו מתנועת קהל לא מאוזנת, ופוגע במוזמנים ובנרשמים שאחרי עמידה של שעה ושלושת-רבעי בתור נשארו עם רבע שעה לטעימות. וזה כבר לא עניין של שתיה חינם. אין מצב בעולם שהייתי נכנסת שוב לתור, שנמשך לאורך כל הערב, כדי לקנות עוד קופונים. אחרי שיחות עם מציגים ומבקרים שהיו ביום רביעי, חזרנו ביום חמישי. התור היה ארוך בשעה המאוחרת שהגענו, אך התקדם מהר והעמדה למכירת קופונים נוספים שהיתה בחוץ ייעלה את העניינים. מקווה שההפקה תדע להתמודד עם זה בשנה הבאה, בין עם על ידי מכירת כרטיסים מקוונת, או פיזור הקהל המקצועי על כל ימי הפסטיבל.

מים ומרקקות: חובה, כדי לנקות את הכוסות ולנקות את הפה, הכרחי כדי לא להתייבש. היה חסר. היו מוזגים שגילו תושייה וטבלו את הכוסות במי הקרח שבשמפיניירות. תודה על ההזדמנות לזכות בהרפס באמת.

נראות: הרבה דוכנים השקיעו בנראות שלהם. זה פונקציה של כסף ושל יצירתיות, וכמובן, ככל שהחברה גדולה יותר, ככה תקציבי השיווק גבוהים יותר, אבל הרשו לי לפרגן ליורוסטנדרט, שלקחו את עניין הבלטיקה ברצינות, עם מיתוג של הצי הסוחר הרוסי, לכרם על טנדר הווינטאג' שכולם הצטלמו לידו, ולאלכסנדר על בר קטן אך מושקע. הרשו לי לפרגן למבשלות ישראליות וליבואנים עם תקציב שיווק קטן, שהשקיעו בפרטים הקטנים שעוזרים להם לבלוט: שפירא עם סידור בקבוקים יפה בקדמת הדוכן, מבשלת בירצינות מקיבוץ קטורה עם מגוון טי-שירטס למכירה, נורמן פרימיום על שיתוף פעולה עם זיתא, שעזר להכניס קצת שומן ואוכל לגוף בין טעימה לטעימה. היו עוד.

Beers2015_04_Bluemoon

מלכת הכיתה החדשה: פירגון לכרם, כי למי שעושה עבודה רצינית, מגיע פרגון. אחרי רכישת מבשלת מלכה, הם נכנסים ברצינות לענף, עם בלו מון, בירת חיטה אמריקאית סבירה שמשווקת כבוטיק, אך שייכת לתאגיד מילר-קורס, אז יותר מדי קראפטיות אין בה; עם רדברגר, פילס גרמנית; ועם ברודוג, אחת ממבשלות הבוטיק הטובות ביותר שפועלות כיום בעולם. דוכן גדול ואטרקטיבי מאוד, שהשאיר מאחור את השחקניות הגדולות והותיקות.

מיוחדות: חוץ מהשקות, בירס תמיד היתה זירה לנסיונות ולמהדורות מיוחדות, וגם הפעם היא לא איכזבה. הדובים פינקו עם IPA מרירה במיוחד, עם לתת מסוג אחד, ובלנד כשות חדשני – SMASH היתה אחת הבירות המוצלחות ששתיתי באירוע; אחרי שנים של קורסים לבישול, מכירת ציוד, בירצ'נדייז ובירות, Beer&Beyond של שחר הרץ הוציאו בירה משלהם, סשן IPA כשותית אך קלה מאוד לשתייה, שבבירס נמזגה מחבית. בתוך מיכל הקירור שבמערכת המזיגה היה עוד כשות שהבירה עברה דרכה, וקיבלה אקסטרה ארומה ומרירות; דאנסינג קאמל בישלו אצווה מיוחדת של הCarrobean Stout, גירסא עשירה באלכוהול ומועשרת בחרובים של המידנייט סטאוט; ג'מס, שפחות נוהגים לצאת מהקופסא שחררו סאמר אייל; מוסקו הוציאו סטאוט; מבשלת אייסיס ממושב הוציאו אייל זהובה; טמפו הביאו במיוחד לפסטיבל שלוש בירות חדשות של סמואל אדמס, מסדרת הREBEL, שכולי תקווה ימצאו את דרכן לחנויות.

Beers2015_10 Beers2015_07_BeerBeyond

בירס זה המקום שבו מבשלת אלכסנדר נותנת ביטוי לבירגיקיות שפחות מורגשת במגוון הבסיסי של המבשלה, והשנה, מבחינתי, הם התעלו על עצמם – בירת סייזון, סגנון מסורתי שמקורו בוואלוניה, בלגיה, פירותי, מורכב, מתובל ומעט חמצמץ. לא סגנון סטנדרטי בכלל, לא משהו ששותים הרבה בארץ. אלכסנדר M ממוקמת בצד העדין של סקאלת הסייזון, והיא קיצית ומרעננת, וחמצמצה בדיוק במידה הרצויה.

מבשלות ביתיות: או היעדרן, הלכה למעשה. בבירס בנוקיה היה מתחם שהוקדש למבשלים ביתיים. לא יודעת מה היו הקריטריונים לקבלתם לתערוכה, והמציגים נעו בין מבשלים סופר מוכשרים וסופר חדשניים לחובבנים שהוציאו בירה מקולקלת, אבל הנוכחות שלהם הציגה תמונה שלמה של הענף ואת האבולוציה: מבשל ביתי ממודיעין> ננו-מבשלות תל אביביות > מבשלות בוטיק ברישיון > דובל > גינס. המבשלים הביתיים הרציניים הציגו בחלקם בירות קיצוניות או היסטוריות, סגנונות שקיימים בעולם, אבל עדיין לא בארץ והצליחו לחדש גם בפן החושי וגם במודעות לכך שאפשר לבשל בירה בבית. אולי מטעמים כלכליים, אולי בגלל פוליטיקות, השנה המבשלים הביתיים חסו תחת הדוכן של סמואל אדמס ותחרות הלונגשוט. בדיון פנימי עם מישהו שמכיר את התחרות מבפנים, סופר שהמבשלים הביתיים הבודדים הללו שחסו בצל התחרות, מחוייבים לגבות קופון עבור הבירה שהם מוזגים, אולם הם לא מקבלים את הקופון וכך למעשה לא מרוויחים על הבירה, ושתקנון התחרות מחייב אותם למזוג בירה בחינם. יתכן שהמציגים המסחריים פחדו מתחרות, אבל זה לא מקצועי ולא מכבד – אולי תרומת הרווחים מהביתיים לצדקה היתה מהווה פתרון סביר.

מוזיקת רקע: להקות קאברים, סאונד צורם וווליום גבוה. סתם הרעישו וזייפו ולא תרמו כלום לחוויה. זה לא אוקטוברפסט. היו יכולים לחסוך את הכמה מאות שקלים ששילמו לנגנים ואת הכמה אלפים על ציוד ההגברה, ולהשקיע אותו במשהו אחר – אולי בשלטי הכוונה לשירותים, או במים.

הכוסות: כוסות פלסטיק חד פעמיות. לא אקולוגי, לא נוח. מצד הקהל נראה עלוב, כשטעימה של 100 מ"ל נמזגת לכוס בת 330 מ"ל, מצד המציגים גורם לפחת כי לא נעים לא למלא, כשמבקשים עוד. הפתרון – כוסות זכוכית של 170 מ"ל כמו שנהוג בפסטיבלים בארץ, גם בבירס הקודמים. העיריה לא מאשרת כוסות זכוכית? פוליקרבונט יעשה את העבודה.

מבשלות קטנות: היוש מבשלת ערבה מצוקים, הרצל מירושלים, ליבירה/סלארה מהצפון, פאס מהגולן, באסטר'ס ממבשרת וגליל ממורן – איפה הייתן? חסרתן לי, ובטח לרבים אחרים. ד"ש.

מזג האויר: רבאק, מתחם התחנה, תל אביב, אוגוסט. למה זה טוב? מצאתי את עצמי נמלטת מהדוכנים לכיוון אזורים מוצלים ומפתחת דלקת בתעלה הקרפלית כתוצאה משימוש יתר במניפה. בירס זה פסטיבל למבוגרים, אז החופש הגדול איננו פונקציה פה. מאי, יוני, ספטמבר. יש מספיק חודשי קיץ בשנה עם שעות אור ארוכות. לחילופין – יש מקומות ממוזגים, מקורים ונוחים יותר להתמודדות באוגוסט. ההאנגר בנמל תל אביב, או שוב האצטדיון ביד אליהו.

אהובתי שבה אלי: אומרים שהציגו בבירס 200 ומשהו בירות, וזה בכלל לא משנה, כי שלנקרלה חזרה! בירה גרמנית מעושנת, שהיא כמו בייקון נוזלי ועשיר, שקוסם כל כך לטבעונית שאני. קנו אותה בחנויות המתמחות ותתאהבו בה, כדי שהיא תישאר כאן תמיד.Beers2015_05_Schlenkerla

והחגיגה רק מתחילה: שמועות מבוססות על מותגים מעניינים מאוד שיגיעו לארץ עוד השנה כבר מתרוצצות במעגלים הנכונים. זה מרגש ומרמז אולי לבירס אפילו יותר גדול ומושקע ב-2016.

על העיוורון

הזמן: שישי של קיץ ארור

המקום: בירדי – מרכז הבירה שעל גבול תל אביב-יפו

השותים: שישיית אנשים שכבר לגמו בירה או שתיים בחייהם

הנשתים: בירות שהוגשו לתחרות Samuel Adams Longshot

היום בצהריים השתתפתי באחד ממקצי השיפוט של תחרות סמואל אדמס לונגשוט לבישול בירה ביתית, שנערכת זו השנה ה-11. זאת לא הפעם הראשונה שאני שופטת בתחרות בירה וזאת בהחלט לא הפעם הראשונה שאני מעבירה ביקורת; יעידו על כך כל הרשומות בבלוג הזה ובבלוג השכן, ולמעלה מ-3000 דירוגים שהזנתי לחשבוני באתר ratebeer.com מאז שהצטרפתי, בנובמבר 2011. לא נראה לי שאני מזכירה כאן בבלוג את הדירוגים ברייטביר. גם רשמי הטעימה שמופיעים כאן לא ממש זוכים לציונים, אבל שתיה והערכת בירה הן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי בשנים האחרונות. גם בירה ששתיתי עשרות פעמים – ויש כאלה, נניח הפטריוט ואיב של הדאנסינג קאמל, הפייל אייל של שפירא אצל בני'ס, פילנזנר אורקוול ולוונבראו איפה שרק מוזגים אותן – עוברות את הרוטינה: מבט, הרחה, טעימה, תחושה. בעבודה הקודמת שלי התאמנתי בזיהוי פגמים, בערך פעם בשבוע החשאי ואני משתתפים בטעימות עם חברים לתחביב, כל נסיעה לחו"ל מוקדשת לגילוי כמה שיותר בירות חדשות – אפשר לומר שהחך שלי מיומן.

אבל יש משהו שונה ומיוחד בשיפוט, ואני שמחה על ההזדמנות לקחת בזה חלק. בשגרת הטעימות, אני עטופה בהקשרים. ההקשרים יכולים להיות שם של מבשלה והמוניטין שיצאו לה, לטוב או לרע. הם יכולים להיות תלויי מקום או חברה – בירה שנלגמת עם חברים טובים, או בפאב נהדר, בין אם פה בתל אביב או באיזה חור בצפון יורקשייר, טעימה וטובה לי יותר. תווית מעניינת תופסת לי את העין, ותוויות סקסיסטיות מורידות לי מאוד (ואלוהים עדי שיש ימבה כאלה; רבאק, כל כך הרבה שוביניזם וחוסר יצירתיות באים לידי ביטוי בתוויות של Blond Ale בלבד.) בירה שנמזגת בברופאב, נטעמת אחרת מאותה בירה בפאב שלא קשור, אפילו אם היא לא ממש גמאה קילומטראז'; כל מה שאחי מביא לי מטיוליו ברחבי ארה"ב אוטומטית טעים לי יותר ומהצד השני, פחיות שנקנות ברחוב העליה ישר מקבלות אצלי תווית של ג'יפה. וכל זה לפני שהגעתי לעייפות, למצב רוח, ליכולת להתרכז בשעות מסוימות ולמה אכלתי לפני. הילדה השוודית המתה אומרת שאני טועמת ambiance, כלומר שהאווירה משפיעה על תפיסתי את הבירה יותר מפרמטרים אובייקטיביים.

השיפוט הוא שונה. בשיפוט יש תיחום הדוק ללא יותר מדי אפשרות סטייה. ראשית, הבירה יתומה. הבקבוק עירום, מלבד מספר שמצוין על הפקק, ולא אומר כלום לאף אחד מפאנל הטועמים. איננו יודעים מי האדם שתוצרתו עומדת לפני הביקורת שלנו. שנית, הפרמטרים הדוקים. הבירות מתחרות במספר קטגוריות,  שלהוציא את הקטגוריה שקרויה סגנון חופשי, נמדדות לפי פרמטרים ברורים, שנקבעו על ידי הBJCP, Beer Judge Certification Program, ומתעדכנים אחת למספר שנים, עם ההתפתחויות בעולם הבירה. בשיפוט, ההתאמה לסגנון היא הבנצ'מארק. לסטאוט היבשה שבישלת יש טעמים נהדרים של פירות טרופיים? יכול להיות שטעים לנו, אבל נוריד ניקוד, כי בסטאוט יבשה לא אמורים להיות טעמים כאלה, אליבא דBJCP A13 לשנת 2008. לאייריש רד שבישלת יש ארומה של לתת וטופי, עם טיפה חמאתיות? לא סובלת חמאתיות בבירה, אבל כאן זה חלק מהסגנון, ואם היא במידה ולא משתלטת על שאר הניחוחות, אז הציון יהיה גבוה. בדירוגי רייטביר אני מתחשבת רק בי ובהעדפות שלי. אני יכולה ליהנות מבירה מחומצנת, למרות שעבר זמנה ולדרגה בהתאם, ויכולה לתת ציון נמוך לבירה חמוצה מאוד נחשבת, כי היא ממיסה לי את הבטן, ולא בקטע טוב, וממש לא איכפת לי אם היא זאת שהגדירה את הסגנון.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

התמונה היחידה שצילמתי. התרכזתי בטעימה.

בסשן השיפוט היום היו שתי קבוצות שפעלו כל אחת בנפרד, על פירות שונות. בכל קבוצה שלושה שופטים, ואם אינני טועה, כולם, מלבדי, בישלו או מבשלים בירה. דימה מלאפינג בודהה ונמרוד המלח, שבשעתו היה אמון על מבשלת הבירה הביתית דיזנגוף 100, גם התחרו בעבר בלונגשוט. כל קבוצה קיבלה 4 סבבים שכוללים 3 בירות הסבב. סך הכל כל קבוצה טעמה 12 בירות (וסך סך הכל נטעמו 24 בירות בסשן). השיפוט כולל דירוג וניקוד לפי ריח, מראה, טעם, תחושה (גוף, גיזוז, סיומת) והתרשמות כללית, ומקום להערות, רשמי טעימה ודגשים. דף השיפוט ניתן לגדי, ששיקלל את הניקוד של שלושת השופטים. נוסף לשיפוט האינדיבידואלי, כל בירה קיבלה דף ביקורת, שמיועד למבשל. זהו דף מסכם, ללא ניקוד, עם רשמי טעימה, מחמאות כשטוב, הצעות פרקטיות לשיפור הבישול הבא, או הסברים מה פחות טוב. הדף הזה מרכז את ההתרשמות של כל חברי הפאנל – אצלנו בקבוצה לא נרשמו חילוקי דעות או פערי ניקוד משמעותיים, והוא סופר משמעותי עבור המתחרים, שבאמת רוצים לקבל פידבק על התוצרים שלהם.

אני רגילה לכתוב ביקורות וקהל היעד שלי הם הקוראים, אותם אני רואה לנגד עיני כשאני משתפת בבירה ממש טובה, או כשאני מזהירה מפני ברים שלא יודעים לטפל בברזים. בהקשר הזה קל להשחיז ציפורניים על המקלדת, או להגרר לסיפורים אישיים ולחוויות. האדם שמאחורי המוצר לא משנה פה. אם הוא חושב שהבירה שלו מספיק טובה בשביל להתבקבק ולהימכר/ אם הוא פתח מקום ומזמין את הציבור הרחב (יותר או פחות) לבוא ולשבת, תמורת תשלום, אז הוא צריך לדעת לקבל ביקורת, שלעתים איננה נלהבת. אבל כתיבת משוב זה עניין שונה. הרצון לקבל ביקורת הוא אמיתי; אין כאן עניין של "אייטם" או "חשיפה", טובה או רעה. העסק לא מרוויח ולא מפסיד מהמשוב ומצד שני, מטרת הביקורת היא לעזור ליוצר, כי אין קהל. עדיין. נראה לי שבקבוצה שלי הערכנו בכנות את המאמצים של כולם, שמחנו לטעום בירות שיצאו טוב, התבאסנו מפגמים, וניסינו להעלות על הכתב הצעות לשיפור.

אותן בירות, כתוצר מוגמר, בבקבוק עם תווית, ברקוד ומדבקת מחיר, היו מקבלות, לפחות אצלי, יחס שונה. אזהרות מסע היו מוצמדות לפגמים, ההיצמדות לסגנון היתה קריטית פחות, אווירה של בילוי או חברים טובים היתה מעלה את איכותן בעוד שסיטואציה נוחה פחות היתה מראה את אותותיה אף היא.

כאמור, ההגשה אנונימית. יתרה מכך, קצת התרחקתי מסצינת המבשלים הביתיים ואני לא יודעת מי הגיש השנה לתחרות. אני שמחה לומר שרוב הבירות ששתינו התאימו לסגנון ושחלקן אף היו טובות, כאלו שהיינו מזמינים בבר או קונים הביתה. וגם, גלית וגדי מעידים שהרמה עלתה ביחס לשנים הקודמות.

בהצלחה לכולם!

פסטיבירה בבירה

הזמן: שוב רביעי בערב
המקום: שוב בחרוסלמה, הפעם בפסטיבל הבירה
השותים: החשאי ואני ואלפים אחרים
הנשתים: נגב אואזיס, Isra-Ale Chutzpa Double IPA

הפרזנטציה של יום רביעי הסתיימה מוקדם מהצפוי. במקום לחזור הביתה ולנסות להשלים שעות שינה או שעות מד מן, אספתי את החשאי מהעבודה שלו ובהחלטה של רגע שוב עלינו לירושלים, לפסטיבל הבירה.

זאת הפעם הראשונה בה ביקרנו בפסטיבל הבירה של ירושלים, שנערך תשע שנים ברציפות (כלומר, הוא התחיל קצת לפני שברחנו מהעיר). השנה התארחה במתחם ההכרזה על הזוכים בתחרות הלונגשוט למבשלי בירה ביתיים. למען הגילוי הנאות אכתוב שלפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברת טמפו, שמייבאת לארץ את סמואל אדמס, נותנת החסות ומעניקת הפרסים לתחרות. אמנם לא בחטיבת הבירה, אבל עדיין אני עובדת בחברה.  מכל מיני סיבות שרחוקות מבירה, אהבת בירה או בישול בירה מרחק שמים וארץ די יצא לי החשק ללוות את התחרות ולסקר אותה או אפילו להגיע לטעום את הבירות. אבל בסוף מצאנו את מרווח הזמן ובעזרת הווייז הגענו בדיוק לרגע ההכרזה. ברכות לכל הזוכים. אין לנו מושג איך היו הבירות, כי עד שהגענו כל המתחרים כבר סגרו את הבאסטה. ההסתפחות לפסטיבל מסחרי שמטרת המציגים בו היא מכירת בירה הגבילה את המציגים במתחם הלונגשוט למזיגת 4 ליטר לכל בירה שמשתתפת בתחרות – ללא תשלום. תנו לבאי הפסטיבל בירה בחינם – הם לא יקחו? ברור שכן! 4 ליטר הם פחות מ-40 כוסות טעימה, כשלוקחים בחשבון פחת ומזיגות לא מדויקות; בהתחשב בנתונים הללו לא היה לנו סיכוי לטעום משהו, אז לא נתייחס לזוכים, אבל נפנה את מבשלת ז'אן, שאנשיה קיבלו כרטיסים לGreat American Beer Festival לבלוג של דרור טרבס, לסקירה של הפסטיבל ושל מבשלות בקולורדו היפה.

את רוב הזמן שלנו בפסטיבל העברנו במתחם המסחרי, שהרגיש כמו טעם העיר רק עם בירה במקום אוכל (תודה לעובדת כחולת השיער מהביר מרקט ביפו על התיאור המדויק): המון אנשים שבאו בשביל הבילוי: מוזיקה, דוכנים, ג'אנק פוד וכמובן – בירה. הרווינו את צמאוננו בדוכן של נורמן פרימיום, שהשיקו השבוע את אואזיס מבית מבשלת הנגב. אל תחפשו אותה באתר של המבשלה, שלא עודכן לגבי הרחבת קו המוצרים. זאת בירה קיצית בת 4.7% אלכוהול, קלה לשתיה, עם ניחוחות של ריבת תפוז ודשא וטעמים בולטים של לתת. בירה קיצית כיפית, crowd pleaser במוצהר, ומוצלחת ככזאת. לטעמי גוף קליל יותר היה מוסיף לה, אבל בכל זאת נהנינו מאוד. חוץ ממנה שתינו גם את חוצפה – הדאבל IPA החזקה, היבשה והמעולה של Isra-Ale. הסיידריה כשרה לפסח ולכן הבירה מבושלת בבית ונמזגת רק באירועים מיוחדים. אם אתם נופלים עליה – שתו אותה. זאת אחת מבירות הIPA המוצלחות ביותר שמבושלות בארץ.

היו מתחמים של המבשלות/ ייבואנים הגדולים, מתחם פעיל של בירות בוטיק ישראליות עליו ניצח לאון מפאב הגלן (ר' רשומה קודמת. מאז כבר הספקנו לבקר בו שוב), דוכנים של מבשלות וייבואנים קטנים יותר, ממוסקו ועד בישוף, אבל היינו עייפים והיה צפוף ורועש, אז כעבור שעה וקצת יצאנו. הייתי מפנה אתכם לאתר של הפסטיבל, אבל יש בו חלקים שלא עודכנו מאז הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני ואין לי חשק להשיב את פני קוראינו ריקם כשהם ישאלו איפה אפשר להשיג בארץ את גרין קינג בבקבוק או את בימיש בחבית.

אין תמונות, כי הייתי עייפה מכדי לצלם. תתמודדו.

סמואל אדמס לונגשוט 2012 – סיכוי קלוש להבטחת איכות?

לפני כמה חודשים קיבלנו בקבוק ממבשל ביתי. לא אציין את שמו רק אומר שהבחור מוערך מאוד בקרב קהילת המבשלים המקומית. הוא לא הגיש בירות ללונגשוט השנה וגם לא לתחרות בשנה שעברה. זה לא שלא היו לו בירות. הוא בישל ובקבק לקראת ההגשה, אבל, כך הוא אמר, אם הוא לא מרגיש שהבירות שלו יכולות להגיע לגמר, לפחות למקום שני, הוא לא מגיש. יש שיגידו שהבנאדם פרפקציוניסט.לא מיהרנו לפתוח את הבקבוק שלו וכעבור יומיים הגיעה בפייסבוק ההודעה הבאה: "היי, בדיוק גיליתי שיש לי בעיה עם כמה בקבוקים שהזדהמו ויש להם ריחות לא טובים. קחו את זה בחשבון ואם הבקבוק מריח לא משהו- תשפכו ישר לביוב… סורי.."  כעבור יום הגיעה הודעה נוספת: "יכול להיות שזה בקבוק דפוק- אם הוא מריח לא משהו, גם אתם אל תשתו אותו- המקום שלו בכיור (גיליתי 3 בקבוקים דפוקים מתוך איזה 12 ששתיתי, אתמול פתחתי 2 דפוקים ולכן החשש הגדול).
סורי, אבל זאת פעם ראשונה שיש לי ווריאציה בין בקבוקים שחלקם מקולקלים. צריך לגנוז את הבאצ' הזה."

בסופו של דבר נפלנו על בקבוק תקין ועל בירה טעימה. התמזל מזלנו, אבל החלק החשוב בסיפור, הרלוונטי להמשך הרשומה הוא האחריות שאותו מבשל גילה כלפי התוצר והשתיינים, שקיבלו את הבירה להתרשמות ולא לצרכי יחסי ציבור; אותו מבשל ביתי לא ממש מייחצן את עצמו וגם אם כן, הבלוג הזה איננו בהכרח פלטפורמת היח"צ המתאימה לצרכיו (ר' נוהל ביקורות). המבשל הוציא אזהרת מסע למי שקיבל את הבקבוקים והפסיק את הפצת הבירות מהבישול הספציפי הזה. לא מתים מבירה מקולקלת (יש רופא בקהל שמוכן להתחבר לפאב-מד ולבדוק את ההנחה הזאת?), אבל חבל על תאי הכבד של השותים ועל המוניטין של המבשל שעלולים ליהרס או לא להיבנות.

ואחרי הסיפא, לעניינינו, פסטיבל סמואל אדמס לונגשוט במרינה הרצליה. ראשית – ההפקה היתה מצוינת. הצמצום ליום אחד, הקמת מתחם אחד לכל המתחרים והאחדת הדוכנים, ניהול הקופה וכמובן המיקום ראויים לתשבוחות. אפשרות לאוכל צמחוני/ טבעוני בדוכני המזון היתה מוסיפה, בידול של שתי המבשלות המסחריות שמזגו בתחרות מהמבשלים הביתיים היתה מועילה הן לביתיים והן למסחריות (את זה דווקא היה בשנה שעברה) וגם המאווררים הגדולים האללה שמתיזים מים או לפחות בירצ'נדייז בצורת מניפה ממותגת של סמואל אדמס/ בירדי/ מועדון הבירה הישראלי היו מועילים לכולנו. אוגוסט, מישור החוף, אתם יודעים. אבל בסך הכל היה יופי של אירוע, שנתן חשיפה מכובדת למבשלים ביתיים.

החזיר השוטה בדרך לשתיית סמואל אדמס אוטופיאס. ברכות!

איך היו הבירות? אוף, בא לי לסגור את הרשומה בנקודה הזאת ולא להכנס לנקודה הכואבת. אותו מבשל שנזכר למעלה הוא אולי דוגמא לפרפקציוניזם מוגזם, אבל בצד השני של הספקטרום כיכבו במרינה מבשלים ומבשלות שגבו 5 ש"ח לטעימה של בירות שנמזגו בשיטת המצליח וגרמו לחברים רבים איתם דיברנו וחלקנו טעימות להתבאס רצח. עברנו כמעט בכל הדוכנים* ודגמנו עשרות בירות. שתינו כמה בירות טובות (ראויות לציון: פילזנר של ג'מוס, בירה של באדר אשר, שכחנו איזו, המעושנת של אי.זי ביר), כמה בירות בינוניות והרבה בירות גרועות: בירות לא מאוזנות (ולא במכוון), מקולקלות, קקפוניות. שמענו הגדרות שמעידות על בורות המבשלים. בפעמים המעטות שתחקרנו וביקרנו, דבר שלא כל כך נעים לעשות במעמד של פסטיבל ומול אנשים שזו לנו הפעם הראשונה שפגשנו אותם, שמענו אפולוגטיקה והאשמות בנוגע לטיב הרכיבים. ייחלנו למרקקות, כי לא נעים לשפוך תכולה של כוסות על דק העץ הנאה של המרינה בהרצליה.

שתינו הרבה בירות גרועות והתבאסנו, גם על תאי הכבד שהוקרבו וגם על המבשלים. אני תוהה אם התוצרים שנמזגו יצאו מהמטבח/ מחסן כשהם תקינים וללא פגם, לדעת המציגים. האם לפני הצגה לקהל הרחב האצוות נדגמו על ידי מישהו חוץ מהמבשלים ואימותיהם? האם הם ניתנו לביקורת אחד על אחד, משוב ממישהו נטול פניות ואי-נעימות? בקרת איכות ויושרה פנימית ייטיבו עם המבשלים הביתיים (ובעצם עם כולם, גם עם תעשיית הבוטיק ועם מבשלות שמוציאות למכירה או למזיגה אצוות פגומות).

היו בדוכנים הרבה השפעות אמריקאיות (IPA, דריי הופינג) והרבה השפעות בלגיות (תיבולים ותוספים שונים ומשונים). חסרה לנו המסורת הגרמנית של הקפדה, דיוק וחוסר פשרות בכל הנוגע לטיב המוצר. אפשר לבקש קצת מאלה לתחרות של שנה הבאה?

סיכום מספרי  וניתוח מצב האומה מזוית לגמרי אחרת ברשומה מצויינת של אורן אבראשי.

*דווקא על חלק מהזוכים פסחנו, אבל זה לא כל כך טראגי: את לאפינג בודהה יוצא לנו לשתות די הרבה, בשלושת החתולים פגשנו לפני שבועיים בלבד ואת ההתפתחות של האימפריאל רד IPA של החזיר השוטה ליווינו במפגשי טעימה בחצי השנה האחרונה.

פסטיבלי בירה בסופ"ש הקרוב

הבטחנו אתמול, אז בואו נחזור רגע לפסטיבלים. Drink and be merry, for tomorrow we may die, כפי ששרו אמביקס (זהירות, קראסט):

1. פסטיבל הבירות הביתיות המרכזי של השנה, הלא הוא אירוע הLONGSHOT של סמואל אדמס יתקיים גם השנה במרינה בהרצליה. הלקחים נלמדו והוא יערך רק ערב אחד – ביום חמישי, ה2.8. סביר להניח שיימזגו שם מלא בירות מעפנות, אבל בטוח יימזגו גם מלא בירות טובות, אז כדאי לבוא. השאירו את הילדים בבית – גם את התינוקות בעגלות; משטרת ישראל הם דושבאגים ויסגרו את האירוע אם יראו שם קטינים. פרטים נוספים בדף האירוע ופעילות חמודה בדף של סמואל אדמס VIP בפייס.

2. באסרו חג של הלונגשוט, קרי יום שישי, יצויין יום הIPA. גם השנה Beer and Beyond והדובים מתארגנים על כל הכשותיות שיש בנמצא, אלו שמבושלות בארץ ובירות ייבוא. בגזרת המקומיות יהיו גם בירות של לאפינג בודהה ואת הביתית של מייבירוביץ' שכבר מבשלים מסחרית, שעליהן לא נגזר מס, אז אפשר להקיש את המערכת ולשתות רק אותן. הפעם האירוע יערך בפורטר אנד סאנס בתל אביב בשעות היום, אז אפשר להשאיר את האוטו בבית, לקחת אוטובוס – הרבה קוים עוצרים בסביבת הפורטר – וליהנות מהמבחר.

גם כאן יש דפייסבוק לאירוע.

בואו להגיד שלום.

מס על בירה, פחחחחחחחחח

תכננתי לכתוב היום רשומה קצרה, רק כדי ליידע אתכם על שני אירועים שיתרחשו בסופ"ש הקרוב, אבל ביבי ושטייניץ שוב החליטו לקלקל, והפעם את הנושא שלשמו התכנסנו.

בהינף קולמוס החליטו קריוס ובקטוס של הפוליטיקה הישראלית, AKA ביבי-שטייניץ, להעלות את המס על הבירה. הבשורה תפסה אותנו בבית, ברביעי בערב, כשהחשאי ואני אירחנו מפגש טעימות. מתוך שמונת הטוענים שלושה מתפרנסים מבירה. האחד מנהל באחת מהמבשלות הגדולות; השני הוא בעלים של מבשלת בוטיק; לשלישי יש עסק שכל מהותו ופעילותו מוקדשות לקידום תרבות הבירה בארץ. שלושה אנשים שהולכים להפגע ישירות מהמס הזה ישבו אצלנו בסלון בשעה שההודעה על המס הספיני במהותו פורסמה. איפה היו בני משפחותיהם והעובדים שלהם, שאף הם הולכים להפגע מכך? לא יודעת. הסלון צר מלהכיל טעימה המונית. חמשת המסובים האחרים גם יפגעו מהמס הזה. לא אדבר בשם החברים, אבל החשאי ואני מסוגלים לספוג את ההעלאה הקרובה. אנחנו מרוויחים יפה (ביחס לרוב האוכלוסיה, כן? זה לא אומר שאנחנו יכולים לקנות בית או לממן ילדים) – נשחוק עוד קצת את המשכורת.

המס הזה בזיוני. בגלל ששחקתי את עצמי אתמול בדיונים על הנושא, אחרוג ממנהגי ואעשה קופי-פייסט. לא ליחצ"נים (אם כי במקרה הספציפי הזה קוראים ושותים ישמחו לפרסם הודעות לתקשורת), אלא לגדי דבירי, הבעלים של בירדי ואחד מעמודי התווך של הענף שהולך ונבנה כאן:

בהמשך להעלאת מס הקניה על הבירה ובעקבות שיחות שלי עם אנשי בירה מזועזעים כמה נקודות שצריך להעלות:
1. הכי קל זה לבוא ולהפציץ, בלי לחשוב. למרות שבתחומים אחרים יודעת הממשלה לאמץ כל מיני חוקים ותקנות מחו"ל ולהתלות בכך שבאירופה זה גם ככה, פה משום מה הראש נטמן בחול ולא נראה שממש ניסו לבדוק מה קורה שם כי אם היו בודקים היו מגלים שבמדינות אירופאיות שיודעות בירה מהי מתייחסים אחרת למיסוי על בירה.
2. מיסוי בגובה של 4.19 ש"ח לליטר הוא מכת מוות לתעשיית בירת הבוטיק הישראלית. גם ככה מדובר בשוק קטן ובהקפיי ייצור נמוכים יחסית. זו תעשייה צעירה ומתפתחת ובמקום לעודד אותה מורידה הממשלה גרזן עליה. אני מאוד מקווה שזה נובע מכך שעדייין לא יודעים בממשלה שיש תעשייה כזו ולא שמכה זו הונחתה תוך ידיעה שהיא תפגע בתעשייה.
לכולם ידוע שמה שמניע בסופו של דבר את הכלכלה אלו הם העסקים הקטנים ותעשיית בירת הבוטיק בנוסף לכך היא גם מוקד תיירותי ומוקד הסברתי חשוב מאוד במלחמה נגד השימוש לרעה באלכוהול. (ביננו, כמה שיכורים ראיתם מסתובבים ברחוב עם בירת בוטיק ישראלית, כמה ילדים שיכורים נתפסו כשהם שותים בירת בוטיק ישראלית?) ולכן באירופה השכילו להבין זאת והעניקו הקלות למבשלות הקטנות.
3. שיעור מס הקניה ביחס לעלות המוצר הוא שערורייתי !!! בחישוב גס, שיעור המס נע בין 70% מעלות הבירה במבשלה קטנה ל- 300% !!! (שלוש מאות אחוז) במבשלה תעשייתית גדולה. שיעור מטורף לכל הדעות שלא ברור אם יש לו אח ורע באיזשהו מקום.
4. ואם יצקצקו המתחסדים בלשונם ויגידו שהכלכלה במצב שביר וצריך להגביר את גביית המיסים אז תרשו לי להגיד שיש ענף שלם בתחום האלכוהול שמשום מה זוכה ליחס מועדף ולפטור ג ו ר ף ממיסוי זה – ענף היין. אולי הגיע הרגע להשית גם עליו איזשהו קצה של מס שיעזור למלא את הקופה.

מישהו, לא יודעת מי, כבר העלה עצומה הקוראת לביטול המס. תחתמו, בבקשה תחתמו. עצומות תמיד נראות לי כמו אקט פופוליסטי שלא באמת עוזר, אבל שני הליצנים* האלה לא ממש נרתעים מפופוליזם זול, נניח דוגמת העלאת מס על ייצור משקה בן 5% אלכוהול והנחתת מכת מוות על תעשיינים זעירים, אזו אולי זה יעזור.

העצומה כאן:

לקישור לעצומה הקליקו על התמונה

 

*ליצנים מפחידים אותי. אם אי פעם אחלה בסרטן, הכימותרפיה/ ביולוגיים לא יפחידו אותי – "רופאי החלום" שמסתובבים במחלקות יגרמו לגרורות להתפשט. גם בהקשר הבריאותי ביבי ושטייניץ מפחידים אותי, אבל זה סיפור אחר (מי אמר אבחנה שגויה כי המערכת התקמצנה על אמצעי הדמיה יעיל ולא קיבל?)עם הג'לולוגים שקוראים את הבלוג, ויש כאלה, הסליחה.