היום הראשון של הקיץ

הזמן: אתמול בערב, לפני ואחרי הפילאטיס
המקום: בבית ואז באגנס, אבן גבירול
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Scarecrow (עמ' 249), Hoegaarden (עמ' 129)

מלאי הבירה הראוי לשתיה יחידנית ולתיעוד שוטף שוב הולך ואוזל. החשאי מתעקש שאת שני בקבוקי הbarley wine נשתה ראש בראש, את השוקולד סטאוטים גם צריך לשתות במקביל, הסמיקלאוס מחכה לדצמבר וכל השאר זה או ג'יפה בהדחקה (קרל-ברג חיטה, anyone?) או Brew Dog, שאני מנסה בכל מאודי לא להתייחס אליו כמו לסרוויס הצ'כי של יעקב שבתאי (ברור שלזה מזכרון דברים, עם כל הכבוד לסיפור מהדוד פרץ ממריא!). אתמול לפני הפילאטיס שתינו בהנאה רבה ומשולשת  את הScarecrow של מבשלת Wytchwood הפגאנית-משהו. משולשת על שום מה? על שום לגימת הבירה ביום הארוך בשנה, על היותה משובחת כמו שזכרנו אותה ועל חזרתה למדפי ישראל והאפשרות לצריכתה השוטפת, אם אי-פעם נאמץ מונוגמיה ביראית.

הבירה לתתית, לחמית כמעט, את הכשות מרגישים בעיקר בסוף, קלילה (4.7%) ונעימה בפה. בדיוק הבירה שראוי לפתוח איתה את הקיץ ולשתות לפני שיעור פילאטיס – אחת השעות המשמחות בשבוע.

אחרי שסיימתי את הפילאטיס החשאי שאל אותי אם בא לי לצאת לאנשהו והצעתי שנבדוק את האגנס, סניף תלאביבי של פאב מהוד השרון שישבתי בו פעמיים ובשתי הפעמים בעיקר חוויתי פלאשבק לכיתה י', וזה לא מקום שמח במיוחד להיות בו. מסתבר שחוץ מלהיטי דוליטל (ילידי אמצע שנות ה-70 שגדלו באזור השרון אמורים להבין למה הכוונה; כל השאר צריכים להודות לאודין על בורותם), לאגנס ההוד השרוני יש חדר קירור לחביות. גם לאגנס בתל אביב יש חדר קירור, וגם צנרת נחושת שמשתלבת בתקרה הנמוכה בקומת המרתף בה נמצא הבר, שמזרימה נוזלים מ-10 חביות שונות לברזים. החשאי הזמין לונדון פורטר (שהוגשה לו בכוס של גינס למרבה ההפרעה) ואני לקחתי הוגרדן, בירה שלא שתיתי המון זמן, שהוגשה בכוס הממותגת שדומה יותר לדלי מאשר לכוס בירה. זאת אמנם חיטה בלגית, מעורפלת עם רמיזות לכוסברה, אבל יש בה גם משהו שנודד טיפה מעבר לארדנים ולקו הגבול עם גרמניה. כן, קצת בננה. אני מעדיפה בירות חיטה בוואריות, אבל ההוגרדן באה בטוב אתמול – מקוררת כראוי ומרעננת.

Forbidden Fruit is Sweet – and a little bit sour

הפרי האסור

הזמן: ממש עכשיו
המקום: חדר העבודה
השותים: החשאי ואני, אחרי העבודה, לפני חדר הכושר
הנשתה:Hoegaarden Forbidden Fruit (עמ' 131)

יחד עם לף מהמכולת בנווה צדק, הפרי האסור היא אחת הבירות הבלגיות הראשונות ששתיתי. למעשה, אני זוכרת את הפעם הראשונה ששתיתי אותה, בערב חג המולד 1998, יחד עם מגוון בירות אחרות וכהילים באחד הלילות המכוננים והמשפיעים בחיי. לחשאי, שנכנס לתמונה כשנתיים וחצי אחרי אותו חג מולד, לא יצא ללגום אותה עד היום. אני לא חיפשתי אותה והיא מצידה לא ממש זינקה לקראתי מהמדפים של חנויות המשקאות. במפגש בירות החיטה ביום חמישי האחרון דיברו על הפרי האסור. למדנו שהייצור שלה הפסיק ושהאבדה מורגשת בעיקר בישראל, שהיוותה את השוק העיקרי לבירה הזאת. עוד למדנו שבמרכול הדרך ברמת ישי ניתן למצוא כמה בקבוקים פגי תוקף.

איזה צירוף מקרים קוסמי! המידע שקיבלנו בתזמון מושלם לנסיעה לסלארה בגניגר. כמובן שעשינו גיחה מהירה לחדר הקירור וקנינו שני בקבוקים שתוקפם פג במרץ 2010.

הבירה, כאמור, ישנה, ולא במצב אופטימלי. היא כהה, עכורה, עם ריחות של עוגת תפוחים וטעם מריר-תפוזי ומתוק-דבשי בו זמנית. אולי זאת סטיה, אבל כיף לי לשתות אותה. זאת לא נוסטלגיה. מאיפה אני אמורה לזכור את הטעם שלה לפני 13 שנים?