באים, הולכים, שותים מהברזים.

הזמן: מוצ"ש ואז ראשון
המקום: נינקאסי, פורטר אנד סאנס ושוב פורטר אנד סאנס
השותים: החשאי, אני ובסוף עוד איש בירה חשוב ששתה מים
הנשתים: Foster's (עמ' 266), Erdinger Weissbier Dunkel (עמ' 45), Chimay White (עמ' 301)

לא ממש נשמתי בימים האחרונים, בין חדר כושר להפגנה לבדיקות רפואיות לאזכרה. לא ממש היה לי זמן לכתוב, אבל לעומת זאת יצא לי לשתות מספר בירות. לא משהו מעניין מדי, אבל עצם העובדה שמצאתי אותן בחביות מספיקה לי; ככל שאני מתקדמת כך המבחר החביתי שעומד לרשותי הולך ומצטמטם.

במוצ"ש נסענו לנינקאסי לסגור חוב. כשחזרנו הביתה בשישי החשאי ואני קלטנו שיצאנו משם בלי לשלם; כל אחד חשב שהשניה סגר/ה את החשבון. התיישבנו על הבר והזמנו – אם כבר הגענו לשם ואם כבר היה לנו חשבון פתוח, אי אפשר שלא להמשיך ולהתפיח אותו. להפתעתי לא הייתי צריכה לחפור בתפריט הבקבוקים. לברזייה של נינקאסי הצטרף ברז חדש ונוצץ של פוסטר'ס (שממלא מקום עד שתגיע בירה חדשה ואיכותית, כך נאמר לי). איך היה? אצטט עוד מישהו שהיה נוכח בבר,  שכינה את הבירה האוסטרלית הזאת "אחלה מים".

ביום ראשון היינו פעמיים בפורטר אנד סאנס. בפעם הראשונה אחרי קופת חולים במרכז העיר ולפני הרופא שבצפון העיר ובפעם השניה אחרי הרופא ולפני עניין נוסף בדרום העיר. בעיצומו של הקרוס קאנטרי העריתי לגרוני חצי ארגינגר ווייסביר דונקל, שהוגשה בכוס הנכונה אבל לא הלהיבה אותי ועוד כוס של שימאיי לבן (טריפל) מהחבית ששיעממה אותי.

אני חושבת שהשיעמום נובע גם כתוצאה מסוף השבוע המגוון בירתית וגם מהזכרונות מהטיול שעדיין מסרבים להרפות. טוב, וגם בגלל שאלו לא ממש בירות מהממות.

נשארו עוד חודשיים לסיום המשימה. אני עומדת בה. אין מצב שלא. עדיין לא בטוחה לגמרי מה יהיה ב2012. לא בא לי לעזוב את הבלוג.

כשטיפה מרה אחת יכולה להעיף

הזמן: רביעי בערב, אחרי שסיימתי לכתוב את הרשומה הקודמת
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Erdinger Alkoholfrei (עמ' 46)

עד שהסלט היה מוכן כבר היה מאוחר ועוד לא התחלתי לפתור את התרגילים במיקרוכלכלה (תחזיקו לי אצבעות ואולי בעוד שבועיים וחצי נוכל לעבור פאזה לרשומות שלא כוללות שיעורי בית במיקרו; אני רק צריכה לעבור את הבחינה). לא רציתי לשתות אלכוהול. למרות שבירה לא משפיעה עלי כל כך ועל אחת כמה וכמה כשהחשאי ואני חולקים בקבוק, המחסור המצטבר בשעות שינה והידיעה שלמחרת (קרי הערב) לא אשתה בירה אלא אחזור להתפלש בהכנת קוקטיילים הן הסיבות לשליפת בירה לא אלכוהולית נוספת ממדף הבירות במקרר. אני ראויה לאתנחתא.

קניתי את הארדינגר ללא אלכוהול בשבוע שעבר בבית המשקאות של נפתלי בכיכר מילאנו והמוכר שיבח אותי על הבחירה. החשאי לא התלהב אבל אני דווקא נהניתי. ראש הקצף ספוגי ומכובד ופה קליל. לא יודעת אם הייתי מחליפה את  בירה נשר השחורה במשקה הלתת הזה, אבל זאת בהחלט אופציה ראויה למי שאוהב בירה ומסיבה זו או אחרת לא יכול לשתות אלכוהול.

מרכז אירופה פינת פתח תקווה

הזמן: אתמול, 10 שנים בדיוק מהדייט הראשון שלנו
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Edelweiss Snowfresh (עמ' 25), Erdinger Weissbier (עמ' 44), Gambrinus (עמ' 106)

לפני פראג הקטנה היינו בג'מס בפתח תקווה בצהריים. החשאי הגיע אחרי הפיזיותרפיה ומאחר וזאת באמת אחת מהאופציות היחידות הסבירות באזור חוץ מסביח וחביתות ירק שוחות בשמן, ביקרנו שם שוב בפעם השלישית מאז פתיחת הבלוג. יש עוד שתי בירות של הג'מס שלא שתינו – הלאגר והפילס – ויש גם את הבירה של בלייזר. החלטתי להמתין עם השתיים שמתועדות בספר ונאלצתי שוב לוותר על הבירה של בלייזר, כי בעוד שבדרך היין ליד הבית אפשר לקנות בקבוקים, בחנות המפעל חסר. חזרנו לאמבר אייל ולחיטה, שנטעמו שונה מהפעם שעברה. אולי זה אנחנו, אולי זה הבישול. סלט השוק, אגב, מעולה. אני לא נוהגת להזמין סלטים כשאני אוכלת בשוק, אבל אחרי שהחשאי הזמין את המנה בפעם האחרונה זאת הבחירה הצמחונית המועדפת עלי במקום: עגבניה, מלפפון וצנונית חתוכים גס, המון כוסברה ורצועות בצל ירוק, שמן זית טוב, לימון וזהו. גן עדן.

בערב נסענו לאלנבי. חשבנו שיש אירוח של מבשלה ישראלית בברז אבל כשהגענו נוכחנו לגלות שאין שם שומדבר מיוחד. אם לא היינו משלמים על חניה בטח היינו חוזרים הביתה או מדרימים לפלורנטין, אבל בגלל עסקת החליפין עם אחוזות החוף – 10 ש"ח תמורת מלבן אספלט תחום בפסים לבנים – החלטנו להשאר בסביבה. ניסינו למצוא מקום בנחלת בנימין אבל הכל נראה שקט או מעושן מדי, בנורמנ'ס היה צפוף, הברזים בסלון ברלין לא רעים בכלל אבל המקום היה קצת מעושן ואת המנזר החשאי ממש שונא.  בלית ברירה נכנסנו לפראג הקטנה. זה הזמן לגלות שהחשאי, בחור יקר שכמותו, הוא צ'כופוב. הוא סבבה עם קפקא, מסתדר עם סקודה (בעיקר עם תעשיית הנשק אבל גם עם הרכבים מאז שהחברה נמכרה לפולקסווגן) ומחבב את "התקווה" על שבעת בתיה, שנגנבה במלוא עזוז מסמטנה. אבל כשזה מגיע לבירה צ'כית הוא מאוד מתבאס שהגרמנים נעצרו בסודטים בשנות ה-30.

לדבריו, ברגע שהוא מריח כשות מסוג סאאז, הוא מקבל תפרחת.

בכל מקרה, אחרי שעברנו על התפריט בחוץ וראינו שיש נציגויות אוסטריות וטראפיסטיות בברזים, נכנסנו.

התיישבנו על הבר. הוא הזמין אדלווייס כהה ואני, שמנסה לתרגל סובלנות לפחות בכל הקשור לבירה, גמברינוס. האדלווייס מוגשת בכוסות ממותגות עם  צריבת זכוכית של האלפים שגרמה לי להתגעגע לשרונסקי חברתי הגולשת ולצלילי המוזיקה (ביולי האחיינית מגיעה לארץ – אני כל כך הולכת להושיב אותה לצפות איתי בזה!), הגמברינוס בכוס ממותגת אף היא. הגמברינוס היתה כייפית, לא מרירה מדי ועם סיומת גרעינית שאני מחבבת. האדלווייס, כחיטה כהה, טיפה מתכתית, עם הדהוד בננה שצריך להתעמק כדי להרגיש.

את הבירה ליוותה מנת לנגוש: לחם אפוי, מטוגן עם שום והר של גבינה, מהמאכלים הגאוניים האלה שגורמים לך לקוות שלמרות שביתת הרופאים יש באיכילוב איזה קרדיולוג בסטנד ביי.

אחרי שהבטן רופדה התלבטנו עם מה להמשיך והחשאי הציעה להשוות בין החיטה הבהירה של הארדינגר לאדלווייס הבהירה, אז הזמנו את שתיהן. באדלווייס מורגשים מאוד שני הטעמים הבולטים, בננה וציפורן וגם קצת קלמנטינה. בהתחלה הרחתי בכוס חומר חיטוי, אבל האף שלי נאטם מהר כשאני שותה. אחרי שהוא נרגע אז ההרמוניה, בניצוחה של הבננה, הורגשה.

הארדינגר, גרמניה מגניבה שכמותה, מרירה כשותית, עם אף פרחוני וקצת דבשי.

האדלווייס הכהה היתה ההצלחה של הערב. כשחיפשתי אותה בספר לא מצאתי ואני מניחה שהיא הגיעה לארץ אחרי ההורדה לדפוס, כי בבהירה נתקלנו די הרבה ואף שתינו.

(היי, הגעתי ל-30 בירות!)