בירות של חורף

 

הזמן: שישי שמשי בצהריים, בעת הפסקת מתודית מהלימודים לקראת המבחנים
המקום: על הבר בנינקאסי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Isid’or, McChouffe

בשניה שהרגשתי שתאי המוח שלי מתחילים להתפלג בינומית, יצאנו החשאי ואני לארוחת צהריים מהירה בסינג לונג. במקום לברר אם מנת הבננה המטוגנת מתפריט הקינוחים במקום היא טבעונית, החלטנו לקנות שוקולד מריר כמו נשמתה של מי שנפלה על המתרגל הכי מזעזע בתולדות האוניברסיטה הפתוחה שילווה אותה בטרה אינקוגניטה הידועה גם כמקרוכלכלה וללכת לשתות בירה בנינקאסי.

אחרי ששילמנו את החשבון המחשבה על חיפוש שוקולד נורמלי באזור הזה של תל אביב שמבשלת אחוזת בית חייבת לקרוא בירה על שמו, כבר לא קסמה לנו יותר אז ויתרנו על מוצקי הקקאו ונסענו לנינקאסי, שם באותה עת התקיים אירוע של החלפת ספרים. הכיוון הקהילתי של הנינקאסי מוצא חן בעיני מאוד: אירועים כמו ערבי הקוקטיילים של המפ"ל ועליית הגג, פסטיבלים של מבשלים ביתיים, כמו זה שהתקיים שם בשבוע שעבר בנושא בירות חורף וערבי ריקודים לטיניים הופכים את הנינקאסי למקום שמגיעים אליו כי נעים, ביתי ומעניין שם ולא כדי לדפוק ראש. ובנוסף לכל אלה יש שם אוכל מעולה, ידידותי לצמחונים ומסביר פנים לטבעונים, וכמובן בירה.

התיישבנו על הבר ולמרות השמש והפעם הראשונה זה שבועות רבים שיצאתי מהבית בלי מעיל, הזמנו בירות חורפיות. החשאי לקח מקשוף, שעליה כבר כתבנו במסגרת משימת ספר המותגים ואני ניצלתי את ההזדמנות להתעמק באיזידור, בירה של המבשלה הטראפיסטית ההולנדית לה טראפ שנחתה כאן בדצמבר, ושקרויה על שמו של הברומאסטר הראשון של המבשלה.  זאת בירה אידיאלית לחורף. עם 7.5% אלכוהול היא פחות כבדה מהקוואדרופל הפופולארית של המבשלה. צבעה נחושת אדמדמה, ויש לה ריחות פירותיים שהזכירו לי תפוח עץ וקינמון – טארט טאטן אולי? זאת בירה מרירה ועשירה בטעמים, עם סיומת מרירה וארוכה וגוף מלא, מהסוג שלא ממש מומלץ לשתות אם אתם מתכננים להעביר את השעות שלאחר השתיה עם עקומת הצריכה הפרטית.

המקשוף של החשאי היתה אף היא עשירה, כהה ומתובלת, כאן הורגשו גם ציפורן ופלפל, בנוסף לקינמון, ולמרירות התווספו רמיזות מתוקות שנחשפו במהלך השתיה. היא פחות מגוזזת מהאיזידור וככזאת חורפית יותר בעיני,

מי משתיהן יפה יותר? וואלה, שתיהן, שתיהן יפות יותר ובצהרי חורף שמשי, את שתיהן, שתיהן אוהב יותר, גם את זו וגם את זו.

חזרתי מחופשה

הזמן: שישי בערב
המקום: כאן בבית
השותים: החשאי ואני
הנשתה: La Trappe Dubbel (עמ' 159)

אתמול בערב פירגנתי לעצמי Blog Holiday, בהשאלה מהמונח הרפואי Drug Holiday. היינו בדאנסינג קאמל ואז בפורטר אנד סאנס ובמקום לחפור בתפריטים כדי למצוא דברים שלא שתינו ולשתות  אותם עם מחברת פתוחה ועט שלוף,  הזמנתי בירות אהובות וזנוחות: מלכה אדמונית וסמואל אדמס ווינטר לאגר בפורטר, בראון אייל ומידנייט סטאוט בדאנסינג. בשבוע הבא נשבור שם שוב את שגרת הבלוג עם הצ'רי ונילה שמבושלת לכבוד חנוכה.

הערב, אחרי שנת צהריים שהתארכה מאוד ותכניות קולינריות בדרום העיר שהתבטלו, אכלנו סלט ובייגלה רומני ופתחנו בקבוק של לה טראפ דובל, שמתאימה ללגימה במזג האויר הנוכחי, למרות שהיא לא מופיעה בכתבה היחצ"נית על בירות חורף שפורסמה היום בטמקא; כנראה שי.ד עסקים הזניחו את גזרת הקומוניקטים.

זאת אחת מתוך ארבע בירות של המבשלה שמופיעות בספר המותגים (בירה חמישית של המבשלה, לה טראפ איזידור, החלה להמזג השבוע בנינקאסי. דיווח בשנה הבאה.) והמוצלחת ביותר מביניהן. היא מריחה מעולה משזיפים ופירות יער ונטעמת לא פחות מעולה: פירותית, מתוקה ומאוזנת. היא כבדה מאוד, חלקה, בעלת גוף בינוני-מלא וסיומת שמהדהדת בפה זמן רב אחרי הלגימה.

אנשים שמרוויחים את לחמם מהלחם הנוזלי אומרים שישראלים אוהבים להזמין בירות כמו לה טראפ קוואדרופל, מרדסו טריפל וקסטיל רוז' בגלל אחוז האלכוהול הגבוה שמסייע בידם לדפוק את המערכת – לשתות פחות, להשתכר יותר. במקרה של לה טראפ (ומרדסו; את קסטיל אי אפשר להציל), הגרסאות המבוקבקות והפחות אלכוהוליות מוצלחות הרבה יותר ובשביל אומת הקרלסברג-גולדסטאר גם 7 אחוזי אלכוהול זה הרדקור.

חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

Hasbeera

הזמן: רביעי בערב
המקום: פלורנטין. שטרן 1 ואז נינקאסי
השותים: גיס, גיסה, החשאי ואני
הנשתים: La Trappe Quadrupel (עמ' 162), Gordon Finest Gold (עמ' 101)

גיס, גיסה והאחיינונה הגיעו לחופשה שמבוססת יותר על קילומטראז' ופחות על בטן-גב. אתמול בערב החשאי ואני לקחנו אותם למקום אליו מגיע כל דובר אנגלית שנקרה בדרכנו – לשטרן 1, ללגום בירה ולהתגאות בכך שמים רבים זרמו לאגני החמצון במערב ראשל"צ מאז שרוד סטיוארט פירסם כאן שנדי והיום אשכרה אפשר לשתות בירה בלבנט. הם – חמושים בבטן מלאה מארוחת צהריים בג'מס בה גיס דגם את ה8.8, גיסה לגמה את הסטאוט, החשאי כיבד את גרונו באמבר אייל ואני, שאכלתי קוסקוס במשרד והצטרפתי כדי לראות את האחיינונה, שוב גמאתי דארק לאגר.

השטרן היה ריק כשנכנסנו אז כרגיל, התמקמנו על הבר מול הברזים. אני מתחילה לחוש במצוקה בשטרן. יש שם הרבה ברזים שאני אוהבת (ליבירה ביטר, מלכה אדמונית, IPA של הדובים, באס והובגובלין צצים בראשי. הייתי כותבת גם בישוף, אבל בדיוק הם עברו לקרומבאכר), אבל אני צריכה ככל האפשר להצמד לתוכנית ולשתות לפי הספר. אז הזמנתי לה-טראפ קוואדרופל, אולי הבירה הכי פחות קיצית במלאי החביות של השטרן. גם גיס הזמין אותה. זאת בירה טראפיסטית עם כל הכרוך בדבר: פירותית, ארומטית, 10% אלכוהול שמכבידים על הנשמה בקיץ התלאביבי, אבל מה, אחכה איתה עד לחורף?

שילמנו בשטרן ועצרנו לאתנחתא בפיצה הטובה ביקום ואחרי שהתמלאנו המשכנו לנינקאסי, הפאב החדש של גלית דבירי ממפעלות בירדי, שיפתח באופן רשמי ביום ראשון, אבל בינתיים הוא בהרצה ואני מרוצה: קירות ספוני עץ, מקום מואר יחסית, היצע ברזים מעניין שמתחיל בסטלה (!) ונגמר, לפחות כרגע, בגורדון פיינסט גולד, בקבוקים לרוב ואוירה מזמינה ולא יומרנית בעליל. צפוי, בהתחשב בעובדה שגלית היא אולי ביראית-על ואחת ה(א)נשים היותר נחמדים שפגשתי בסצינת הבירה כאן, אבל היא בהחלט לא מישהי ששמה היה צץ בראשי לו הייתי צריכה לחשוב על חיית לילה. טוב שכך. אני מעדיפה את הבירה שלי צוננת וטריה, את המוזיקה לא משתלטת (לפחות לא בפאב; בבית ובהופעות זה משהו אחר) את האוכל ידידותי לצמחונים ואת האויר נקי. הנינקאסי מספק את כל זה, בתוספת ווייב משפחתי מהסוג הטוב. אם הייתי נמנית על חוגי הפו"פ, כמו שקראו לזה בתקופה שרוד סטיוארט פרסם שנדי, לא הייתי יוצאת לנינקאסי כדי להכיר בנים, אבל אם הייתי עובדת באזור, לגמרי הייתי מגיעה לשם עם הקולגות כמה פעמים בשבוע לחצי אחרי יום העבודה. הזמנתי גורדון פיינסט גולד מחבית. אני מתה על הגביע של הגורדון,  אבל כאמור כאן וכאן (היי, תיעוד של המפגש ההיסטורי עם אנשי וכלבת דיזנגוף 100!), פחות מתה על הבירות. 10% אלכוהול אבל חסר לי משהו, גם בטעם וגם בגוף. אני מקווה שזה לא יהפוך אותי לפרסונה נון גראטה ברחוב היסוד, שכן אני מתכננת על הנינקאסי ובעיקר על בירות הבית שאוטוטו יוגשו שם.