סט. ויטוס

הזמן: אתמול בלילה, אחרי שזרקנו את ספרי הספריה בתיבת ההחזרה
המקום: בריו 66, יהודה המכבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

מאז הדוגמיות בכוסות הפלסטיק בעיר הברמנים, החשאי בדודא לויטוס. באתר של מב"י כתוב שאפשר להשיג אותה בבר המעפן שליד הבית ואתמול, אחרי ארוחת ערב מקסיקנית מאולתרת שליוותה בקבוק של לאגר של פאבו, הוא הצליח לשכנע אותי לצאת ולשתות אותה, לא לפני שסחטתי ממנו הליכה ליד לבנים להחזיר את הספרים לספריה.

מה שטוב במקומות הבילוי של יהודה מכבי זה שהם כל כך לא מתיימרים לכלום, שבאמת אין שום בעיה להגיע אליהם לבושה במכנסי פיג'מה, כפכפי אצבע וחולצה ג'ייף שהוצאה מהארון ב-7 בבוקר וספגה הרבה עשן אוטובוסים במשך היום.

התיישבנו על הבר והזמנו ויטוס. אין אותה בתפריט, יש "בירה מיוחדת" או"מתחלפת" או "עונתית", אז אם אתם מגיעים, תבררו מה המיוחדת. בפעם האחרונה שביקרנו שם זה היה לף רוסה. הזמנתי שליש, החשאי חשק בחצי, אבל כשהמלצרית שלפה מאג עם ידית הוא נסוג וביקש שליש. זאת בירת חיטה, לא בירה נשר.

השליש הוגשה בכוס סטנדרטית של שליש, גוף צר ופתח רחב, כמו הכוסות הממותגות של קרלסברג, אבל לא ממותגת. לא ממש צורת ההגשה האופטימלית לבירת חיטה. המוזגת כנראה מיהרה לאנשהו כי הבירות הוגשו במהירות שיא, עם שכבת קצף דקה במקום ראש עשיר וגבוה. התחתיות – קרלסברג. אני מכירה אנשים שהיו עוזבים את המקום אבל החשאי בקריז, אני במצברוח מפויס ומדובר בויטוס – לא בדיוק הבירה הנפוצה ביותר בעולם, אז הסתפקנו שוב במה שיש: חמוצה-מתוקה, פונץ'-בננה, מסטיק וציפורן. למרות ההגשה הקלוקלת הבירה מהממת – לא פחות.

הי, זו הרשומה ה-50! אני אשכרה מתמידה!

להשתכר על חשבון הפיקדון

הזמן: שני בערב אחרי העבודה
המקום: עיר הברמנים של זמן אמיתי, האנגר 13, נמל תל אביב
השותים: החשאי, אני ואלפי בוגרי קורס ברמנים לדורותיהם
הנשתים: Weihenstephan Dunkel (עמ' 137), Weihenstephan Vitus (עמ' 138)

אוי, אני לא בנויה לאירועים כאלה. השיבה שזרקה בשערי נמצאת שם מסיבה מסוימת. אנשים עם שיער שיבה לא אמורים להיות מודעים לקיומה של וודקה בשם RU או למאי תאי בבקבוק.

"מי תה?", שאלתי את המוזגת.

"מאי-תאי", היא ענתה והרחיבה: "מיץ לימון עם תפוזים ורום וסירופ שקדים". אין בחינות הסמכה ל"ברמנים", נכון?

אנשים עם שיער שיבה לא אמורים לעמוד חצי שעה בתור לדוכן של מונין בשביל לקבל עיסה קקפונית המכונה "מאייר'ס קולדה קולר" אחרי שהם מבקשים מהברמן שיכין להם משהו על בסיס פמפרו ומאייר'ס. לפחות לערבב שמות הוא ידע, הבחור, אם לא לערבב משקאות.

לא שאני אומרת שהיה גרוע. ממש לא. היה מצחיק והיה אלכוהול חינם. רובו כאמור גרוע,  אבל מקצתו הזדמנות להתנסות (איילה מיסט, בלנדד סקוטי חביב ביותר, טולמור דיו עם ג'ינג'ר שהיה יכול להיות סביר מאוד אלמלא הדיילות שרקדו על הבר – כפות רגליים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות כשאני מזמינה משקה, גם משקה בחינם). וגם החברה היתה מצוינת: כל החברים מהקורס שחזרו מתאילנד חברים ומכרים מאירועי בירה ואלכוהול + הברמן הכי טוב בארץ + המדען המטורף, שלא ציפיתי שיגיעו לתל אביב ולאירוע.

והיו גם דוכני בירה: בזלת ופאבו בגזרה הישראלית, מב"י בגזרה הבינלאומית, עם לף, הוגרדן ו-ויינשטפן, הסיבה לכתיבת הרשומה הזאת.

כשהתחלתי לשתות עם חוברת המותגים החלטתי לא להכליל בסקירה בירות שנלגמות באירועים המוניים, שכן חוויית הפסטיבלים איננה הפלטפורמה האידיאלית להתרשמות ממשקה. הרעש, הצפיפות, המזיגה המהירה והכוסות הקטנות, לרוב כוסות פלסטיק, לא עושות חסד לא עם השותים ולא עם הנשתים. לכן, למרות שכתבתי בעבר וכנראה גם אמשיך לכתוב בעתיד על דברים ששתיתי בפסטיבלי בירה, מתוך  כוונה להתעמק בבירות שבספר אני לא מסמנת עליהן וי במידה ואני שותה אותם בפסטיבלים.

הפעם אני מתעלמת מהכלל, כי מב"י הביאו ברזים של ויינשטפן דונקל ושל ויינשטפן ויטוס, שני סוגים שלא נתקלתי בהם עד כה. החלטתי לכתוב עליהם, למקרה ולא יזדמן לי לשתות אותם באוירה סולידית ומתאימה יותר לגילי (מועדון הריקודים של בית גיל הזהב?).

מן הסתם, אתמול לא לקחתי איתי דף ועט ובגלל שאני לא זוכרת דקויות ההתייחסות לבירות תהיה קצרה: הדונקל היתה טעימה. הויטוס היתה לא פחות מגאונית. אחרי הטעימה הראשונה חזרנו לטעימה נוספת (כן, כן, על חשבון תרכיז המרגריטה!). במגזין הבירה הישראלי, השופר האינטרנטי של מב"י, יש רשימה של מקומות שמוזגים ויטוס. אני לא יודעת עד כמה הרשימה מעודכנת: אחד הברים נמצא מעבר לרחוב ויוצא לנו לפקוד אותו מפעם לפעם. אני לא זוכרת שאי-פעם ראיתי שם את הברז האמור.