לישון על הבר

הזמן: רביעי בערב
המקום: פראג הקטנה
השותים: זומבי: אני. תמיכה נפשית וטכנית: החשאי
הנשתה: Kasteel Rouge (עמ' 289)

טוב, זה היה צפוי. מחסור מצטבר בשעות שינה + ייאוש טוטאלי = קריסה. הסתובבתי בעבודה טרוטת עיניים וידעתי שעוד ערב מול מסך המחשב לא יועילו לא ללימוד החומר ולא לבריאותי הנפשית. החשאי אסף אותי, אני הנחיתי אותו לחפש חניה מערבית לאלנבי וברגליים כושלות טיפסתי על כסא הבר של פראג הקטנה.

נזקקתי לנחמה. לאוכל בצקי ומטוגן לנשמה. למוזיקה מעודדת. פראג הקטנה מספקת את שני הפרמטרים האלה (אתמול, כולל גירסה שלא הכרתי לCadillac, שאותו אני מכירה מהביצוע של The Renegades). בגלל שאת כל היצע הצ'כיות מהחבית כבר דגמתי (וגם את הגרמניות והאוסטריות, אבל למה להתקטנן?), עברתי לבירת הפירות, קסטיל רוז'. אייל בלגי שמותסס עם דובדבנים. לקסטיל יש צבע של יין וטעם של יין עם קצת גזים. הוא לא אופנסיבי בייניותו כמו הקווה דו שאטו של המבשלה.

שתיתי לאט ורק רציתי לנמנם על הדלפק. זאת בירה כבדה שהרסה כל סיכוי לרנדוו מאוחר עם תורת היצרן. מילא. תיכף סופ"ש, שלאחריו יומיים של חופשה למטרות לימודים. יהיה בסדר.

אהובי הפרנציסקאני

הזמן: ראשון בערב, אחרי ביקור אצל סבתא
המקום: פראג הקטנה אשר באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Franziskaner Hefe-Weisse (עמ' 271)

כשחוזרים ב-8 בערב מהעבודה, הדבר האחרון שבא לך לעשות זה ללכת לחדר. במקום זה, הדפסתי קופון מגרופון והעליתי את החשאי לקו 125, לביקור קצר אצל סבתא שלי אחרי חודש של Drug Holiday נחוץ ביותר מכל הגורמים המבוגרים במשפחתי. אחרי הביקור, בו אפילו רוגלע וענבים לא הסכמנו לטעום, קפצנו לפראג הקטנה וניצלנו את הקופון כדי לסתום עורקים ולהגיר בירה לקיבותינו שלא חשדו בכלום. תכננתי לשתות סטאוט, אבל איך שהתיישבתי על הבר בלוטות הטעם שלי התאפסו. עם כל הכבוד למטרה של הבלוג הזה, הן יודעות מה טוב לגבירתן. זה חייב להיות פרנציסקאנר (או – פרנציסקאאאאאנר) שילווה  את הכולסטרול הבצקי.

לפני כמה ימים שתיתי פראנציסקאנר צלולה בבית ונשאלתי מה ההבדל בין השתיים. אני לא מומחית גדולה לבירה (וזה אנדרסטייטמנט), אבל חוץ מהסינון הצלולה יותר קריספית ובמעורפלת הטעמים נעים יותר לכיוון של פונץ' בננה מסטיקי הרבה יותר חזק. מה טוב יותר? אני  אוהבת את שתיהן, אבל רגילה יותר להפה שנסקרת ברשומה זאת.

שוב אני חייבת לציין לטובה את מוזיקת הרקע בפראג הקטנה. אתמול הנעימו את שהותנו במקום הBusiness.

שווארצה חייה? לא ממש…

הזמן: שני בערב
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי, מרק, שחוץ מלשתות בירה גם צופה בכדורסל ומה שנשאר ממני אחרי יום עבודה + לימודים + טינופת של תלאביב בקיץ
הנשתהKrusovice Cerne (עמ' 297)

על הבר בפראג הקטנה, שעתיים וחצי של שיחות על אמריקה ובירה וביצ'ינג על שירות, חוסר ידע ומחירים בברים בישראל ורום וקוקטיילים, מרק עם סטאוט בריטי, החשאי עם חיטה מאוסטריה ואני, עם המשימה שלי שבכלל לא באה לי בטוב אתמול, עם הצ'רנה. כהה, קצת קלויה ועם גוף שמזכיר את קספר the friendly ghost, כלומר לא קיים. פילז שנושק לנקודת הקיפאון היה הרבה יותר מתאים אתמול בעשר בערב, אחרי הטירוף של היום ועם הלנגוש שהתבקש שאזמין.

הראש שלי לא ממש בבירה עכשיו. כלומר הוא כן בבירה, אבל בביתיות ובמתחרים שיאכלסו את מתחם המרינה בהרצליה בלונגשוט מחר ומחרתיים. הסופ"ש יוקדש לקוקטיילים אז אני מאמינה שהשבוע אוריד הילוך, אבל אין הדבר אומר שאני שוקטת על שמרי. נהפוך הוא – אם הכל יסתדר בקרוב מאוד אבצע את אחת ממשימות הבירה שאני יותר מחכה להן.

חזרה לשגרה

הזמן: שבת אחר הצהריים
המקום: פראג הקטנה, אלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Krusovice Imperial(עמ' 296)

חוזרים לשגרה. רביעי: חתונה עם הרב. חמישי: חתונה. שישי: מסיבת רווקות ואז הופעה של פורטיס בבארבי. שבת: כביסה, רביצה על הספה בסלון, מיילים, טקסט שקריאתו נמרחת כבר חודש. אין בבית אוכל. בקושי יש בירה.בסביבות 4 הקמנו את עצמנו, נכנסנו לאוטו ונסענו לפראג הקטנה באלנבי כדי להשקיט את הרעב ולהכשיר את השטח למתמחים בקרדיולוגיה.

החשאי הזמין כוס של פרנציסקאנר אהובתו ואני הזמנתי קרושוביצה בהירה, גם בגלל שהיה חם כל כך שהאפשרות לשתות בירה בת יותר מ-5% אלכוהול היתה מעבר לכוחותי וגם בגלל שפעם אחת ניסיתי לשתות את הבירה הזאת אבל התפריט בילבל אותי. אני חושבת שהיום, בביקורי השלישי בפראג הקטנה, סוף סוף הבנתי את הקטע של הבירות הצ'כיות. הזמנתי שפצלה, בצקניות ששחו בשמנת, פטריות ואמנטל שהגיעו בצלחת ענקית, והחשאי הזמין מנה של משולשי גבינה עבים מאוד, מטוגנים ובציפוי פירורי לחם. הנוזלים היחידים שיכולים ללוות כאלו מנות הם רק מים או בירה מרירה וקלה. לא הצלחתי לגמור את המנה שלי ובקושי הצלחנו להתגלגל מהספה שעליה רבצנו. לא שזה רע, כן? הידיעה שכשנצא החוצה נאלץ להפעיל את השרירים, דבר שבהכרח דורש הזרמת דם לעורקים לא הלהיבה אותנו, בלשון המעטה.

His and Hers

לפעמים הבירה היא רק תירוץ

הזמן: אתמול בערב, כשישבתם מול הטלויזיה וצפיתם במשחק הכדורסל
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Staropramen Lager (עמ' 225)

שוב יצאנו לדרכנו במטרה לעשות משהו אחד ומצאנו את עצמנו עושים משהו אחר לגמרי. יצאנו מהבית של סבתא בזמן משחק הכדורסל כדי לאכול גלידה וכשהגענו לכיכר מגן דויד הקרייבינג ללנגוש, שאני סוחבת איתי מאז הביקור הקודם בפראג הקטנה, השתלט עלי. במקום להמשיך ישר במורד נחלת בנימין פנינו ימינה ונכנסנו לפראג הקטנה, שלמרות המשחק היתה מלאה למדי; אולי בזכות העובדה שאם הקהל הקבוע אוהד מישהו חוץ מג'ודאס פריסט זה את צסק"א מוסקבה.

הייתי חייבת לסתום את העורקים, חייבת. הפעם הבירה רק סייעה ללחם המטוגן להחליק בגרון והבחירה בצ'כית בהירה אך התבקשה. פילזנר צ'כית טיפוסית עם ריח תפוזי ועם טעם נסבל שלא השתלט על העניין העיקרי (שאליו הצטרפו גניבות מהבמבוראק של החשאי: קציצות תפוחי אדמה עם אמנטל ובצל מעל, ולגימות מהאדלווייס, שעליה כבר כתבתי לפני חודש). שתיתי חצי ליטר לראשונה מזה שבוע, כשברקע פסקול שמורכב ממטאליקה ומוטורהד. מה רע?

מרכז אירופה פינת פתח תקווה

הזמן: אתמול, 10 שנים בדיוק מהדייט הראשון שלנו
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Edelweiss Snowfresh (עמ' 25), Erdinger Weissbier (עמ' 44), Gambrinus (עמ' 106)

לפני פראג הקטנה היינו בג'מס בפתח תקווה בצהריים. החשאי הגיע אחרי הפיזיותרפיה ומאחר וזאת באמת אחת מהאופציות היחידות הסבירות באזור חוץ מסביח וחביתות ירק שוחות בשמן, ביקרנו שם שוב בפעם השלישית מאז פתיחת הבלוג. יש עוד שתי בירות של הג'מס שלא שתינו – הלאגר והפילס – ויש גם את הבירה של בלייזר. החלטתי להמתין עם השתיים שמתועדות בספר ונאלצתי שוב לוותר על הבירה של בלייזר, כי בעוד שבדרך היין ליד הבית אפשר לקנות בקבוקים, בחנות המפעל חסר. חזרנו לאמבר אייל ולחיטה, שנטעמו שונה מהפעם שעברה. אולי זה אנחנו, אולי זה הבישול. סלט השוק, אגב, מעולה. אני לא נוהגת להזמין סלטים כשאני אוכלת בשוק, אבל אחרי שהחשאי הזמין את המנה בפעם האחרונה זאת הבחירה הצמחונית המועדפת עלי במקום: עגבניה, מלפפון וצנונית חתוכים גס, המון כוסברה ורצועות בצל ירוק, שמן זית טוב, לימון וזהו. גן עדן.

בערב נסענו לאלנבי. חשבנו שיש אירוח של מבשלה ישראלית בברז אבל כשהגענו נוכחנו לגלות שאין שם שומדבר מיוחד. אם לא היינו משלמים על חניה בטח היינו חוזרים הביתה או מדרימים לפלורנטין, אבל בגלל עסקת החליפין עם אחוזות החוף – 10 ש"ח תמורת מלבן אספלט תחום בפסים לבנים – החלטנו להשאר בסביבה. ניסינו למצוא מקום בנחלת בנימין אבל הכל נראה שקט או מעושן מדי, בנורמנ'ס היה צפוף, הברזים בסלון ברלין לא רעים בכלל אבל המקום היה קצת מעושן ואת המנזר החשאי ממש שונא.  בלית ברירה נכנסנו לפראג הקטנה. זה הזמן לגלות שהחשאי, בחור יקר שכמותו, הוא צ'כופוב. הוא סבבה עם קפקא, מסתדר עם סקודה (בעיקר עם תעשיית הנשק אבל גם עם הרכבים מאז שהחברה נמכרה לפולקסווגן) ומחבב את "התקווה" על שבעת בתיה, שנגנבה במלוא עזוז מסמטנה. אבל כשזה מגיע לבירה צ'כית הוא מאוד מתבאס שהגרמנים נעצרו בסודטים בשנות ה-30.

לדבריו, ברגע שהוא מריח כשות מסוג סאאז, הוא מקבל תפרחת.

בכל מקרה, אחרי שעברנו על התפריט בחוץ וראינו שיש נציגויות אוסטריות וטראפיסטיות בברזים, נכנסנו.

התיישבנו על הבר. הוא הזמין אדלווייס כהה ואני, שמנסה לתרגל סובלנות לפחות בכל הקשור לבירה, גמברינוס. האדלווייס מוגשת בכוסות ממותגות עם  צריבת זכוכית של האלפים שגרמה לי להתגעגע לשרונסקי חברתי הגולשת ולצלילי המוזיקה (ביולי האחיינית מגיעה לארץ – אני כל כך הולכת להושיב אותה לצפות איתי בזה!), הגמברינוס בכוס ממותגת אף היא. הגמברינוס היתה כייפית, לא מרירה מדי ועם סיומת גרעינית שאני מחבבת. האדלווייס, כחיטה כהה, טיפה מתכתית, עם הדהוד בננה שצריך להתעמק כדי להרגיש.

את הבירה ליוותה מנת לנגוש: לחם אפוי, מטוגן עם שום והר של גבינה, מהמאכלים הגאוניים האלה שגורמים לך לקוות שלמרות שביתת הרופאים יש באיכילוב איזה קרדיולוג בסטנד ביי.

אחרי שהבטן רופדה התלבטנו עם מה להמשיך והחשאי הציעה להשוות בין החיטה הבהירה של הארדינגר לאדלווייס הבהירה, אז הזמנו את שתיהן. באדלווייס מורגשים מאוד שני הטעמים הבולטים, בננה וציפורן וגם קצת קלמנטינה. בהתחלה הרחתי בכוס חומר חיטוי, אבל האף שלי נאטם מהר כשאני שותה. אחרי שהוא נרגע אז ההרמוניה, בניצוחה של הבננה, הורגשה.

הארדינגר, גרמניה מגניבה שכמותה, מרירה כשותית, עם אף פרחוני וקצת דבשי.

האדלווייס הכהה היתה ההצלחה של הערב. כשחיפשתי אותה בספר לא מצאתי ואני מניחה שהיא הגיעה לארץ אחרי ההורדה לדפוס, כי בבהירה נתקלנו די הרבה ואף שתינו.

(היי, הגעתי ל-30 בירות!)