פרוני, פיצה ופסטה בפאפא'ס

הזמן: הערב
המקום: פאפא'ס, הלל הזקן בתל אביב
השותים: בשגרה – החשאי ואני
הנשתה: Peroni Nastro Azzurro (עמ' 270)

"תרצו לשתות משהו?" שאלה המלצרית בנוהל הרגיל כדקה אחרי שהתיישבנו.

אם אנחנו לא ממש, אבל ממש צמאים, אנחנו עונים שנזמין עם האוכל. כמו האשם תמיד, גם אנחנו לא פראיירים של אף אחד, בטח שלא של בעלי מסעדות שמתעשרים מבקבוקי קולה ישנים שמתומחרים בלי פרופורציה לכלום. הערב באמת לא הייתי צמאה, אבל משום מה, אפילו בלי להעיף מבט בתפריט, שאלתי אם יש פרוני.

"כן, יש מחבית" ענתה המלצרית.

"אז שליש בבקשה".

לא זוכרת את התגובה שלה, אבל זה לא היה "בכיף". בעולם מתוקן מלצריות שאומרות "בכייף" ישלמו טיפ ללקוחות, שלא חונקים אותן בסוף הערב.

אז  פרוני. לאגר בהירה, צהובה-זוהרת כמעט, מוגשת קרה-קרה ולפי הספר – הפתעה! – מומלצת כליווי לפיצות ופסטות. בספר גם כתוב שפרוני הוא מותג הבירה האיטלקי המפורסם בעולם, "בעיקר בזכות קמפיינים פרסומיים מושקעים בשנים האחרונות". ביום חמישי הקנדית סיפרה שחברה שלה מצלמת את הקמפיינים של פרוני. זה לא קשור לבחירה שלנו לאכול בפאפא'ס או להזמין את הבירה הזאת. התעצלנו לבשל (וגם ללכת למכון הכושר, רחמנא ליצלן) והיה לנו קופון מגרופר שצריך לנצל.

בהתחלה היא היתה כייפית, מעקצצת על הלשון, כשותית וקלילה. הלכה יופי עם הפיצה פרסקה – מרגריטה עם נתחי מוצרלה טריה, רוקט, בזיליקום ועגבניות שרי. כשמנות הפסטה הגיעו (ניוקי טרטופו ופטריות עם שום ופרמזן וקמפנלה ארטישוק ועגבניות צלויות) זנחנו את הבירה, שעד שחזרנו אליה התחממה מעט. לאגר בהיר. הישיבה שיטחה אותה. לא כייף. היינו צריכים לחכות ולהזמין הכל ביחד.

לא נורא.

ובעניין פאפא'ס – לא יודעת מה קרה, אולי הם שינו בעלים או טבח. אנחנו הולכים לשם הרבה (עוד מימי ביג מאמא, למען האמת), מן הסתם נהנים מהמקום, והערב היה הרבה יותר מוצלח מכל הביקורים הקודמים. איזה כיף!