חוקי מרפי לא נאכפים בסופ"ש

הזמן: שישי אחר הצהריים, בין מקרוכלכלה לפילאטיס
המקום: מרפי'ס אייריש פאב במרינה בהרצליה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Murphy's Irish Red (עמ' 202)

לא נעים כל כך להגיד, אבל עם הלימודים האלה בשישי שמחרבים לי את סוף השבוע ועם מועד הטיסה של אחי הקטן, המצוין והשפוי שהולך וקרב בצעדי ענק, נקודות האור בחיי מועטות: אחד חשאי, שני חתולים, שלוש עונות של The Wire בדיוידי, ושתיית בירות שיקרבו אותי לסיים את הספר. מרפי'ס אייריש רד, לדוגמא. אם את הסטאוט של מרפי'ס קשה למצוא, עם ההשתלטות הגינסית על משבצת הסטאוט ברוב הפאבים, את האייריש רד חששתי שכלל לא אמצא. יועצי הסתרים של הבלוג העבירו לי מידע סותר לגבי הימצאותה של הבירה בפאב המרפי'ס במרינה, מקום שבו מעולם לא ישבנו מסיבות די מובנות – פאב אירי במרינה בהרצליה;חששתי שזאת עוד אחת מהבירות שלא אצליח לאתר לפני סוף השנה.

אבל היה יום יפה, אז החלטנו לקפוץ ולנסות את מזלנו שטרח להאיר לנו פנים – הגיע הזמן באמת. התיישבנו על הבר, המקום היה ריק, חוץ מאיזו משפחה שישבה בחוץ. זה בסדר, אלו שעות של קפהנטו, לא של בירה. המקום נראה כמו השטאנץ הרגיל של פאב אירי בישראל להוציא לאונג' נחמד מאחורה. בזמן האחרון אני חושבת די הרבה על נסיעה לאירלנד ויש לי הרגשה שאם וכאשר נגיע לשם, הפאבים יהיו קצת פחות שטאנציים מאלו שבגוש דן. בכל מקרה, החשאי הזמין פאולנר ואני חצי מהרד, שהגיע עם ראש קצף בינוני בגודלו אבל עמיד למדי שמתחתיו נוזל אדמדם, שקוף ומאוד בועתי. באף הרגשתי דגן, ארומה חלשלושה של כשות  וקצת קליה. בפה מרירות וקצת לחם. הלשון עוקצצה.

שמחתי למצוא אותה, אבל עוד יותר שמחתי שלמרות שנעדרתי מהפילאטיס חודש וחצי, לא חזרתי לנקודת האפס.