חוזרים לספינת האם

הזמן: יום שני, אחרי שהעליתי את הרשומה הקודמת
המקום: שטרן1 בפלורנטין
השותים: אני והחשאי
הנשתים: O'Hara's Celtic Stout (עמ' 26), La Trappe Bockbier (עמ' 158), La Trappe Tripel (עמ' 161)

התכניות שלי להערב התבטלו והחשאי חזר הביתה מלא באנרגיות. במקום להגניב לו ריטלין לקולה שמנו פעמינו לפלורנטין, לשטרן1 שפעם היה הבר הקבוע שלנו ושבזמן האחרון לא יצא לנו לפקוד. לפני שיצאנו התיישבתי מול הבלוג, או ליתר דיוק מול דף הבירות והעתקתי, על פיסת נייר, בכתב קטן ומסודר, את הבירות שעלינו לצוד וללקט עד סוף השנה, לא כולל בירות שכבר מקוררות אצלנו במקרר ובירות בוטיק ישראליות שאנחנו מתעתדים לשתותן במבשלות עצמן. ככה זה. במצבי אין לי ברירה אלא להיות המוזרה שיושבת על הבר עם דפים ועט. זה לא ממש מזיז לי.

בזכות הפתק, ששימש כהארד דיסק חיצוני, מצאתי מה לשתות מהברז בזמן שהחשאי התענג על פאולנר סלבטור ונזכר באחר צהריים שמשי בסיהוף בירגארטן באינגלישר גארטן במינכן: או'הרה סלטיק סטאוט. הזמנתי שליש שהגיע עם ראש קצף יפה ועם ריח  של דומדמניות, מתוק עם נטיה לחמוץ. באופן מפתיע, לא הרחתי קליה בכלל. בטעם הרגשתי קליה וקפה שחור בחלב. הרגשתי גם אפטרטייסט קלוי של לתת, מהסוג שאני אוהבת. הוא היה קלוש ומאוזן אבל אם שואלים אותי (ולא), הייתי מרוצה עם טעמי קליה מודגשים יותר.התחושה בפה פחות קרמית מזאת של גינס וסטאוטים אחרים. וגם, אחרי כמה דקות משהו אובד בטעם.

אחרי הסיבוב מהחבית, הזמנו שני בקבוקים של לה טראפ, המבשלה הטראפיסטית מהולנד, המפגש הראשון שלנו עם בירות כבדות ומתוקות מאז שחזרנו. לטריפל יש ריח תפוזי והיא מגוזזת. בטעם מצאתי תפוז, דבש דליל ותה וגם את האלכוהול. למרות שהאלכוהול מורגש, היא לא הכבידה עלי.

בירת התיש, בוקביר בשבילכם, הריחה מקליה ומצימוקים והרגישה מתוקה וחרוכה בפה. חרוכה מאוד. גם בסיומת. לא מתנו עליה. לזכותה יאמר שהיא היתה טריה, אבל זהו.

בלגית, אמריקאית ואירית על הדרך

הזמן: יום שישי
המקום: בירדי בצהריים, פאב השופטים בלילה
השותים: החשאי ואני
הנשתים: O'Hara's Irish Pale Ale (שוד ושבר! לא בחוברת!), Samuel Adams Double Bock (עמ' 241), Bel Pils (עמ' 62)

לו רק היתה לי סיבה כלשהי לצאת מהדירה בצפון הישן, רחוב שלבים ביפו היה מועמד ראוי לרילוקיישן. חרף העובדה המצערת שככל הידע לי אין ברחוב הזה חללי מגורים, לו הייתי גרה שם בטח היו עוברים שבועות רבים בלי שהייתי יוצאת מהרחוב, שמרכז את כל מה שאני צריכה למחייתי: פלאפל ג'ינה, בייגלה רומני, חנויות עודפים ובירדי. כן, חנות המשקאות הקבועה שלי והחנות הסמי-קבועה גם שוכנות בשלבים, אבל בירדי – איזה כיף בבירדי! יש שם מקרר עם בירות לשתיה במקום, מדף עם בירות לקנות הביתה, בייגלה וסוכריות חופשי, Crew קבוע של בירגיקים ומבשלים (או בירגיקים מבשלים) ולפעמים גם ריח של בירה בהתהוות שמגיע מהשכנים לקומה, מבשלת Laughing Buddha.על הקירות מדפי עץ עם קטלוג הבירה האישי של גדי דבירי: מאות בקבוקי בירה מכל העולם.

הגענו בצהריים, לחוצים בזמן ולחוצים על בירה. כשנכנסנו היינו צריכים כמה שניות להתגבר על הדיסאוריינטציה; במקום להגיש בירה גדי וגלית העבירו את חול המועד בשיפוץ החלל. התחלנו בטעימות של בירה מבוקבקת מהברוהאוס ברוטשילד. זאת בירת הבוטיק הישראלית הראשונה שנחשפתי אליה: גררתי לשם את המשפחה כשהמקום רק נפתח (סוף שנות ה-90?) וגם התלהבתי מאוד. בביקורים חוזרים ההתלהבות הצטננה וקפאה לגמרי בספטמבר האחרון. לא התלהבנו מהדגימות.

מהמקרר הוצאתי את הפייל אייל של או'הארה'ס, שרציתי לנסות כבר די הרבה זמן, והחשאי שלף את הדופלבוק דאבל בוק של סם אדמס. האייריש פייל אייל: ריחה הדרי, צבעה ענברי, היא נעימה לשתיה ובעלת מרירות נמוכה. טעימה ומרעננת, אבל לא מרגשת כמו שIPA צריכה להיות. אולי ככה זה באירלנד. הייתי בטוחה שהיא מופיעה בספר אבל היא לא. שוב השחתתי תאי כבד לריק. טוב, לא לריק. רציתי לשתות אותה בכל מקרה וגם לא התאכזבתי.

הבירה של החשאי: סם אדאמס דופלבוק. אחד הסגנונות האהובים עליו ואחת המבשלות האהובות עליו. הדופלבוק של סם אדמס כבדה, 9.5% אלכוהול, מתקתקה בהתאם לז'אנר, עם טעם אופייני של סילאן. אהבתי אותה למרות שהיא היתה קצת כבדה בשביל היום, השעה והזמן הדוחק.

Flash Forward

(פלאפל/ סביח בג'ינה, פספסתי אוטובוס, החלטתי להשאר בעיר, החשאי הלך לעבוד, הברזתי מפילאטיס לטובת שנ"צ, קידוש אצל סבתא, "גטו" בקאמרי)

אחרי ההצגה החלטנו לסיים את הערב בבירה בפאב השופטים, מקום שנבחר בזכות הקרבה לקאמרי. נחמד בשופטים – בר עץ ישן, לקוחות נטולי פוזה, שירות ידידותי וטוסטים של פעם – אבל הבר והברזים לא מספיק מגוונים עבורנו כדי שנטריח את עצמנו לשם בשגרה. החשאי לא התלהב בכלל מההיצע והזמין מרדסו טריפל (כתבתי עליו לפני חודש, חפשו בתוויות אם זה מעניין אתכם) ואני שמחתי על ההזדמנות לנסות את הבל פילס, ייבוא חדש של נורמן, בלגית שמתחפשת לגרמניה/ צ'כית, בהירה עם ריחות טיפה לימוניים, לא ממש מרירה ודי נחמדה. "מוצלחת לאוהבי הז'אנר" אומר החשאי. אני נהניתי ממנה. חצות, היה יום עמוס. היא באה לי בטוב.

לילה בדאונטאון חיפה

הזמן: אתמול בלילה
המקום: חיפה, העיר התחתית
השותים: החשאי, הברמן הכי טוב בארץ ואני
הנשתים:
O'Hara's Leann Follain (עמ' 27)
Beck's (עמ' 78)

את שעות בין הערביים בילינו בטעימת דופלבוקים בגינה ציבורית בצפון העיר. זה הרבה יותר מהוגן ממה שזה עשוי להישמע.במפגש למדתי שהאדלווייס הכהה דווקא לא חדשה בארץ, היא פשוט מאוד לא ממש נפוצה, ושרק אמריקאים וישראלים אומרים סאאז. צ'כים וגרמנים אומרים – שכחתי מה הם אומרים. מישהו יכול בבקשה לטקבק בבקשה את צורת ההגיה הנכונה? תודה.

אחר כך עלינו לרכבת ושמנו פעמינו לחיפה. הסיבה, שיחה מלב אל לב על אלכוהול עם הברמן הכי טוב בארץ, אורון מהבלוג חלומות רטובים, היתה תירוץ טוב לבקר במוסדות בירה חיפאיים. יש הרבה כאלה, אבל הרבה הזדמנויות מתפספסות כשנוחתים בממגורות דגון אחרי 11 בלילה, שעה שלא ממש קיימת בעיר הנמל הצפונית.

אורון לקח אותנו לסנדק, המקבילה המקומית לפאב עמירם בתל אביב ואחד החללים המגניבים יותר שיצא לנו לשבת בהם: שולחנות עץ, מבנה צר וארוך שמחולק למקטעים שונים, clutter שנצבר במשך 32 שנים מאז שנפתח הבר, שכולל מזכרות ימיות, בירצ'נדייז של פעם, בקבוקי אלכוהול ישנים ופוסטרים של הסנדק וגם ויברציות של רכבות משא. אחרי טעימה של 7 או 8 דופלבוקים, שלא מדווחים ברשומה הזאת כי על שניים מהם כתבתי כבר ואת האחרים לא ניתן להשיג בארץ, רציתי לשתות משהו קליל, אז פסחתי על הברזים הבלגיים והזמנתי בק'ס מהחבית.

בק'ס זאת בירה מברמן, גרמניה, עיר שמפורסמת בזכות סצינת הפאנק שלה ובזכות הבק'ס. ביקרתי שם פעם עם חבר שלי לשעבר לסופ"ש בו נשארנו אצל חברים שלו. שתינו ייגרמייסטר (הי, מדובר ב1997! הייגר לא היה טעים גם אז, אבל לפחות לא היה ממש בזוי לשתות את זה!) וקימרלינג ובעיקר בק'ס. דיברנו על בק'ס. החברים שלו, רובם על הבטחת הכנסה, סיפרו כמה מגניב לעבוד בבק'ס ואיך שהעובדים מקבלים בכל חודש ארגז בירה הביתה ובנוסף לזכות הגדולה הזאת גם משלמים להם! על לעבוד במבשלה!

אז זו בירה קלילה, פילזנר לא ייחודית מדי – בדיוק מה שהתאים באותו רגע.

אה, בנוסף לבק'ס ולפאנק, ברמן גם ידועה כעיר פרולטרית עם נטיה חזקה לצד השמאלי של המפה הפוליטית הגרמנית וכאחד האזורים בהם המפלגה הנאצית לא זכתה ליותר מדי פופולאריות (לפחות לפי כריסטופר בראונינג בספרו אנשים רגילים – זהירות, קישור לכתבת שואה). למען האיזון שמנו פעמינו לרייך השלישי החיפאי, הלא הוא הדאנק, כדי לשתות איזו נאצית בהירה או כהה. הגענו לשם ב1:05, 5 דקות אחרי הקריאה האחרונה. אחורה פנה לאזור הנמל, העוגן כבר נסגר, ליבירה תמיד סגורים בימי ראשון, אז נכנסנו לג'ק והאפונים, שהאטרקציה המרכזית בו היא ארון זכוכית עם תצוגה מקסימה של בקבוקוני אלכוהול קטנים. בשלב הזה רציתי כבר קפה, אז הזמנתי את החלופה ההולמת – או'הארה. סטאוט אירי. קפה, קלייה, רמז של שוקולד, מרקם קרמי, זהו. לא משתגעת על סטאוט, אבל לא היה מצב לקפוצ'ינו.

היינו הלקוחות האחרונים. יצאנו וליווינו את אורון הביתה. חזרנו לתחנה, פספסנו את הרכבת והרגנו שעה בשממה של הנמל. אפילו פיצוציה אחת לרפואה לא היתה פתוחה בסביבה, אבל שמחתי לגלות תחנת אוטובוס לעמאן ואירביד. מגניב.

חג שמח לקוראים. הבלוג מוכן לפסח עם ארגז מלא בכל טוב. מאחר והחשאי ואני עתידים להצטרף להמוני בית ישראל לחוויית פקקים משותפת בחול המועד, עדיין לא ברור מתי נשתה ומה, אבל אני מאמינה ומקווה שאירועי החג לא יעמדו ביני לבין המשימה שבזכותה אני משחיתה מילים על בירה – כמעט 300 מותגים ב-9 חודשים.