חלון הזדמנויות

הזמן: שישי בצהריים אחרי הלימודים
המקום: פינת האוכל (איקאה + עודפים מפיק-אפ)
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Kasteel Bruine (עמ' 288)

אני עדיין חולה. האף עדיין קצת סתום והגרון כואב. הזדמנות מעולה לגמור אחת ולתמיד עם בירת קסטיל, שהאחרונה מבין החמש שנכנסו לספר מותגי הבירה ארבה לנו זה מספר חודשים במקרר. דחינו את הקץ ככל שיכולנו, באמת. כל פעם שפתחתי את דלת המקרר, בין אם כדי לשתות בירה ובין אם בשביל להוציא חלב סויה או את ממרח האגוזים-כוסברה-שום המופלא שמוכרים אנשי הלאפינג בודהה, הבקבוק האחרון של קסטיל היה שם, יודע שהמדף העליון, ליד החטיפים לחתולים והחלווה חוטים מנצרת, איננו תחנתו הסופית.

הגעתי הביתה מהלימודים, עטופה בקפוצ'ון ונטולת חוש ריח. החשאי חימם את מרק הירקות הסמיך והמעולה שהוא בישל אתמול, והתמרמר על כוונותי הזדוניות לתקתק את הקסטיל ברון. הסברתי לו שעבורי, האף הסתום והמרק יפחיתו את הנזק שהבירה הזאת עלולה לגרום לבלוטות הטעם, ועבורו, שחושיו לא ממש מעורפלים, המרק יעשה את העבודה.

אז מה היה לנו? בירה בצבע בוצי ואטום, עם ריח בולט מאוד של שרי, וריח פחות בולט של קפה בוץ ולתת. פה אלכוהולי, קצת חמצמץ ובעיקר מתוק עד כדי בחילה. התרשמותי מהסיומת? מעוררת פלצות, וזאת ציטטה מרשמי הטעימה. איך מתרגמים את זה לאנגלית בשביל ratebeer? הגוף בינוני.

חרא של בירה, אבל המרק אלוהי (או מפלצת ספגטיי, אם תרצו).
הולכת לישון ולצבור אנרגיה לקראת הערב:

מי פנוי בקסטיל?

הזמן: לפני דקות מספר
המקום: פינת האוכל
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Kasteel Tripel (עמ' 287), Gouden Carolus Classic  (עמ' 93)

ג'יזס פאקינג קרייסט. לפי הרשימה יש לנו עוד שני קסטילים לשתות. מה הסיכוי שהן יהיו סבירות? אני לא מצפה לבירה מעלפת, נוזל משומר שישנה את החיים שלי. באמת, במקרה של קסטיל בירה שיורדת בגרון ולא משאירה יותר מדי רושם זה די והותר.  קראתי את מה שכתבתי על הקווה דה שאטו ועל הקסטיל רוז' ולפי הרשומות וההתרשמות נדמה שנכון לעכשיו, הטריפל היא המזעזעת ביותר משלושתן. יש לה ריח מתוק וטעם חמוץ, אלכוהולי ולא מלהיב שיותר מכל מזכיר White Cider (אם טרם טעמתם, אשריכם).

כפיצוי ביקשתי מהחשאי לפתוח את הבקבוק של הגאודן קרולוס. הוא לא ממש היה במצב רוח לבירה בלגית אבל התעורר צורך להשבת האמון שלנו בעם הפלמי (בהמשך הערב החשאי יפוצה עם off label בוטיקית ואמריקאית למהדרין; אל תדאגו לו) ומתוך המבחר, שכולל בירות שהבאנו מבלגיה שעדיין לא נכנסו למקרר ובקבוק אקראי של לף זאת היתה הבחירה המיטבית. לדעתי הקרולוס קלאסית עומדת יפה בזכות עצמה, גם בלי השוואה לכלום. שתיתי אותה לפני שנה בערך בשושקה שווילי במתחם התחנה והתלהבתי, אבל מאז לא יצא לי לדגום אותה.

לגאודן קרולוס קלאסיק צבע חום עכור וריח צימוקי עם נגיעות של שוקולד וטופי. הטעם שלה עשיר עם הרבה הרבה ורתר'ס אורגינל והסיומת ארוכה ונעימה עם קצת ביסקוויט. תיקון ראוי לדעתי, אבל החשאי עדיין דורש טעמים מהעולם החדש. שיחכה. קודם כל כביסה והחלפת חול לחתולים.

לישון על הבר

הזמן: רביעי בערב
המקום: פראג הקטנה
השותים: זומבי: אני. תמיכה נפשית וטכנית: החשאי
הנשתה: Kasteel Rouge (עמ' 289)

טוב, זה היה צפוי. מחסור מצטבר בשעות שינה + ייאוש טוטאלי = קריסה. הסתובבתי בעבודה טרוטת עיניים וידעתי שעוד ערב מול מסך המחשב לא יועילו לא ללימוד החומר ולא לבריאותי הנפשית. החשאי אסף אותי, אני הנחיתי אותו לחפש חניה מערבית לאלנבי וברגליים כושלות טיפסתי על כסא הבר של פראג הקטנה.

נזקקתי לנחמה. לאוכל בצקי ומטוגן לנשמה. למוזיקה מעודדת. פראג הקטנה מספקת את שני הפרמטרים האלה (אתמול, כולל גירסה שלא הכרתי לCadillac, שאותו אני מכירה מהביצוע של The Renegades). בגלל שאת כל היצע הצ'כיות מהחבית כבר דגמתי (וגם את הגרמניות והאוסטריות, אבל למה להתקטנן?), עברתי לבירת הפירות, קסטיל רוז'. אייל בלגי שמותסס עם דובדבנים. לקסטיל יש צבע של יין וטעם של יין עם קצת גזים. הוא לא אופנסיבי בייניותו כמו הקווה דו שאטו של המבשלה.

שתיתי לאט ורק רציתי לנמנם על הדלפק. זאת בירה כבדה שהרסה כל סיכוי לרנדוו מאוחר עם תורת היצרן. מילא. תיכף סופ"ש, שלאחריו יומיים של חופשה למטרות לימודים. יהיה בסדר.

החברה הגיאוגרפית

או: שלוש בירות, שלוש ערים ושלושה אזורי חיוג ב24 שעות.



הזמן: שישי בערב, שבת אחה"צ, מוצ"ש

המקום: נס ציונה, בהאב החדש של אבא שלי, שטרן 1 בפלורנטין ובדאנק בחיפה

השותים: החשאי ואני, עם אבא בשישי ועם הברמן הכי טוב בארץ במוצ"ש

הנשתים: St. Bernardus Prior 8  (עמ' 218), Kasteel Cuvee Du Chateau (עמ' 290), Pilsner Urquell (עמ'

1. סן ברנרדוס. התלבטתי אם בכלל לכתוב עליה, כי היא היתה לי חמוצה-מרירה. זאת לא הבירה, זאת אני. הברנרדוס משובחת ואהובה עלי מאוד. אני מעדיפה את האבט ואת הכריסטמס אבל לעולם לא אתנגד לכוס פריור. אבא אפילו הגיש בכוסות מתאימות, גביעים עם מיתוג של לף שלפני הרבה שנים קנינו לו ליום ההולדת. את הפריור, ביחד עם עוד כמה בקבוקים בלגיים, הבאנו ליום הולדתו האחרון. אבא שלי לימד אותי לשתות בירה, כשהייתי בת שנה ואכלתי בצל בנגיסות משמע הוא היה תפוח. אני לימדתי את אבא שלי לשתות "בירות בטעם פירות", ככה הוא קורא לאיילים בלגיים. את הסן ברנרדוס האדומה שתינו לראשונה ביום העצמאות לפני שנתיים או שלוש. החשאי עבד, מאיר פיצ'חדזה היה עדיין בחיים וההורים שלי אספו אותי והלכנו ליפו לתערוכה שלו. אחר כך קפצנו לצהריים בביסטרו תמרה והצעתי לאבא שלי שנקנה בקבוק גדול של ברנרדוס. השאר היסטוריה שבעיקר התבטאה בגיהוץ כרטיס האשראי בחינאווי. ארוחת הצהריים הזאת התקיימה בגלגול הקודם, לפני שמה שהיה אפשר לקרוא לו המשפחה שלי קרס במהירות שיא ובאלימות מדהימה.

אני עושה עוול לסן ברנרדוס. מגיע לה (נו, לי) יותר מלגימה שתכליתה איננה אלא דרך להעסיק את עצמי בסביבה זרה ומוזרה. אני חושבת שמעולם לא ריחרחתי בירה כמו שריחרחתי אותה, בלי לזכור כמובן כלום מהריח.

2. שבת בצהריים, במכנסיים קצרים ובכפכפים, בשטרן, לראשונה מזה חודש ושבוע. כריס, הברמנית הכי יפה בארץ, מתחילה משמרת, המשמרת האחרונה שלה. היא התפטרה ונוסעת לבקר את אמא שלה באנגליה. איזה מזל שהגענו ושנפרדנו ממנה. השולחנות בחוץ עמוסים, הבר אפלולי וריק. הזמנתי קסטיל כי עוד לא שתיתי אותה. זאת בירה חזקה, בת 11%. בירה של חורף. מיושנת בחבית עץ אלון.מרגישים את העץ ויש לה טעם של יין. לא השתגעתי מכלום חוץ מהגביע, ששפתו מוזהבת ורגלו מעוצבת בדמות הטירה. תראו:

איכות המשקאות זה פרמטר חשוב בבחירת בר, אבל אפשר לשתות גם בבית. המוזיקה בבית טובה יותר והמטבח לא מפלה צמחונים. צוות ברמנים מוצלח זה אולי המרכיב המשמעותי ביותר בבר וחנן, הבעלים של השטרן, יודע לבחור את האנשים הטובים ביותר לתפקיד. אני מקווה שייצא לי לפגוש את כריס בעתיד. אם לא מאחורי הבר אז על הכיסא לידי.

3. אחרי כשעה החלטנו לצאת מהשטרן. הייתי צריכה שינוי אוירה. אחרי פרידה, שהיתה גם פגישה ראשונה עם חגית זוגתו של חנן ועם בנם הקטן, נכנסנו לאוטו וכעבור שעה קלה עלינו בפרויד, עם הגב לים ולמת"ם ועם הפנים למרכז הכרמל. חיפה נוסכת בי שלווה. אכלנו בסנדוויץ' בר כרמל ואז ירדנו לדאנק. לא לקחנו בחשבון את העניין הזה של משחק הכדורגל ששודר אתמול בטלויזיה, אבל למזלנו היה שולחן פנוי רחוק מהמסך – עד כמה שאפשר להתרחק בדאנק. הברמן הכי טוב בארץ הצטרף אלינו לבירה ולרקימת תכניות לערבי קוקטיילים עתידיים. הזמנתי פילזנר. תכלס, בירה בלגית כבדה לא באמת הלכה טוב עם הגרדרובה, שמצידה לא ממש הלכה עם מזג האויר החיפאי הצונן; צ'כית קלילה ולא מזיקה התאימה לי יותר. כמה דקות אחרי ההזמנה קיבלתי את התוצאה של המזיגה האיטית שמקפידים עליה בדאנק: ראש קצף עבה ומאסיבי. אם לא היתה בי טיפת בושה, הייתי מבקשת כפית – זה היה יותר קצפת מקצף! לפני שעברתי ללגום אכלתי את הקצף בעזרת השיניים והלשון. ככה נהגתי לעשות עם המכבי או הגולדסטאר שאבא שלי היה חולק איתי כשהייתי בת שנה-שנתיים.