היום הראשון של הקיץ

הזמן: אתמול בערב, לפני ואחרי הפילאטיס
המקום: בבית ואז באגנס, אבן גבירול
השותים:  החשאי ואני
הנשתים: Scarecrow (עמ' 249), Hoegaarden (עמ' 129)

מלאי הבירה הראוי לשתיה יחידנית ולתיעוד שוטף שוב הולך ואוזל. החשאי מתעקש שאת שני בקבוקי הbarley wine נשתה ראש בראש, את השוקולד סטאוטים גם צריך לשתות במקביל, הסמיקלאוס מחכה לדצמבר וכל השאר זה או ג'יפה בהדחקה (קרל-ברג חיטה, anyone?) או Brew Dog, שאני מנסה בכל מאודי לא להתייחס אליו כמו לסרוויס הצ'כי של יעקב שבתאי (ברור שלזה מזכרון דברים, עם כל הכבוד לסיפור מהדוד פרץ ממריא!). אתמול לפני הפילאטיס שתינו בהנאה רבה ומשולשת  את הScarecrow של מבשלת Wytchwood הפגאנית-משהו. משולשת על שום מה? על שום לגימת הבירה ביום הארוך בשנה, על היותה משובחת כמו שזכרנו אותה ועל חזרתה למדפי ישראל והאפשרות לצריכתה השוטפת, אם אי-פעם נאמץ מונוגמיה ביראית.

הבירה לתתית, לחמית כמעט, את הכשות מרגישים בעיקר בסוף, קלילה (4.7%) ונעימה בפה. בדיוק הבירה שראוי לפתוח איתה את הקיץ ולשתות לפני שיעור פילאטיס – אחת השעות המשמחות בשבוע.

אחרי שסיימתי את הפילאטיס החשאי שאל אותי אם בא לי לצאת לאנשהו והצעתי שנבדוק את האגנס, סניף תלאביבי של פאב מהוד השרון שישבתי בו פעמיים ובשתי הפעמים בעיקר חוויתי פלאשבק לכיתה י', וזה לא מקום שמח במיוחד להיות בו. מסתבר שחוץ מלהיטי דוליטל (ילידי אמצע שנות ה-70 שגדלו באזור השרון אמורים להבין למה הכוונה; כל השאר צריכים להודות לאודין על בורותם), לאגנס ההוד השרוני יש חדר קירור לחביות. גם לאגנס בתל אביב יש חדר קירור, וגם צנרת נחושת שמשתלבת בתקרה הנמוכה בקומת המרתף בה נמצא הבר, שמזרימה נוזלים מ-10 חביות שונות לברזים. החשאי הזמין לונדון פורטר (שהוגשה לו בכוס של גינס למרבה ההפרעה) ואני לקחתי הוגרדן, בירה שלא שתיתי המון זמן, שהוגשה בכוס הממותגת שדומה יותר לדלי מאשר לכוס בירה. זאת אמנם חיטה בלגית, מעורפלת עם רמיזות לכוסברה, אבל יש בה גם משהו שנודד טיפה מעבר לארדנים ולקו הגבול עם גרמניה. כן, קצת בננה. אני מעדיפה בירות חיטה בוואריות, אבל ההוגרדן באה בטוב אתמול – מקוררת כראוי ומרעננת.

בשורות טובות

הזמן: רביעי בערב
המקום: נורמה ג'ין ואז שטרן1
השותים:  אני ואז החשאי ואני
הנשתים: St. Bernardus Abt 12 (עמ' 221), St. Bernardus Tripel (עמ' 220), Hobgoblin (עמ' 127)

אז רק הבוקר אני מתפנה לכתוב על מעללי ביום רביעי. טוב שטרחתי לתעד את הדברים בזמן אמת, כי גם שתיתי כל כך הרבה וגם אני מתאוששת מהקונצרט של מקהלת הצבא האדום ע"ש אלכסנדרוב, שהתקיימה אתמול בערב במסגרת אירועי שבוע הגימלאים בתל אביב.

במקרה ועדיין יגיעו לבלוג הזה ממונחי חיפוש שקשורים למקהלת הצבא האדום (היו אי-אלו כאלה שהגיעו דרך הרשומה על מבשלת פאבו),שבעולם קרויה אנסמבל אלכסנדרוב אבל כאן היא עדיין משווקת תחת המותג המקורי והאיכותי, אז היה מעולה. קטיושקה, קלינקה, השיר הזה שהגבעטרון שרים (כולנו במצעד?) ושאר להיטים, בללייקאיסט עם אצבעות ארוכות שניגן סולו מטורף, רקדנים שהברכיים שלי כאבו לראותם, וידאו קליפים סובייטיים מיליטריסטיים וקולות שמיימיים. מה הם שותים כדי להגיע למנעד המופלא הזה? בטח לא בלטיקה.

דבר אחד הפריע לי. 27 מיליון מתים במלחמה הפטריוטית הגדולה, חורבן בצ'צניה ובלאגאן באפגניסטן ואין להם מספיק רפרטואר וכבוד כדי לדלג על ההבאנו שלום עליכם והירושלים של זהב? פאקינג פיזדטץ.

טוב, עכשיו בירה.

לפני ששתיתי את הבירות שלהן מוקדשת הרשומה הזאת ישבתי כמעט שעתיים בבית הספר לברמנים של זמן אמיתי במפגש עם מר בראם ורוויק, מנהל הייצוא של מבשלת דובל. היה מעניין, בעיקר לשמוע על המבשלה וללמוד איך משווקים לברמנים (קהל היעד של ההרצאה. אני סתם נדחפתי, כחברה לא-ברמנית במועדון הברמנים). טעמנו דובל, מרדסו טריפל ואת הליפמנים החדשים. אני מדלגת עליהן בסקירה, כי אני משתדלת לא לכלול בספירה שלי בירה שנלגמה באירועי טעימות.

כשהאירוע הסתיים עליתי לנורמה ג'ין, כדי לנצל באופן מיטבי את ההמתנה לחשאי, שיצא מרעננה כדי לאסוף אותי. נותרה כחצי שעה להאפי האוור המשתלמת יחסית לברים שווים (17 ש"ח לשליש מהחבית עד 20:00). הייתי רעבה אבל גם הנורמה ג'ין די שונאי צמחונים אז נשארתי עם אוכל נוזלי.

הסט. ברנרדוס אבט 12 מתקתקה וחזקה מאוד, עם טעמים פירותיים ואפטרטייסט של תמרים. אני מאוד אוהבת את הברנרדוס למיניהם וזאת האהובה עלי מכולם, אבל שלשום היא פחות ריגשה אותי מבעבר, אולי בגלל שאני קצת בפאזה כשותית כרגע. לטריפל היה טעם מעורפל, היא מרירה ועם אפטרטייסט ארוך. אלה רשמי הטעימה שלי. מה זה אומר? כנראה שסיבוב נוסף על הברנרדוס ברבעון הקרוב. להגנתי יכתב שהגעתי אחרי יום עבודה, שני אוטובוסים ג'יפה וטעימות נדיבות למדי של דובל, מרדסו וליפמנ'ס, כשעל מעט הקוגניציה שלי אמורה לגונן הזיוה שהזמנתי דרך הסיבוס לארוחת צהריים. במקום באוכל ליוויתי את השתיה בשיחה עם שניים שעלו אף הם מההדרכה ודיברנו על מחלות, תינוקות, שיווק ולהקות ניו ווייב. כשהחשאי הגיע עזבנו את הנורמה ג'ין ושמנו פעמינו לפלורנטין, אחרי מידע מסעיר שקיבלתי מעכברוש העיר, שההובגובלין שוב זורם בברזים של השטרן.

(תזכורת פאניקה: כאן וכאן. בינתיים יבואן אחר לקח לחיקו את המבשלה וגם מסתמן שהדליריום תחזור בקרוב למדפי ארצנו)

למרות שיש לי בקבוק במקרר, החלטתי לחגוג את הקאמבק בבירה מהחבית, לא פניה כזאת חדה מהבלגיות הכבדות שהיו הדומיננטיות באותו ערב. מאוזנת, פירותית ועם ריח של סילאן. תענוג. החשאי הזמין קרומבאכר חיטה וציין שיותר טעים לו מהחבית.

הערב נבלה במולי בלומ'ס בפעם הראשונה, אבל עד שהמוח שלי יתפוצץ מחלילים איריים, הנה עוד קצת מקהלת הצבא האדום, בימים בהם ג'ינס סובייט היה IN:

מוקדש לארז.

באה מנוחה ליגע

הזמן: אתמול
המקום: עמק יזרעאל
השותים: החשאי ואני
הנשתה: Moretti (עמ' 187), Krombacher Dark (עמ' 292)

החשאי ואני מטיילים הרבה, אבל בחגים נוהגים להתבצר בבית.להתקע בפקק ליד טבריה כשמצד ימין מחנות פליטים מעושנים על החוף זה לא בדיוק סוג הבילוי המועדף עלינו. אבל הקנדית בארץ והבטחנו לקחת אותה לטיול בצפון, אז העברנו שעות נפלאות מתחככים בפגושים של מאזדות. אכלנו חומוס באל-שייח בנצרת, נסענו בגולן והפלאפון קפץ לרשת הירדנית בירידה לחמת גדר, חצינו את "עמק המעיינות", שגם אם ישנו לו את השם למדיסון אבניו לא יעזור למושבי הסביבה כלום  עיר המחוז שלהם היא בית שאן וההדחקה מוציאה אותם פאתטיים, ועלינו לגלבוע, שם לנו אצל טפת בהר גלבוע, בת הדודה של הקנדית. ישנו באוטובוס ישן כי הצימר היה תפוס ע"י אורחים משלמים, אבל ראינו את הצימר מבפנים וכפיינשמייקרית עם עבר בענף התיירות ועם פז"מ צנוע אך איכותי בצימרים – מגניב שם ובאמת שקט ומבודד.

בבוקר יום שישי, אחרי ארוחת בוקר בחצר, הקנדית נלקחה לירושלים ע"י בן דוד אחר והחשאי ואני נשארנו בחווה ודיברנו על בירות עם הבן של טפת ועם חבר שלו. הם סיפרו לנו על הפאב של עין חרוד (הם לא ציינו אם מדובר באיחוד או במאוחד), שמגיש בירה ביתית שמישהו מהקיבוץ מבשל. קוראים לבחור צרפתי אאל"ט. מישהו יודע משהו?

כשהתחיל לרדת גשם יצאנו לדרך והגענו למפגש מזרע. נכנסנו לאל-באבור אקספרס, שמגיש חומוס עם צנובר במובן של חומוס עם גרגיר צנובר, מאובזר בשירות מזעזע ובהרבה יומרה שלא באה לידי ביטוי במנות הבעיקר חסרות והלא ממש מלהיבות. ככל שאל באבור מתרחקת מואדי ערה כך היא מתדרדרת יותר. אני מחכה לדוכן הכשר בקניון איילון. את החנות של מזרע החליפו בסניף של טיב טעם. שמנו פעמינו למדף הבירות ובזזנו 6 בקבוקים של סקיירקרו ושל הובוגובלין (מה כל כך בוער? זה). השארנו שניים לטובת המטיילים ובעודנו מחכים בתור לקופה הבחנו במקרר בבקבוק של מורטי, שהחשאי זכר שמופיע בספר.

בטח יש כלמיני חובבי בירה עם כוסות פיינט/ חיטה/ טוליפים/ מאג של אבאים בתא המטען. לנו אין כלום חוץ מפותחן שמסונף לצרור המפתחות, אז שתינו מהבקבוק. קלאסי. צורת ההגשה, כן?

היה נחמד לז'אנר. לא מרגש. רמז למולסה בטעם, אבל כמה כבר אפשר להתעמק כששותים ישר מהבקבוק?

חשבנו שאת הבירה הבאה נשתה בכוסות זכוכית מתאימות, אבל לסלארה בקיבוץ גניגר היו תכניות אחרות:

זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור.

המשכנו הלאה, לצומת רמת ישי. גונבו לאוזנינו שמועות על מרכול עם חדר קירור לבירה. הגענו לנדב קינוחים שלא נתן לפסח לחרפן אותו והגיש מאפים שמנמנים ומקסימים. המרכול ששכחתי את שמו נמצא ליד תחנת הדלק ואכן יש לו חדר קירור לבירות עם מבחר מעולה ועם בירות שלא יצא לנו לראות בעבר – ולא רק כלמיני רוסיות אלמוניות ומפוקפקות. בחרנו בבירה גרמנית שלא מופיעה בספר וששכחתי את שמה (היא במטבח, אין לי כוח לקום ולבדוק) ובקרומבאכר כהה, שזכרנו שנמצאת בספר. הפעם לקחנו שתי כוסות פלסטיק מהחנות ושתינו בסגנון עדות יד חרוצים, על גג האוטו:

(הדרך מכאן לוודקה-רדבול וסכין בגרב קצרה מתמיד).

היה טעים. בירה עשירה, עם טעמים קלים של קלייה וריח קלוש של אפרסק. כיף גדול!

משם חזרנו הביתה לבועה התלאביבית. נכנסתי למיטה ב-7 והתעוררתי ב-10 בבוקר.

מהר, מהר, לפני שיגמר

הזמן: הערב אחרי חדר כושר
המקום: שטרן 1
השותים: צמד הפרעונים
הנשתים: King Goblin (עמ' 285), Goliath (עמ' 96)

אם הייתי קצת יותר כלבה הייתי משתלחת בבירות של מבשלת Wychwood ועושה מהן מינימום בירות אוקראיניות ממעדני מניה. אולי זה היה גורם לקוראים לא להתעניין ולפסוח על הבירות האלו במידה והם נתקלים בהן. מה היה יוצא לי מזה? היה נשאר לי יותר. השמועות, שבמהירות מפחידה מתחוורות כנכונות, גורסות שהפסיקו לייבא את וויצ'ווד לארץ. החשאי ואני נכנסנו לפאניקה קלה, שכן מלבד תוויות קסומות במיוחד, הבירות של וויצ'ווד אהובות עלינו מאוד. בשבוע שעבר קנינו את הScarecrow האחרונה בחנות הקבועה שלנו ומאז אנחנו במצב בירה של מכ"ם, שרק מנסה לאתר בקבוקים נוספים. לכן כשהגענו היום לשטרן (כרגיל, חצי שעה אחרי הHappy Hour) לא בחנו את הברזים ומיד שאלנו אם עדיין יש וויצ'וודים. נשארו הקינג גובלין והגוליית' שהוגשו על תחתיות של מותג אחר – כנראה שגם התחתיות של הובוגובלין אזלו. טוב שפעם לקחתי אחד.

הגוליית' נעימה וקלילה. טעם אופייני לז'אנר, כשותית ואחרי כמה דקות בכוס עולים באף ריחות של אפרסק.

הקינג גובלין כפרה עליו מיוצר רק בלילות של ירח מלא. אייל כהה, מריר ועשיר עם ריח מתוק שמזכיר לי סילאן ותווית שכיף לשקוע בה.

אני מקווה לייבוא סדיר מחודש של וויצ'ווד ועל הדרך גם של דליריום, אם אפשר. בינתיים – פתחו עיניים ודלו מהחנויות את הבקבוקים שנשארו.