כשות על הלשון – בירות בוטיק ישראליות לקיץ

הזמן: ערבי הקיץ הנוכחי

המקום: בבית ובפאב הקבוע

השותים: החשאי ואני

הנשתים: בירות ישראליות, כשותיות ומרעננות

היוש. הגיע הקיץ. אולי תיכף יסדרו לנו איזו מלחמה לטובת התעשיות הביטחוניות והמורל. אולי לא. נקווה שלא. אבל הנה כמה דברים שבטוח יקרו, כי הם קורים בכל קיץ:

  1. מלא אנשים יטוסו לבורגס.
  2. חשבון החשמל יזנק לארבע ספרות.
  3. מדורי האלכוהול והצרכנות בעיתונות המודפסת ובמרשתת יתמלאו בציטוטי קומוניקטים או כתבות מאולצות שלא מחדשות כלום על לאגרים גנריים שקיימים בשוק עשרות שנים.

איזו עונה משעממת. תכלס, לא הייתי מתעוררת מנמנמת הבלוג אם לא היו צצות אלטרנטיבות מרעננות ששווה לכתוב עליהן. 3 בירות, שתיים מהן חדשות ממש ואחת שהושקה לראשונה בסוף הקיץ הקודם, אם אינני טועה, אבל שווה איזכור, כי זאת אחת הבירות הטובות ביותר שבושלו בארץ EVER.

המשותף לשלושתן הוא הסגנון – IPA, שימוש בהרבה כשות אמריקאית

מבשלת שפירא, חביבי הבלוג, הפניקו הקיץ עם אמרילו IPA. 6.5% אלכוהול עם תווית תכולה ואריה עם טורבן וקיצית ובציון שנה – האם זה מרמז שזאת בירה עונתית? התחלה של סידרה? בשנה הבאה נזכה לסיטרה IPA? לא ברור. הבירה ענברית וטיפה עכורה, עם ארומה הדרית וטריה ואזכורים ללתת למטה – טיפה לחמי. הטעם נהדר: כשותי, הדרי ומריר בדיוק במידה והגוף בינוני. בירת קיץ נפלאה ומאוזנת ומאוד שפיראית – שום נסיון לאוונגארדיות. במקום – סטייה קלה מהמיינסטרים ובירה שבא פשוט לשתות ולשתות.

הבאה בתור היא Pressure Drop של מבשלת השכן, שמבושלת במבשלת העם. 6% אלכוהול, תווית צבעונית ומעניינת. אין לי מושג מי עומד מאחורי השכן. או שהיה לי מושג פעם לפני שניצלתי את כל מאגרי הB12 שלי? קניתי בקבוק בביר בזאר, קיררתי אותו במקרר הבירה הביתי וחלקנו אותו באחד הערבים בשבוע שעבר. לבירה הענברית הזאת יש ניחוחות טרופיים של מנגו ואננס, טעם מריר שמשאיר בפה תחושה יבשה, ועם זאת בסיס ביסקוויטי מורגש, ושוב מנגו ואננס. זה קצת כמו פאי פירות טרופיים, איזה כיף! הגוף מלא והסיומת כשותית אף היא, אבל הפעם הרגשתי אלמנטים ירוקים של אורן וגראס, במקום הפירותיות הטרופית.

לסיום, בירה חדשה-ישנה מבית היוצר של דאנסינג קאמל. הIPA הראשונה של מבשלת הבוטיק הראשונה בארץ (חוץ מהברוהאוס ברוטשילד, השם יקום דמו.) במגוון הבסיסי של המבשלה יש בירה שבעבר נקראה IPA. בירה חזקה, מתובלת בסילאן, בעלת 7.5% אלכוהול. הסילאן כבר מסגיר שזאת לא IPA לפי הספר – אינדיה פייל אייל מקבלת את הטעמים שלה משילובי כשות, לתת ושמרים, ללא תוספות, אולי חוץ מדריי הופינג, שזאת תוספת של כשות אחרי הבישול. השם של הבירה הותיקה שונה לפני כשנתיים לOlde PAPA, ומי שמגיע ברגיל לדאנסינג קאמל ורוצה בירה מרירה וכשותית יודעת לבקש את האמריקן פייל אייל, הפטריוט.

Doc's Green Leaf Party היא IPA שבושלה לזכרו של חברו של דיויד כהן, ד"ר דון מוריס שנפטר באוגוסט 2014. היא יצאה לראשונה בספטמבר בשנה שעברה, ומאז, מדי פעם, מגיחה לברזים של דאנסינג קאמל בתעשייה ובפלורנטין ועוד פחות מכך לביר אנד ביונד ולביר בזאר, שמקבלים, ספורדית, בקבוקים. בקרב הבירגיקס והלקוחות הקבועים כל חיבור שלה לברזים יוצר התרגשות, שמובילה ליציאה דחופה לפאב, כדי לא לפספס אותה. ככה היא טובה, וקשה לי לחשוב על בירה ישראלית אחרת שיוצרת כזה באזז בקרב הגיקים.

6.8% אלכוהול וכל טוב – גוף מלא, ניחוחות כשותיים טרופיים עם דומיננטיות של מנגו, טעם מריר ויבש עם נגיעות של פירות טרופיים וסיומת כשותית ומלאה. יש לדאנסינג קאמל דפי פייסבוק. תעשו לייק לאחד מהם ותעכבו מתי מחברים חבית ותעזרו להגדיל את הביקוש; כלקוחה קבועה, אני ממש רוצה שהבירה הזאת תכנס למגוון הבסיסי של המבשלה

את התמונה של הדוקטור'ס צילמתי בעצי בפעם האחרונה ששתינו אותה – בדאנסינג קאמל  פלורנטין. את התווית של השכן הורדתי מדף הפייסבוק של המבשלה ואת התמונה של הבקבוק של שפירא גנבתי מרייטביר. .

המנדט הבריטי חוזר לכפר סבא

benny's logo

הזמן: חמישי בערב, וגם חמישי שעבר
המקום: Benny's Cask Ale Pub, מדרחוב ירושלים 46, כפר סבא
השותים: החשאי ואני, (+ קפטן תום ובועז בחמישי שעבר, הנהלת הדאנסינג קאמל ודירקטוריון מבשלת העם הערב)
הנשתים:בירות בוטיק ישראליות, גירסת הCASK.

[וואו 1: המחשב עדיין זוכר את הסיסמה של חשבון הוורדפרס הזה]

[וואו 2: אני אשכרה זוכרת איך משתמשים בלפטופ]

וואו 3: סופ"ש מעולה בפראג ושבוע של טיול פאבים בצפון אנגליה לא הצליחו לגרור אותי לכתוב, אבל פאב בכפר סבא כן.

טוב, לא ממש וואו. אני חפצה בקיומם וברווחתם של כל אחד ואחד מעשרות הפאבים שביקרנו בצפון יורקשייר ובמערבה, אני רוצה שהבר השכונתי ההוא שמנוהל על ידי מהגרים מרוסיה באחת השכונות השקטות של פראג ימשיך להגיש בירות של De Molen ההולנדיים ושל ברודוג, אבל במקרה הטוב בתי העסק הנהדרים האלה ימשיכו להתקיים גם בלעדי ובמקרה הרע הם יפסיקו להתקיים גם אם אצליח לפנות זמן פיזי ונפשי כדי לספר עליהם לאלפי התיירים הישראלים שפוקדים את האדרספילד או את האזור שמרוחק מגשר קארל יותר משני מטרים. פאבים מתקיימים ומשגשגים בתוך הקהילה שלהם, תיירים זה בונוס. למרות שהמשפט שתי גדות לירקון, אחת שלנו השניה של לבנון הוא נר לרגלי ב-99 אחוזים מהמקרים, בירה מהווה את האחוז שגורם לי לחצות את הירקון, את האיילון ואת מחלף לה גארדיה. אקט חלוצי או התאבדותי כפתיחת פאב שמגיש אך ורק בירות ישראליות ועוד ב-CASK הוא לא רק סיבה להגיע לכפר סבא, הוא גם סיבה לגרד את החלודה ולכתוב*.

Benny's Cask Ale Pub הוא חלום שמתגשם, חלומו של בני קריגר. אולי השם שלו לא אומר לכם הרבה, אבל אם ביקרתם בשנים האחרונות בפורטר אנד סאנס או בנורמה ג'ין או בנורמן או בביר אנד ביונד ושתיתם, או לפחות נתקלתם בFuller's, בלהייבן  או ביטר אנד טוויסטד, זה בזכותו. אובססיה לבירות אנגליות וסקוטיות הכניסה אותו לעסקי הייבוא. אובססיה לאופן הצריכה המסורתי של אותן בירות, בפאב, מקאסק, הובילה אותו לפתוח פאב וכך לפני שבוע נחת בכפר סבא חייזר ירוק: פאב במרכז העיר, שמגיש בירות בוטיק ישראליות שנמזגות בשיטה הבריטית המסורתית.

כמה מילים על קאסק, כדי להסתנכרן. ככה שותים בירה בבריטניה. כן, גם היום, למרות ועל אף הדומיננטיות של חברות הענק שהכניסו לשוק את הלאגרים הזולים יותר והקלים יותר לתחזוקה ולשינוע, למרות שפאבים נסגרים על ימין ועל שמאל כי הבריטים מסתגרים בבית ושותים בירה מפחית מול תכניות ריאליטי. הפאב הוא חלק מהDNA התרבותי  של הבריטים והוא לא הולך לשום מקום, הרבה בזכות CAMRA, אירגון הצרכנים הגדול בבריטניה, ששמו הוא ראשי התיבות של Campaign For Real Ale. הוא נוסד בשנת 1971 כתגובה להתחזקות של תאגידי הבירה הגדולים ובמטרה לשמר את הפאב כנקודה מרכזית בחיי הקהילה, לטפח את מסורת בישול ושתיית האיילים והסיידר, לחנך את ציבור הצרכנים לשתיה איכותית, לסייע לעסקים ולמבשלות ולקדם חקיקה, תקינה ונהלים.

אז מה זה אייל אמיתי או Cask Ale? בגדול, זאת בירה לא מפוסטרת ולא מסוננת, שעוברת תסיסה שניה בחביות (במקור חביות עץ, היום בחביות מתכת) ונשאבת ללא תוספת של פחמן דו חמצני. הבירה יוצאת מהמבשלה לפני שהיא מוכנה לשתיה – השמרים ממשיכים לעבוד בחבית, ויוצרים בעצמם גיזוז, רך ועדין יחסית ללאגרים ולאיילים מתועשים. הגיזוז העדין והטמפרטורה הטיפה יותר גבוהה בה מוגשים האיילים הבריטיים הם הסיבה לסטריאוטיפ של הבירות האנגליות כשטוחות וחמות, אבל בעיני התוצאה היא בירה קלה מאוד לשתיה, עם טעמים וניחוחות ברורים, שלא נאבקים בקור ובגזים על תשומת הלב של איברי החישה. לאחר המילוי החבית נחתמת בפקק מיוחד. לקראת הפתיחה והכנתה לעבודה היא נפתחת, מחוברת לצנרת (תכלס לא חובה,אפשר לחבר ברז ישירות לחבית) ומוכנה לפעולה. מכיוון שמדובר בבירה לא מפוסטרת, היא חיה על זמן שאול, בין שלושה ימים לשבוע, תלוי בגורמים כמו איחסון וחוזק אלכוהולי.

החביות של הפאב של בני הוכנו במיוחד עבורו בבית מלאכה בצפון אנגליה וכל הציוד הנלווה – משאבות, שסתומים, פקקים וכדומה – הגיע אף הוא בייבוא אישי. בני נוסע בעצמו למבשלות בוטיק ברחבי הארץ וממלא את הקאסקים, שלאחר מכן מאוחסנים במרתף הקריר והחשוך שמתחת לפאב ומחכים לתורם.

בביקורנו הראשון שתינו את בירת החיטה של מוסקו ממושב זנוח ואת הפטריוט, השם החדש של האמריקן פייל אייל של דאנסינג קאמל, אחת הבירות הפופולאריות ביותר בקרב משפחת MK. בביקורנו השני לגמנו את האמבר אייל של נגב, את הדופלבוק של מייבירוביץ' (לאגר, לא אייל) ועוד פעם את הפטריוט. האמריקן בלטה לטובה. המרירות הכשותית שלה, שאנחנו מאוד אוהבים, מתעדנת ומתעגלת, והמאלטיות שלה, הכמעט-ביסקוויטית, יוצאת החוצה. האייל הענברי של הנגב תפסה כיוון קצת חמאתי, שדווקא באה לנו בטוב הערב – לרגע יכולנו להאמין שכשנצא החוצה נמצא את עצמנו פוסעים במדרכות האבן של עייירה קטנה השוכנת לחוף הים הצפוני.

benny's

אינסטוש באפלה

הערב ישבו בפאב שני חברים, שחיכו בסבלנות שהפיינט האחרון של נגב אמבר יימזג, כדי שהבירה שלהם, שמבושלת במבשלת העם, תנוקר ותחובר לצנרת, ולאחר מכן תישאב לכוס. כן, פיינט. המידה שמאז השתת מס הבירה כולנו למדנו להכיר. לפחות בשם, כי פיינט ישראלי זאת כל תכולת כוס בין 300 ל-450 מ"ל. בני משתמש בכוסות פיינט בריטיות – 568 מ"ל. הפאב מינימליסטי, לפחות כרגע. בר אחד, שתופס את החלל, שני לוחות ירוקים עם תפריט שמתעדכן כשבני מחליף את החביות, כמה תמונות של כפר סבא של פעם על הקיר, ומוזיקה שבני אוהב, וגם אני. פוגס, מדנס, ג'וי דיוויז'ן, דד קנדיז. חוץ מהקאסקים המתחלפים יש גם בקבוקים של בירות בוטיק ישראליות עבור מי שחייב CO2 בבירה, טיפה אלכוהול וצלחת נקניקים – אנחנו הלכנו ללחם ארז הכפר-סבאי והוויגן-פרינדלי לפני, אבל בבלוק של הפאב יש חומוסיה שאמורה להיות פתוחה עד 8 בערב, אם אתם מגיעים מוקדם.

 

*מה גם שמדינת ישראל היא חתיכת דושבאג. היא דושבאג מהמון בחינות, אבל הסיבה שהובילה לכתיבת הרשומה הזאת היא חוק הגבלת הפרסום על האלכוהול שעכשיו כולל גם את האינטרנט.  אורן אבראשי כתב על החוק בשבוע שעבר. למען הגילוי הנאות החוק הזה מגביל אותי כאשת שיווק אלכוהול, אבל כמי שמשווקת מותגים בינלאומיים, עם תקציב מחד ועם נוכחות אינטרנטית בינלאומית, החוק הזה הרבה פחות משפיע עלי ועל המותגים שבטיפולי מאשר על עסקים מקומיים וקטנים, כמו פאבים שכונתיים או מבשלות מקומיות. אז אם אני יכולה לפרגן למי שמדינת ישראל רוצה לסרס מתוך איזה טריפ מוסרני וחסר מודעות, אז למה לא? מה יקרה? בספק אם הרשומה הזאת תוביל להדחת קטינים לאלכוהוליזם או להמרת הרגלי השתיה של קטינים מוודקה פיגולים מעורבבת בתפוזים בגינה לצריכת בירה מקומית איכותית.

תתחדשו

שתי השקות של בירות קראפט ישראליות בשבוע אחד? הו כן!

מה, לא? לא, שלוש, אבל את השלישית טרם הספיקותי.

הראשונה, עוד אחת לחודש מבית מבשלת הדובים, שאחת לכמה זמן – נניח אחת לחודשיים – מוציאה בירה נסיונית בבישול בודד. לפעמים העדות לקיומן של אותן בירות נמצאת רק באלבומים של שני אספני התוויות שמגיעים לפסטיבלים כדי להגדיל את האוסף (מישהו זוכר את אראקיס?) ולפעמים הן מתקמבקות לבישולים נוספים (לאלה שפספסו את הדוקטור בפעם הראשונה). לא כל הבירות של הדובים נסקרות כאן. עם ההאטה בקצב העדכונים, אנחנו מעדיפים לתת במה למבשלות חדשות, אבל בגדול, רבות מבירות האחת לחודש נעות בין נסיונות למתוח את גבולות המרירות ו/או את גבולות אחוזי האלכוהול, הן מעלה (גריזלי – 8.2) והן מטה (בייבי אייל 1.8). הבירה החדשה בסדרה הולכת לכיוון אחר ואהוב עד מאוד על אדונית הבלוג. אש, כשמה כן היא: בירת אייל בהירה עם פלפלי צ'ילי שורף לרוב. עם כל הכבוד לכשות מרירה וללתת טריה וגרעינית, יש שלושה אלמנטים בירתיים שתמיד קונים אותי וצ'ילי הוא אחד מהם. צ'ילי קונה אותי גם מחוץ לעולם הבירה ויעידו על כך אוסף הרטבים החריפים שהחשאי ואני מטפחים במדף במקרר (המדף הקטן, שאי אפשר לאחסן בו בירות, כמובן), עיני הדומעות ושפתי החרוכות כתוצאה מפיגוע קפסאיצין בשישי בערב במסעדת הבאסטה ליד שוק הכרמל.

בתמונה: כבאים (או במיתוגם החדש וההו-כה-כושל, שלא לומר עילג, "לוחמי אש")

אש של הדובים נחנכה בביר מרקט ביום שני שעבר. אחרי 10 שעות עבודה, שעתיים בלימודים, חמישים דקות באוטובוס ועוד כרבע שעה הליכה, הגענו החשאי ואני לרבע השעה האחרונה של האירוע, בו נמזגו גם טקילות (pass) ותוקלטה מוזיקה לטינית (pass אם זה לא לוס קרודוס). רבע שע מספיקה כדי לחלוק בקבוק ולהתרשם. הבירה ענברית ומריחה מפירות כאשכוליות ואגסים, עם מעט ניחוחות של צ'ילי. בלגימה הראשונה חשים במרירות די סטנדרטית ולא מלהיבה אבל אז הפה מתלקח. החריפות והתיבול תוקפים את חלל הפה ועושים בו שמות מופלאות. הסיומת חריפה אף היא, הגוף בינוני והגיזוז די פעיל. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נהנית יותר מבירות עם גיזוז עדין, אבל כאן זה פחות מפריע, אולי בגלל שהפלפל דומיננטי כל כך. בטח יש כאלה שקוראים את רשמי הטעימה ולא מבינים איך אפשר לשתות דבר כזה. ובכן, לא מדובר כאן על קורונה (וממתי מדברים על קורונה?), אבל זאת בירה מגניבה ממש והדיסוננס בין הארומה הפירותית והחריפות דווקא באה בטוב.

בירה ישראלית נוספת שמכילה צ'ילי היא כמובן הלצ'ה דל דיאבלו של הדאנסינג קאמל. זאת אחת הבירות החביבות עלי של מבשלת הבית וכשהיא בברזים אני נוהגת להזמין אותה, דבר שלא קרה בשבוע האחרון, שכן לראשונה מזה למעלה משנה נמזגת בגמל בירה חדשה. Hey… Ju-Boy היא אייל בהיר עם 9% אלכוהול, המתובל בסילאן (שמשמש גם בבישול הIPA של הדאנסינג) ובערער, שמשמש, ובכן, לתיבול ג'ין ולתיבול Norwegian Wood, בירה נורבגית מעניינת שיצא לנו לשתות לא מזמן ולכתוב עליה בThe Beer Gatherer, הBlog הגיקי. זאת בירה ענברית ואטומה, עם ריחות עשבוניים כערער ומתוקים כסילאן. בפה הרגשתי לתת, סילאן, ערער וגרגירי יער ירוקים. הגוף מלא, הטקסטורה לעיסה כמעט ובעת השתיה המחשבות שלי נדדו למולדת – עולם הקוקטיילים. רציתי להוסיף לבירה רום לבן, מעט סירופ פסיפלורה או נקטר גויאבה וסירופ הדרי כלשהו כדי לדלל את המרקם ולתת למשקה קיק חמוץ. התוצאה הדמיונית לא תגרום לDeli להזמין אותי לסשנים של יום ראשון ובכל מקרה המחשבה הזאת לא אמורה להגיע בעת שתיית בירה. זה לא הערער שמערער אותי, אלא משהו במרקם ובסמיכות של המשקה, שהוא אולי הפחות מוצלח בהיצע הבירות של הדאנסינג קאמל.

Hey little ju-boy take a good look at me

והשלישית? בירה חדשה של הג'מס, עליה נודע לי כשנתקלתי בנתיב, הברמן, באוטובוס בדרך הביתה מהעבודה. דיווחים בהמשך.

להתראות, נאקה

בשנה האחרונה כמעט והפסקנו לצאת לשתות בפאבים ובברים. הסיבה לכך פרוזאית לחלוטין: יש לנו במקרר מבחר מעניין, חדש וטוב יותר מבכל פאב בארץ. אנחנו מקבלים אספקה שוטפת של בירות מחו"ל + הפתעות מבוקבקות מחברים וחברות שטסים, מגיחים לחנויות המשקאות ומצטיידים בכל מה שחדש ומעניין ובמה שישן וטוב ומדי פעם מוסיפים בירות ביתיות מעניינות. תוסיפו לכך מפגשי טעימה של בירגיק'ס שנערכים בתדירות גבוהה למדי ותבינו שנדירים המקרים בהם בר יכול להלהיב אותנו.

במה שנדמה כסתירה גמורה לפסקה הפותחת, הנה טיפ למבקשי נפשי: שבו בדאנסינג קאמל ברחוב התעשיה. פעם-פעמיים בשבוע אנחנו שם על הבר, מכרסמים זיתים, מורידים חצאים של APA ולצ'ה ומדי פעם מגוונים בבירות האחרות שנמזגות שם. אני מזמינה לחם שום ומקבלת את המנה שלי עם הרבה שום ועם סלסה או טחינה או חרדל; הצוות על הבר והמטבח מכיר אותי ואת הטבעונות שלי. לחשאי מכינים סנדויץ' צמחוני. לפעמים, כשאנחנו רוצים לשגות באשליה של בריאות, אנחנו מזמינים ירקות חתוכים. יושבים, שותים חצי אחד או שניים, שופכים את הלב בפני מי שאיתרע מזלו לאייש את הבר באותו ערב, מהנהנים לקבועים האחרים, משלמים וממשיכים הלאה, בדרך כלל הביתה, לישון.

אבל זאת רק נדמית כסתירה, כי אנחנו לא "יוצאים" לדאנסינג קאמל. אנחנו קופצים לשם. מפאת המרחק אנחנו נכנסים למכונית או בדרך כלל עולים על אוטובוס ותוך 5 דקות אנחנו שם, בלבוש המג'וייף שליווה אותנו במהלך היום, מתרווחים ונרגעים. לו היינו מתגוררים בשכונת מונטיפיורי, בטח הייתי נכנסת לדאנסינג בפיג'מה (החשאי תמיד היה מהוגן ממני). אם נתעלם לרגע מהסוגיה הדמוגרפית הדאנסינג קאמל עבורי הוא אקסטנציה של הבית, כמו חדר מחסן בבנייני מגורים משותפים, רק שהדאנסינג הוא המשך של הסלון ולא של פתרונות האיחסון מאיקאה. אנחנו לא מגיעים לשם כדי להתנסות בבירות חדשות – לדעתי חסרה לנו רק בירה אחת מהעונתיות/ מוקפאות/ מוזרות שמדי פעם דיויד מבשל ומוציא מהן חביות בודדות – להיפך, המוכר הוא מה שמושך אותנו לשם שוב ושוב. המוכר והגישה. מאור הפנים האמיתי בו אנו פוגשים בכל פעם שאנחנו מגיעים לשם, מאור פנים שלא שמור רק לקבועים, כי גם לקבועים היתה פעם ראשונה ולפני שהתחלנו לשרוץ שם היינו מגיעים במרווחי זמן גדולים. לא הכירו אותנו, אבל היו נחמדים אלינו בכל זאת. לכן המשכנו להגיע. הבירה מצוינת, כמובן. טריה, מן הסתם, אבל ניכר שהברזים והמערכות מטופלים היטב וזה לא דבר של מה בכך; ברזים מתוקתקים מעידים על כבוד למי שבוחר להוציא את כספו על הזמנת בירה במקום; חבל שהרבה מקומות, גם "מוסדות" לא קולטים את זה.

הערב מסתיימת תקופה בדאנסינג קאמל. מור-גן, הברמנית עם הראסטות הזהובות והחצי-חיוך התמידי, אולי הפנים של המקום, עוזבת עקב רילוקיישן לצפון מזרח העיר. היא משאירה אחריה את אודי ופיה ועובדים אחרים שהופכים את המקום לבית, אבל היעדרה יורגש. בראיון שפורסם השבוע בג'רוזלם פוסט מור-גן אמרה שהחלק הטוב בעבודתה הוא לגרום לאנשים לחוות ערב מוצלח. מור-גן, גם בפעמים שהגענו אליך שפוכים, עצבניים, עייפים ומאוכזבים מהחיים, הצלחת, בעזרת הגיון בריא ורגישות, להרגיע ולשמח. תודה על כך.

בהצלחה.

גמלים בערבות פלורנטין

הזמן: שלישי בערב, בשעה השמחה
המקום: Dancing Camel, רח' ויטל, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: דאנסינג קאמל – גולם, שפירא/ דאנסינג קאמל Beyond the Pale

לכל תלמידי ספרות שנה א', קבלו השלמת פערים: מעתה, לא צריך את פרי ואת שטרנברג כדי לקרוא את הבלוג, כי כל המידע על מה שקורה ולא נכתב ייחשף במילים הבאות: אנחנו עובדים, שותים בירה וכותבים עליה בBeer Gatherer, שותים בירה ולא כותבים עליה בכלל או שותים בירה בפאב הדאנסינג קאמל  אלו בערך ארבעת המצבים שלנו בשעות הערות. לאחרונה התווספה גם האלגברה הליניארית לשגרת החיים. על כך ר' אריסטו, פואטיקה.

דאנסינג קאמל זכתה לאחת התגיות השמנמנות ביותר בבלוג. למבשלת הבוטיק העברית הראשונה לפי הנרטיב המקובל (אני בכל זאת תומכת בגירסה לפיה הברוהאוס היא החלוצה), 7 בירות בספר המותגים. שביעיה שאת רובה ניתן היה למצוא עד לפני שבוע רק ברחוב התעשיה, בברזים בפאב של המבשלה. נכנסנו לשם לראשונה במאי, אחר כך ביולי ומאז לא יצאנו. לא אוהבת הצהרות נאמנות, אבל הדאנסינג קאמל הפך לפאב הביתי שלנו.

מה הופך פאב למגרש הביתי? לא הבירות. הבירות בדאנסינג טובות, תמיד טריות, ולצד הקבועות מככבות בתפריט גם עונתיות. אבל זאת לא הסיבה. פאב הופך לקבוע כי משהו באויר בא בטוב ולנו יש כימיה עם הדנסינג. העובדים, כולם, מגניבים, המוזיקה תמיד מתנגנת בעוצמה שמאפשרת דיבור והיא יותר נסבלת ממהזוועות שמשמיעים במקומות שאינם הבית שלנו, האוכל פשוט, אבל עם אופציות צמחוניות וטבעוניות, המחירים זולים יחסית לעיר ואפשר גם לקנות כרטיסיית בירות שמוזילה עוד קצת את התענוג (חשוב, כשפוקדים מקום הרבה), המיקום מבחינתנו מעולה – מרחק נסיעה קצר וליד תחנת אוטובוס, וגם מבודד ממקומות הבילוי העירוניים – והקהל מורכב בעיקר מקבועים נטולי מכנה משותף מלבד הבחירה בדאנסינג: בירגיקס לצד אקס-פטס לצד פרופסורים לצד תיירים לצד אנשים אקראיים שגילו את המקום לצד חברי מועדון ה-100. טוב לנו שם. מכינים לחשאי סנדויצ'ים צמחוניים, שמים לי אקסטרה שום בלחם שום, הHappy Hour נדיב (1+1 על הבירות עד 8 בערב; אנחנו מעדיפים לצאת מוקדם, ישר אחרי העבודה ולפני שמקומות הבילוי האהובים עלינו מתמלאים.

בפורים האחרון קרה המקרה והדנסינג התפשט והתרחב ותקע יתד במורד רחוב ויטל בפלורנטין, היכן שהיצע הפאבים רחב והבליינים הדושבאגים משתינים במבואת הבניין של חברים שלנו. ביום שלישי, אחרי שגם בשישי וגם בראשון הצקנו למורגן על הבר ברחוב התעשיה הטרחנו את עצמנו עד לפלורנטין כדי לבדוק את המקום החדש וכדי לנצל את יתרונו היחסי על פני הפאב ברח' התעשיה: 10 ברזי בירת בוטיק ישראלית. 6 של הגמל המרקד ועוד ארבעה ברזים מתחלפים. כרגע הולכים שם על חוזק, ובפאב נמזגות ה8.8 של ג'מס, עוקץ יונק הדבש של  מבשלת הדובים שטרם טעמתי,שתינו הערב בבית,  גולם – 11% מבית הדנסינג קאמל שברגיל לא נמזגת בתעשיה והשת"פ הבוטיקי הישראלי הראשון: Beyond the Pale, פייל אייל של מבשלת שפירא שעברה אייסינג והעפילה ל8% אלכוהול.

ברזיייייייים

חוצמזה, התקרה בפלורנטין נמוכה יותר, העיצוב משיק לזה של ספינת האם – דקורציה מועטה, מדפי עץ בבר (אם אכתוב שהעיצוב מינימליסטי אטעה אתכם לחשוב על פיק-אפ בר של קבוצת משקיעים סליזיים) ויש מנעול בשירותים.

החשאי חיכה לי שם, אחרי סיבוב וחצי. אני הייתי מוכוונת מטרה: השפירא. דיווחים מקדימים נלהבים על השידוך בין הגמל התלאביבי והאריה מבית שמש שהחשאי החרה-החזיק אחריהם לא הותירו בידי ברירה; הזמנתי את הבירה. היא עכורה וענברית ובעלת ראש קצף לבן ויש לה ריחות של פרחים ושל וניל. הטעם שלה מר-מתוק עם טופי וקרמל וגוף מלא, מרקם חלק וסיומת גרעינית. מהממת. פשוט מהממת. אם אתם בתל אביב הסופ"ש, לכו לשתות אותה. תשתינו בשירותים של הפאב, לא מתחת לחלון ביתם של תושבים.

יש אריה בכוס!

אח"כ הזמנתי גולם, בירה ששתיתי לאחרונה בינואר. זאת בירה מעורפלת בצבע ענברי כהה, והפעם הרחתי בה  ריבה ואורנים וטעמתי מרירות מעודנת. בכל פעם שאני שותה אותה הריח הדומיננטי משתנה – עניין שבטח קשור לאצוות הבישול וגם למצב הצבירה שלי (שלשום – אחרי ארוחת ערב מוקדמת במסעדת חבש האתיופית).

היה כיף. האוכל אותו אוכל (יקר בשקל-שניים מבתעשיה), הצוות אותו צוות מגניב שנחלק בין שני הסניפים, בטח עם כוח עזר חדש. המחירים זולים יותר מרוב מקומות הבילוי בסביבה והבירה אוכלת בלי מלח כל בירה שמוגשת מערבית לרח' התעשיה להוציא את חמארות הגולדסטאר בשוק לוינסקי, אולי. נהנינו ואולי אפילו נגיח שוב לביקור מתישהו, אם נהיה במצברוח לצאת מהאפלולית הנעימה של בסיס האם.

ועד עובדי הבלוג מציג: בירה לחג

לא תאמינו, אבל לכבוד ראש השנה וסתם בגלל שאני נחמדה, החלטתי להגריל בין קוראי השותים giveaway שווה במיוחד:

מארז שישיית IPA באדיבות מבשלת דנסינג קאמל מתל אביב!

ההגרלה תערך ביום רביעי, 21.9, מתישהו בשעות הערב

(הקומוניקט של הבירה אחרי הגהה מינימלית: סגנון הIPA, שצבר פופולריות בקרב ובזכות מבשלות הבוטיק בושל במקור ע"י האנגלים למען חיילי ארצם בהודו בתקופת השלטון האנגלי. היא חזקה באלכוהול ועשירה בכשות שיכלה לשרוד את המסע באוניות מלונדון לבומבי. הIPA של דנסינג קאמל כולל דבש תמרים שמוסיף לבירה נגיעה ישראלית. המתכון הייחודי יוצר בירה עשירה בניחוחות אשכולית, צימוקים, אגוזים ודבש, בצבע זהוב אדמדם. 7.2% אלכוהול. )

הIPA הוא סגנון שהתחבב עלי מאוד מאז שהתחלתי את הפרוייקט הזה (למרות שאני בטוחה שסטטיסטית, שתיתי יותר IPA שלא נמצא בספר המותגים מאשר כאלה שכן). הדאנסינג קאמל היא מבשלה ופאב שהתחבבו עלי מאוד מאז שהתחלתי את הפרוייקט, בזכות מגוון בירות מצוינות, אוירה טובה והרבה אהבה לדגנים הנוזליים שבזכותם נאספנו כאן. אני שמחה שיש לי הזדמנות לחלוק עם מישהו מכם את האהבה הזאת.

איך נכנסים להגרלה?
בתגובה לרשומה זאת, ענו (לא אנונימית) על השאלה הבאה:
מה תשתו בארוחת החג?
איך מגדילים את הסיכוי לזכיה?
כל אחת מהפעולות הבאות תכניס אתכם להגרלה פעם נוספת, כלומר, תוכלו להכנס עד 4 פעמים:
1. לעקוב אחרי הבלוג
2. לעשות לייק לדף הפייסבוק של הבלוג (ואם אתם כבר עוקבים, לייק לקישור לרשומה בדף הפייסבוק, שאדע לכלול אתכם שוב)
3. לעשות share לפוסט במדיות השונות טוויטר, פייסבוק וכו' ולציין זאת בתגובה, כדי שאדע.

תודה למשתתפים, למשתפים ולמלייקקים. random.org בחר רנדומלית ביואב!

קוואק קוואק דלה אומה*

הזמן: שישי בין ערביים
המקום: פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Kwak (עמ' 277)

כרגיל, כל התכניות שהיו לי ליום הזה התפיידו עם ההשכמה שלוותה ביובש בגרון, תופעת לוואי נפוצה אחרי ערב קוקטיילים**. אז מה עשיתי במקום להפגש עם בת דודתי, להתאמן במכון, לשטוף כלים וללמוד? אה, עשיתי שופינג לחגים במחסני Beer and Beyond, אחר כך הדרמתי לדאנסינג קאמל ושתיתי שליש Eve.  אז החשאי הצטרף אלי והמשכנו לשתות: הוא APA וIPA, ואני גורדון ביץ' בלונד, שהמתכון שלה שונה ומתובל כיום בנענע יבשה ומוגש עם פלח לימון שנותן קיק קייצי ומגניב לבירה. החלטנו ללכת למזנון לאכול משהו בפיתה ובדרך חזרה לאוטו לעצור בפורטר אנד סאנס. אם אנחנו כבר בחוץ ושותים, כדאי לכלול בעסק גם בירה שעדיין לא כתבתי עליה. אז שוב התיישבנו על הבר הריק בחלל השקט – קליינטורת יום שישי של הפורטר עסוקה בפיתוח מלנומות בים בשעות האלה – והזמנתי קוואק מהחבית.

פעם מזמן שתיתי קוואק בבית, מבקבוק, וזכרתי אותה כבירה טעימה למדי. אבל כדי לחוות אותה כראוי צריך לשתות אותה כמו שהעגלונים בבלגיה שתו, עם מתקן העץ המפורסם. אז הזמנתי חצי, שנמזגה לכוס זכוכית בעלת תחתית עגלגלה שמותאמת למתקן. מה אומר ומה אגיד, זאת היתה אחת מחוויות השתיה היותר מעצבנות. הבירה באמת נחמדה. חזקה מאוד ומתקתקה, לא יותר מדי מורכבת אבל טובה. הידית הזאת אולי עובדת על תיירים במרכז בריסל שמצטלמים עם עגלות פרסומת של קוואק (ככה סיפרו לי; מתעתדת לבדוק את העניין בחודש הבא), אבל אני התעסקתי בקשר יד-עין-בירה במקום להתרכז בטעמים. זה לא כיף בכלל. הברמן הציע להחליף לי את הספל, אבל העדפתי להתמודד עם הגימיק הלא מוצדק הזה כמו גדולה. יש לי כוח רצון וסיבולת, אבל אשמח להוכיח את יכולותי לפורטר בתחרות שתיה שהם מסרבים לקיים מחשש לקיא על הרצפה.

חזרנו הביתה, נרדמתי על שיעורי הבית, התעוררתי אחרי שעתיים והמשכתי ללמוד. ברשותכם, אסגור עכשיו את הבסטה. צריכה לישון קצת לפני חדר כושר/ פגישה עם בת הדודה/ לימודים ועוד בירה.

* קווה קווה דלה אומה בויקיפדיה. אני תמיד הייתי בטוחה שהמילה האחרונה היא עומר, כמו עומר שריף.

**למרות העיסוק המוגבר בבירה בחצי השנה האחרונה, החשאי ואני לא זנחנו את אהבתנו הראשונה והותיקה, שהיא ערבוב קוקטיילים על בסיס רום. אתמול הצלחתי להשחיל לגאנט הסשנים שלנו מס' קוקטיילים שמשלבים רום וקמפרי. עם המשתתפים שחשו מרומים הסליחה, למרות שהכתובת היתה על הקיר כבר כמעט שנה…

קבלת שבת

הזמן: שישי אחה"צ
המקום: דאנסינג קאמל ואז הפורטר אנד סאנס, עיה"ק ת"א
השותים: החשאי ואני
הנשתים: dancing Camel Hefe-Wit (עמ' 121), Tripel Karmeliet (עמ' 156)

שומדבר לא הלך כמתוכנן אתמול. במקום לנסוע למדבר ולצפות במטר הפרסידיים נשארנו בתל אביב. במקום למצות את השישי נפלנו שדודים ושיכורים במיטה ב9 והתעוררנו שוב בסביבות 1 אחר חצות. בלי הנגאובר – על כל כוס בירה שתינו ככוס וחצי מים. ואז מקלחת, הספר המאכזב שאני גוררת כבר כמעט חודש ולישון. לפחות הלילה היה סביר ולא היה צורך למזג את הבית, לראשונה בחודש האחרון.

הכל התחיל מדודה שהחשאי פיתח לבישוף דופלבוק, שפחות ופחות נמזג בברזי עירנו. התקשרתי לפורטר אנד סאנס כדי לאמת את הנתונים שבאתר ולוודא שהברזים לא הוחלפו לרעתנו. מונית שירות לחשמונאים פינת דרך בגין וברגע האחרון לפני חציית מגרש החניה, שפעם היה השוק הסיטונאי ועוד מעט יהיה מגדל של מליאנים, החלטנו לקפוץ לדאנסינג קאמל ולסגור את סקירת הבירות של המבשלה, שמקוטלגות בחוברת המותגים. נשארה לי רק בירת החיטה, שבדיוק בושלה. החשאי הזמין את האמריקן פייל אייל וניצח. אני אוהבת את החיטה שלי גרמנית ולא בלגית.

 

לחיינו


אז החלק המכובד של שתיית הבירות של הדנסינג קאמל נשלם, אבל הוא בהחלט לא תם. אני נהנית גם מהבירה וגם מהאוירה שלא קשורה לשומדבר, וגם מהדרך לשירותים שעוברת במבשלה וליד הארון שמלא  בפרפרנליה משובחת.

אחרי סירוב מנומס לצ'ייסר, שמנו פעמינו לפורטר אנד סאנס. היה ריק למדי. אחר הצהריים של שישי. החשאי ואני התמקמנו על הבר והסכמנו שהרבה יותר כיף לשתות בחוץ בשעות היום. הוא הזמין את הדופלבוק שלו ובא על סיפוקו. אני הזמנתי טריפל קרמליט, שהגיע בכוס ממותגת וחתיכית במיוחד ועם ראש קצף מרשים ושמח:

 

his and hers


(התמונה צולמה אחרי שראש הקצף נרגע קצת)

נהניתי מהטריפל. היא חזקה, אבל נוחה לשתיה. לא ממש מתאימה לקיץ – לדעתי היא זאת שמוטטה אותי. תוך כדי שתיה הצקתי לברמן בעניין תחרות השתיה וקיר התהילה שבפורטר. הוא טוען שלאחר שמתחרים הקיאו את נשמתם בכל רחבי המסעדה הם לא יחזרו על התחרות, לא במתכונתה הקודמת (ריצה על הברזים עם כוסות של 200 מ"ל בשעתיים). אני לא בנאדם תחרותי במיוחד, אבל אני חושבת שאוכל להתמודד עם גברברי הבלייזר ששמם מונצח במסגרת.

לסיבוב הבא בחרתי בקוזל הבהירה, פילזנר ואופציה קצת יותר שפויה בחום הזה. הסמל של הבירה הזאת, שיצורה, אליבא דספר המותגים, החל ב1874 הוא תיש. בספר כתוב שבמבשלה חי תיש מחמד בשם אולדה ושהוא חי במבשלה מאז שהוא היה בן שנתיים. בטח הוא אוכל מלא ג'יפת בישול טעימה במיוחד. לא יודעת למה, אבל זאת חיה שחביבה עלי במיוחד בזמן האחרון. כל כך חביבה עד שהכינוי החדש של החתול שלי זה התיש מבני ע"יש.

כמו כוס בירה של אבאים, אבל בלי המשושים

כשסיימתי, עברתי לפרנציסקאנר הכהה שהחשאי הזמין ולא רצה לסיים. לא ממש מפתיע שכל התכניות להמשך הערב: אפיית קלתית, צפיה בסרט ולימודים התפוגגו ברגע שהגוף שלי פגש את המזרון.

 

גמלים מרקדים בחוצות העיר



הזמן: חמישי בלילה, כמעט ירח מלא
המקום: Dancing Camel, רח' התעשייה, תל אביב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Dancing Camel American Pale Ale (עמ' 119), Dancing Camel Midnight Stout (עמ' 122), Dancing Camel Gordon Beach Blond (עמ' 124), Dancing Camel Golem (עמ' 126), Dancing Camel Eve (חדשה, לא בספר)

בדאנסינג קאמל ביקרנו לראשונה לפני כמעט חודשיים וכשיצאנו שמחנו שהמשימה תתמרץ אותנו להגיע לשם שוב. מעבר לבירות, המקום הזה פשוט מגניב ולא קשור לכלום: המבשלה תקועה באזור הכי מפוקפק של העיר, יותר מדי קרובה לטאבוניה שפתוחה כל הלילה ולמועדונים שנדקרים בהם; היא לא מיוחצנת בעליל; היא כשרה וסגורה בשישי בערב; וקהל המבקרים בה הוא שעטנז של ex-pats, חובשי כיפות, אנשים מבוגרים, זוגות ותיירים. זה לא מקום שמישהו נקלע אליו בטעות. הוא רחוק מכל מרכז בילויים הגיוני והקשר של קהל הלקוחות של הדנסינג קאמל לרחוב המסגר מסתכם, אולי, בבר מצווה של בן דוד מדור שני באולמי שושנים בשנות השמונים.

גולת הכותרת והסיבה לביקור, אחרי שבוע עבודה מתיש ואימון מאומץ במיוחד בחדכ"ש היה הגולם, דאבל IPA חזק שנמזג פעם בחודש, בליל ירח מלא. בגלל שהמקום לא פתוח בשישי, הגולם נמזגה אתמול, יום לפני הירח המלא. היא נמזגת באיטיות מברז ידני ואנחנו חיכינו בסבלנות. היה שווה לחכות.

קרמל, מולסה ופרחים באף, מרירות לא אגרסיבית וקצת קליפת תפוז בפה, אפטרטייסט נעים וגוף בעל נוכחות. הייתי שותה חצי בשמחה, אבל לא הסכימו למזוג לי יותר משליש. מהדורה מוגבלת וכו'.

לקח לי בערך שניה להתלבט אם להזמין עוד סיבוב של הגולם או להמשיך הלאה ובחרתי להמשיך לבירות אחרות. גם החשאי החליט לזרום. עד שאנחנו מגיעים לשם, כדאי שננצל את הברזים.

לסיבוב השני לקחנו את בירת הקיץ, גורדון ביץ' בלונד ואת Eve, שאם הבנו נכון את הברמן, אמורה להיות מבוססת על הגורדון ביץ', אבל השוני בין השתיים רב מהדמיון. הגורדון ביץ' נטעמה לי יותר כתה קר מרענן, מגוזז וארומטי מאשר בירה. היא צלולה ותיבול הנענע והרוזמרין מורגש מדי. ברשותכם, אני אשאר עם התה הקר של אריזונה (אנצל את ההזדמנות לקריאה נרגשת ליבואנים ולAMPM: בבקשה, החזירו את הreal brewed southern style sweet tea למדפים, ההוא עם התוית הלבנה עם התמונה של ספינת הקיטור). הEve, לעומת זאת, עכורה וענברית. בהתחלה לא הרחתי משהו מיוחד. אפשר לתלות זאת כמובן בצננת הקיצית שנחתה עלי ובעובדה שבאופן קבוע חוש הריח שלי מתקהה בבירה השלישית. הטעם בהתחלה גם לא היה יותר מדי מיוחד. אזכור קלוש לגרעיני אבטיח וסיומת קצרה ומגוזזת. אבל, אחרי כמה דקות, כשצוללים לתוך הכוס, הכל נפתח ומתחילים לטעום דגנים וגם אבטיח ומלון. לוקח קצת זמן לעכל את האיב, אבל יש לה קטע טוב, טוב מאוד אפילו.

אחרי חצות המשכנו לסיבוב שלישי של מידנייט סטאוט ושל האמריקן פייל אייל, שבביקור הקודם דגמנו באדיבות הילדה השוודית המתה. הסטאוט יותר מגוזזת ופחות קרמית, עם טעם וריח של קפה והיא קלילה למדי. הAPA מרירה ופרחונית עם קצת אשכולית וכייפית לשתיה.

יש עוד בירה או שתיים בספר שלא כיסינו בביקור הזה וגם בראון אייל חדשה. תירוץ לביקור שלישי בשנה הקלנדרית הנוכחית. איזה כיף!

לסיום, גולם.

סופ"ש ישראלי חלק א': לרקוד עם הגמלים

(שתינו הרבה בירה ישראלית בסופ"ש הזה. לנוחיות הקוראים ולנוחיות הכותבת הסיקור יתחלק על פני שלוש רשומות.)

הזמן: חמישי בערב אחרי טעימה עיוורת של 19 בירות חיטה
המקום: הפאב-מבשלה של דאנסינג קאמל בדרום תל אביב
השותים: החשאי ואני, הפעם כסייד קיק של הילדה השוודית המתה.
הנשתים:  Dancing Camel IPA (עמ' 120), Dancing Camel Leche del Diablo (עמ' 125)

אחרי העבודה שמתי פעמי לפורטר אנד סאנס, לטעימה עיוורת של 19 בירות חיטה. היה מעניין ולא בהכרח תואם את "החיים האמיתיים": בירות אהובות קיבלו ציון נמוך ובירות שבעבר לא התרגשתי מהן קיבלו לעתים ציונים גבוהים. אני מייחסת את ההפתעות לשלושה גורמים:

1. הפורמט – אולי יותר מכל בירה אחרת, בירת חיטה צריך להגיש בכוס המתאימה. כוסות הטעימה לא עושות חסד עם הסגנון

2. הכמות – 19 בירות. בשלב מסוים הכל התערבב.

3. ההקשר – וליתר דיוק היעדרו. ללא תוית, ללא שמות.

אחרי הטעימה הסתפחנו לילדה השוודית המתה ששמה פעמיה לדאנסינג קאמל בידיעה שהפעם הפאב פתוח ושהשיפוצים הסתיימו. זה לא אמר לנו הרבה כי מעולם לא היינו שם, למרות שבשנים האחרונות העלינו את הרעיון יותר מפעם אחת. בכל מקרה, מגניב בדאנסינג קאמל: התקרה גבוהה, החלל גדול, יש ספסלים בחוץ על המדרכה שמתאימים לחמשת דקות האביב שתיכף יסתיימו, הדודים גלויים לעין כל וליד השירותים יש כוורת עץ עם פרפרנליה של בירה: בקבוקים ריקים מטעימות שנערכו במקום, קצת ספרות וספלים.

בספר המותגים יש 8 בירות שונות של דרנסינג קאמל, אבל ביום חמישי זרמו בברזים ארבעה סוגים בלבד. לא נורא, ממילא לא היינו במצב לטעימת אורך נוספת ונחמד שיש לנו סיבה טובה לקפוץ לשם שוב בשנה הקלנדרית.הבירות טובות והמקום מגניב.

אז הזמנו שני שלישים שהוגשו על תחתיות של טובורג (מחווה מעודנת לדני שלייפסטון?).

הIPA מרירה וכשותית בטעמה, עם אף חם, מעט סילאני ורמז לענבים.

הלצ'ה דל דיאבולו היא בירת אייל שמבוססת על בירת החיטה של המבשלה ומתובלת בצ'ילי. מי שקצת מכיר אותי יודע שלא יכולתי לדלג על הבירה הזאת, ולא רק בגלל שבתפריט היא הופיעה בתור הבירה המשתנה. חוץ מבירה המקרר שלנו מלא בטבסקו למיניו, רטבים חריפים ממקסיקו ומהקריביים, סחוג, אריסה ופלפל צ'ומה. השילוב של בירה וחריף קונה אותי כמעט כמו בירה מעושנת.

הLDD קנתה אותי בקלות בגלל הקיצוניות: באף הפלפל חיוור ולא שורף, אבל בפה הצ'ילי דומיננטי. אפשר לטעום את הכשות אבל החגיגה האמיתית מתבטאת בצ'ילי ובסיומת השורפת.