ישן וגם חדש

הזמן: שישי אחר הצהריים
המקום: מולי בלומ'ס ולפני זה בבירדי
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Guinness Draught (עמ' 105), Kilkenny (עמ' 283) ולפני זה בירות חדשות ממבשלת De Halve Maan

אחרי ההדרכה של דובל ביום רביעי החלטנו החשאי ואני להגיע למולי בלומ'ס בשישי אחר הצהריים. הפרוייקט הזה היווה סיבה טובה לבקר בפאב ותיק שמעולם לא יצא לנו לשבת בו. הייתי במולי בלומ'ס פעם אחת, כשרק התחלנו לצאת. בת דודה שלי הגיעה לארץ עם פרוייקט תגלית ונפגשתי איתה (ועם עשרות בחורות אמריקאית מסונדלות ומצווחות שכרכרו סביב המאבטחים המסוקסים-עאלק) בפאב האירי החדש דאז, שממוקם ברצועת התיירות התלאביבית. מאז עברנו ליד המולי בלומ'ס פעמים רבות. תמיד מפוצץ שם ותמיד קהל המבלים נראה צעיר מדי/ תיירי מדי/ לא מקומי מדי לטעמי המתנשא.

אז הגענו לשם ב5 אחר הצהריים. היה מלא למדי, יחסית לשעה, אבל במה שהרגיש כמו שכונה במובן הטוב של המילה: קבוצות של אנשים בבגדי בית, ילדים בעגלות ועל הרגליים, סשן מוזיקה אירית שלא מפריע לדבר, וברמנים שעמלו על מזיגה איטית מהחבית. חוץ מעניין המזיגה האיטית והאויר הנקי, המולי בלומס בשישי בחמש אחר הצהריים הזכיר לי את הפאב שנהגתי לפקוד כשגרתי בצפון אנגליה: פאב במובן Public House, מקום מפגש קהילתי ונטול יומרה.

במולי בלומ'ס אין מבחר ענק של חביות, אבל אנחנו הגענו בשביל הגינס. אולי יותר מכל בירה אחרת, טיפול לא זהיר בחבית או בצנרת פשוט הורס את הגינס, וכמה שהיא פופולארית, כך גירסאות מעפנות שלה נמזגות ערב ערב בפאבים ברחבי המדינה. לא כך במולי. תחלופת החביות מהירה, והגינס טריה ומרעננת. אני לא חובבת סטאוט, ואם כבר סטאוט אני מעדיפה אותן בוטיקיות ומתובלות, אבל היא היתה טעימה וקרמית. omef שאייש את הבר המליץ על נקודות נוספות בעיר שעושות כבוד לגינס: פאב בשם הפוסטר'ס וגם השופטים הותיק. זה מתווסף לפוסט קפה בקינג ג'ורג' עליו טוקבק בבלוגו של עכברוש העיר. לא אתחיל במשימת ברזי גינס, אבל אשמח לשמוע חוות דעת על המקומות האלה ועל ברזי גינס טובים אחרים בארץ (וגם על גולדסטאר, כי כאן אני כבר במשימה). בהמלצת הברמן המשכתי לקילקני, אותה בירה ששתיתי בשבוע שעבר בטמפל בר. אני עדיין לא משתגעת על הבירה, אבל וואלה, כשהיא טריה היא טעימה יותר.

אכלנו קדרת רועים צמחונית, פטריות בפירורי לחם וכריך גאודה ולאחר מכן קפצנו לסבתא לקידוש. לא אתאיסטי, אבל היינו חייבים להוריד את השפעת האלכוהול, כי למעשה המולי בלומ'ס היה הסיבוב השני של אחר הצהריים. בסביבות 2 קפצנו לבירדי, כדי לומר שלום ולשתות איזו בירה קלילה מגזרת הפירות, אבל המקרר במקום התחדש בשלוש בירות בלגיות ממבשלת De Halve Maan (חצי ירח) מברוז', אז היינו חייבים לנסות אותן:

Brugse Zot: בירה בלונדינית קיצית ובועתית עם 6% אלכוהול

Zot Dubbel: בירה חומה וכמעט אטומה בת 7.5% אלכוהול, ריח של שוקולד. החשאי אומר שיש ענבים בטעם ובריח, אבל אני טעמתי חום, דבר שמחד מתאים לצבע הבירה ומאידך מעיד על סינסתזיה קלה. האלכוהול מורגש.

Zot זה שוטה בפלמית והבירה ממותגת באיור של ליצן חצר ומוגשת בגביעים גבוהים עם הטבעה של האיור בבסיס.

הבירה השלישית מהמבשלה, שמעוטרת באיור של חצי ירח היא הStraffe Hendrik, בירה מסגנון טריפל עם 9% אלכוהול ועם ריח של בישקוטי וטעם מתקתק ומעקצץ, קצת כמו של תפוח.

אחר כך נכנסנו לשכנים, מבשלת Laughing Buddha, שריח הבישול משם מילא את הקומה ואת ריאותי. קנינו שתי בירות שטרם טעמנו – סטאוט וחיטה – ועכשיו אנחנו ממתינים בסבלנות לבירות החורף שהתחילו להתסיס שם.

לקחתי הביתה את הפקקים, כי הם היו כל כך יפים.

הכותבת והחשאי במקדש הארור

(מוח קופים, מרק עיניים והפתעת נחשים היו יכולים להיות תוספת מבורכת)

הזמן: שבת בצהריים
המקום: טמפל בר, סינמה סיטי צומת גלילות
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: San Miguel Especial (עמ' 245), Kilkenny (עמ' 283)

כבר קיץ. חם. איך שהתעוררנו בבוקר היינו לאים, שלא לומר זומבים. דחינו את הביקור במכון הכושר לערב. עכשיו ערב ואנחנו לא הולכים. ישנתי עד 8 ואז התחלנו לטוות מסלולי טיול בעזרת המפות של גוגל. נו, נלך מחר. בכל מקרה, בחזרה לצהריים. החשאי רצה לשתות בירה. אני רציתי לשתות בירה קרה מאוד במקום ממוזג מאוד ואפלולי מאוד. אני אפילו לא מנסה לשחזר את תהליך קבלת ההחלטות שהוביל אותנו לטמפל בר בסינמה סיטי, אבל כן, החלטנו לנסוע לטמפל בר בסינמה סיטי. הי, יש שם חביות מעניינות – שם שתינו לראשונה ווטרלו. אז מה אם התפאורה שם היא למעשה הגירסה האירית לבלייד ראנר? אז מה אם כדי לחוות את האפלוליות, המיזוג והבירה צריך קודם כל לעבור את מרבד הרעש של הסינמה סיטי ואחר כך לחצות את מסך העשן של אגף המעשנים של הטמפל, שבאופן לא מסבר ממוקם בחלקו הקדמי של המתחם?

היה ריק והתיישבנו בתא צדדי. את התאים שממול איישו משפחות עם ילדים מעדות המשפחות שמבלות בסינמה סיטי, עם דציבלים בהתאם. עברנו על התפריט ולחרדתנו גילינו דומיננטיות של מבשלות בירה ישראל בחביות. קרלסברג. טובורג. סטלה. בלגיות? הוגרדן ולף בסגנון תחילת העשור הקודם. אולי אנחנו דפוקים, אבל זכרנו היצע מעניין הרבה יותר. איפה הסן ברנרדוס? השימאיי? הבק'ס? הקוואק?

המבחר עלוב ביחס לבתי הבירה האחרים של אזור החיוג. החשאי הזמין סן מיגל ואני הזמנתי קילקני.  סירבנו בנימוס לתוספת צ'ייסר. כרסמנו מאנצ'יז כתומים מדי ובהינו בפרסומות מפוקסלות של קרלסברג, סטלה ותפריט המסעדה וגם תמונות נוף מאירלנד. אבל ללא ספק ההיילייט היה פרסומת לבלטיקה באורך שיר אירוויזיון, עם קטע ברייקדאנס.

הקילקני זאת בירה נשכחת. ראש קצף קרמי. הבירה יורדת מהר וטוב שכך. טעם אין לה. הסן מיגל זאת לאגר קלה מעדות הקרלסברג, שבעיקר ענתה לקריטריון של בירה צוננת.

עיקמנו את אפינו. כדי ליישרם הזמנו סיבוב שני: פרנציסקנר כהה מהחבית לאדון ובל-וויו קריק, למביק חדשה שלא כלולה בספר, לגברת. לבל-וויו ריח עדין של דובדבנים וטעם של סוכריית דובדבנים, גיזוז בריא וטמפרטורה נמוכה ונחוצה. הפרנציסקאנר היתה לא טעימה. חבית ישנה? ברז מוזר? מעדיפה לא להתעמק ולא להגיע לשם לעולם באופן מיוחד. לטמפל בר נכנסים בשביל לשתות כוס בירה במחיר מופקע לפני סרט. זה לא מקום שאשכרה יוצאים אליו.