טיפול בהזעות יתר

כל מיני בלוגי אופנה מבוססי השקות ושוחד מחרטטים בימים האחרונים על בואו של הסתיו. בולשיט. אולי חנויות הבגדים חידשו את חלונות הראווה, אבל כולנו יודעים שהקיץ עדיין פה ושיקח הרבה זמן עד שהעונה השניה, הידועה בשם "לא חורף", תגיע. אנחנו מזיעים כמו חזירים והמזגן עדיין פועל בלילה, לפחות בגדה הדרומית של הירקון, וגם צריכת הבירה שלנו עדיין מוכוונת קיץ. בחוץ – חיטה (בעיקר החשאי) ופילזנר צ'כי (בעיקר, אם לא רק אני). בפנים – בקבוקים גדולים של בירות גרמניות, משופשפים מחיכוך ומיחזור ומגלגולים בסופרמרקטים גרמניים שם הם נמכרים באירו אחד במקרה הרע. כאן אפשר למצאם ב-10-12 ש"ח במקרה הטוב, ובמצבנו אנו, עם המיסוי הביזיוני ועם מה שנדמה כהתנהגות בזויה של בעלי חנויות ויבואנים שתופסים טרמפ ומעלים מחירים באופן לא ריאלי לחלוטין, 10-12 ש"ח לחצי ליטר בירה זה מקרה לא רע בכלל.

שלוש בירות קייציות ממבשלת Kulmbacher שתינו לאחרונה: פילזנר, אקספורט והלס. הפילז והאקספורט סבירות. הפילז גרעינית ולימונית בריח ומרירה בטעם, האקספורט מריחה מעט פירותית ונטעמת מרירה אך אנמית. ההלס (Kulmbacher Lager Hell) היא בירת קיץ מוצלחת ביותר: ניחוחות נעימים של קש, לימון וגרעינים/ לתת, מרירות עדינה עם לתת מודגש, מגוזזת היטב, מאוזנת עד מאוד ובעלת גוף קל. אחת מהקניות הטובות.

מבשלת טוכר מנירנברג, העיר והמשפטים, מספקת אף היא אופציות זולות ודי טעימות לקיץ. כבר שתינו בירות של טוכר במסגרת פרוייקט ספר מותגי הבירה (ר' 110, 111). באיזשהו שלב הן נעלמו ממדפי ארצנו אבל לאחרונה נתקלנו בהם שוב. למרות הגוף המלא,  Tucher Dunkles Hefe Weizen היא בירה קלה לשתיה. יש לה מתיקות מאלטית וניחוחות נעימים של טופי, מעט דבש ובננה. הHefe Weizen Leicht, בירת החיטה הקלה של המבשלה, רחוקה מלהיות מדהימה. היא רכה, מימית וטיפה חמצמצה. הרחתי בננה, בוץ ומעט זיתים שכעבור זמן מה התפוגגו. כמו בירות נטולות אלכוהול, גם בירות לייט סבירות קשה להכין (מישהו זוכר את הגולדסטאר לייט? היא דווקא היתה לא רעה יחסית לז'אנר). ה-Helles Hefe Weizen היא הילדה המוצלחת של המשפחה. מעוננת עם ניחוחות של סוכריית חמאה, מסטיק וקצת ציפורן, מתוקה עם רמזים של חמיצות וסיומת מאלטית.

חוץ מאלו שאני אפילו לא זוכרת איפה קנינו אותן, שתינו טוכר גם בחוץ, ב-Drafts & More  55, בר מתועש וחסר נשמה על ה"טיילת על המים" ביס פלאנט המפלצתי שבמערב ראשון לציון שמתאים לגישת ה"גדול יותר" שמאפיינת את העיר שכולה פסטיש (שלא תטעו: לא מדובר בטיילת על החוף; מתחם הבילויים גובל במתחם השפד"ן. אם אתם מתגעגעים לארוחת הצהריים של אתמול אתם מוזמנים לקפוץ מדק העץ למים). במסעדה שמתהדרת ב55 ברזים טעמנו את הTucher Urfränkisch, שהיתה פחות או יותר הברז היחיד המעניין במקום. זאת בירה בצבע ענבר כהה וצלול עם ריחות של דובדבן, מאלט וסירופ תירס, שזה משהו שאף פעם לא כיף להריח. היא מתוקה, קלה לשתיה ומאלטית מאוד. אם מעניין אתכם לקרוא על ה-55, שחר הרץ כתב ביקורת על המקום באתר Beers. תמיד נחמד להתנסות בבירה חדשה, אבל בהחלט לא נפלנו ממנה.

אם אני צריכה לבחור שתיים מבין הבירות שהוזכרו כאן, שתי ההלס הן הבחירה הבטוחה והמוצלחת.

תיכף הסתיו יגיע ונחזור לשתות קצת בירות בלגיות.

משימה חוצה גבולות #1

טוכר

הזמן: ערב יום כיפור
המקום: איזו מסעדה איטלקית בבמברג, גרמניה
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Tucher (עמ' 147)

רגע לפני שאומת הבירגיקס מחרימה את הבלוג וכותביו, הסבר הכרחי:

קצת לפני הנסיעה ניסיתי להזמין בקבוק של טוכר באחד מברי הבירה המקומיים ונאמר לי שלא ניתן להשיגה בארץ זמן מה. לא הרמתי ידיים. אחרי שסרקתי חנויות באזור המרכז ובצפון ולא מצאתי ולו בקבוק אחד של טוכר לרפואה, היא התווספה לרשימת הבירות שצריך לשתות בחופשה. לרגע אפילו שקלנו לסטות מהדרך ולקפוץ לנירנברג רק כדי לשתות אותה on location. זה די ביר-גיקי, כן?

בסוף ויתרנו על רעיון הנסיעה ובערב הראשון שלנו בעיר הבירה במברג, אחרי הגיחה ההכרחית לשלנקרלה, התיישבנו לפיצה במסעדה טרנדית שהגישה בירות תוצרת חוץ, קרי טוכר. הריח לא היה אופייני כל כך לבירות חיטה והגוף חלש. הטעמים האופייניים לא כל כך מורגשים: קצת בננה, כמעט ואין מסטיק. הייתי מעדיפה לפסוח עליה לו רק יכולתי.

greetings from Bamberg

אל דאגה. חוץ מהטוכר שתינו בירות כמעט בכל המבשלות המקומיות.

 

בחזרה לטיילת בת-ים

הזמן: מוצ"ש (מעולם לא הבטחתי לכם לינאריות)
המקום: בת ים, KEG רסטו-בר
השותים: אני והחשאי
הנשתים: Bernard Pivo (עמ' 89), Tucher Bajuvator (עמ' 148)

כשיצאנו מבית הדודים של הקנדית לאחר פגישת פרידה חטופה והבטחות להתראות בשנתיים הקרובות, חצינו את האיילון ושמנו פעמינו לטיילת בת ים, לפאב הקג, שאותו גילינו באותו ערב כושל בו שתינו אורנג'בום. ההבטחה שנגלתה במבט החטוף פנימה אכן גם קיימה, לפחות עבורנו, אם לא עבור השולחן היחיד שהיה תפוס כשהגענו, בסביבות חצות אם לא אחרי כן.

התיישבנו על הבר וכאישה במשימה שוב לא נתתי לרגש שנוטה לכיוון המרדסו והסן ברנרדוס להשתלט ובחרתי בברנרד פיבו הבהירה מהחבית, שגם מופיעה בספר וגם נושאת שם מצחיק, שכמובן גרם לי לענות שוב על השאלון של מרסל פרוסט, או ליתר דיוק על האדפטציה של ג'יימס ליפטון מסטודיו למשחק. אני חוסכת מכם את התשובות. הן לא נוסבות על בירה. אז חוץ משם מצחיק אין על הברנרד יותר מדי. פילסנר לא מפוסטרת שלא הרשימה מדי.

הדופלבוק של טוכר, שלגמתי מבקבוק עקב השמועות שאוטוטו גם אותו לא ניתן יהיה להשיג בארץ, זה סיפור אחר: עשירה מאוד, עם טעמי סילאן, צימוקים וקומפוט של דודות, ותווית מגניבה ביותר, תסתכלו למעלה. מפוקסלת כמו הגיהנום אבל זה מה שמצאתי.

היה כייף בקג. אכלנו צ'יפס ביתי שמטוגן בקליפתו ודיברנו עם הברמן, הבעלים והחברה של הבעלים שבעברה עבדה בקרלסברג. דיברנו על הרגלי שתיה של רוסים מול ישראלים, על פאב באשדוד בשם גמברינוס ועל וודקות. הוא כיבד אותנו בצ'ייסרים של וודקה מתובלת בחזרת שהיתה חריפה וממסטלת. יצאנו לקראת שתיים בהבטחה שנחזור. מגניב שם.