מסיבת פיג'מות

הזמן: רביעי בלילה
המקום: השז לונג
השותים: החשאי, אני ובן הדוד המטאליסט
הנשתים: Marston's Burton Bitter, Young's Double Chocolate Stout, הדובים Private Label

הנהלת רכבת ישראל וועד העובדים המופלא של הארגון יכולים לזקוף לזכותם הישג אחד מכובד: בריחת מוחות מחיפה המהממת לתל אביב המג'וייפת. לבן הדוד המטאליסט, ששוכר במרכז הכרמל ועובד במרכז תל אביב, נשבר מהשביתות והוא עתיד לגלות. ההפסד שלנו: פרטנר לדאנק. הרווח שלנו: פרטנר לדאנסינג קאמל.

בינתיים, כדי לחסוך מעצמו סבל ונסיעות ארוכות מדי (אם בכלל יש נסיעות), הוא מחפש אכסניות מזדמנות ללילה, מדי פעם. שלשום הוא הגיע אלינו ולמרות שב-10 בערב כבר הייתי גמורה – ההשפעה של ימי הלימודים עדיין ניכרת – נשארתי בסלון מצונפת בשמיכת פליס וחלקתי איתם את הכיבוד הנוזלי. בן הדוד המטאליסט אוהב סטאוטים ולאגרים, דברים שבשגרה אנחנו לא מחזיקים. בשגרה לא, אבל כשאנחנו נתקלים בבירה חדשה שטרם ניסינו אנחנו נוהגים לקנות בקבוק ולבדוק. התמזל מזלו של בן הדוד להגיע כשבמלאי נכלל ביטר אנגלי מבית מבשלת מארסטונ'ס, הזכורה מהפדיגרי ומהאויסטר סטאוט. Marston's Burton Bitter היא אחת מהבירות הותיקות ביותר של המבשלה ועם 3.8% אלכוהול היא קלה מאוד לשתיה. צבעה נחושת צלול ובריח אפשר למצוא את המתיקות שנובעת מהלתת וגם מרמלדה. טעמה מריר קלות, גופה קל, מרקמה חלק והגיזוז שלה רך. אני די מחבבת ביטרים, אבל זאת לא הרשימה לא אותי ולא את הלוגמים האחרים.

משם עברנו לפחית של Young's Double Chocolate Stout, שקיבלנו בדוכן של נורמן פרמיום בתערוכת Beers 2012. הבירה הזאת משווקת באגרסיביות לאחרונה ונמכרת במחירי גולדסטאר של שישיה בשלושים. התאריך האחרון לשיווק שהוטבע על  תחתית הפחית זה מרץ 2012. נראה שחובבי הבירה הזאת הרוויחו כי היבואן נתקע עם מלאי. שתינו יאנג'ס מחבית בנורמה ג'ין ובגלל שלא התלהבנו נתנו לה הזדמנות נוספת כעבור מספר חודשים. הפחית שקיבלנו באה לנו בטוב, כי במסגרת פרוייקט 1001 Beers You Must Try Before You Die שאנחנו מתעדים בבייבי-בלוג שלנו The Beer Gatherer, אנחנו צריכים לשתות שוב את הדאבל שוקולד סטאוט. הבירה יפה. קפסולת החנקן שנבקעת עם פתיחת הפחית גורמת למרקם קרמי עם ראש קצף חלק ואחיד כמו סטאוט מחבית. הפעם הרחתי בעיקר שוקולד שרוף וטעמתי המון שוקולד, המון מר-שרוף ומעט מתיקות. הבירה חלקה, קלה, מיימית ועם סיומת מרירה. שוב לא השתכנעתי. אם בן הדוד המטאליסט לא היה מגיע, היא היתה מחכה לזמנה כרכיב בבראוניז טבעוניים לאיזו ארוחת ערב של אוכל טבעוני שמבושל בבירה שמתישהו גם תקרה.

העיניים שלי כבר כמעט נעצמו וחשבתי לפרוש למיטה כשהחשאי הביא את הבירה השלישית – הPrivate Label של מבשלת הדובים, שנמזגה ונמכרה בBeers. עליה לא יכולתי לוותר. זאת בירה שיצאה במהדורה מוגבלת לתערוכה ונראה לי שרביעי בלילה היתה ההזדמנות האחרונה שלי לשתות ממנה. טעמנו אותה לפני התערוכה והפעם, אולי בגלל שעבר זמן מהבישול והביקבוק, הרגשנו יותר אורן ואננס ופחות ליצ'י, אבל היא עדיין היתה טובה מאוד: פירותית, מרירה עם סיומת יבשה וגוף בינוני.

הלכתי לישון, הבויז המשיכו לרכל עוד בסלון אבל לא מצאתי בקבוקים וכוסות נוספים בכיור בבוקר, אז כנראה שלא הפסדתי הרבה.

שוקולד after midnight

הזמן: רביעי בלילה, אחרי ערב שוטטות בתל אביב, לפני השינה
המקום: הסלון
השותים:  החשאי ואני
הנשתה: Young Double Chocolate Stout (עמ' 157), Black Chocolate Stout (עמ' 63)

מפאת חוסר זמן אני משתדלת לא לחזור לבירות שכבר נסקרו בבלוג, אבל בעקבות תגובה שקיבלתי כי לא התלהבתי מהדאבל שוקולד סטאוט, החלטתי לתת לבירה צ'אנס נוסף, במפגש ראש בראש עם הבלאק שוקולד סטאוט של ברוקלין. הצ'אנס ניתן אתמול אחרי חצות ואחרי יום של עבודה, לימודים, ערב הרצאות מרתק על ערד באודיטוריום של הבנק הבינלאומי ברוטשילד, סושי מעפן בסושידו, קפיצה קטנה לבוואריה לבירגארדן האותנטי שבמתחם התחנה, כדי לומר שלום, עצירה בלחמים ומקלחת. הבירות, סטאוטים כבדים, נמזגו כשכבר הייתי על סף הירדמות, אבל אני מטפחת בלוג בירה וצריכה להקריב למען המשימה.

ראשונה נמזגה הפחית של היאנג'ס, שעשתה רעשים מוזרים בגלל קפסולת החנקן שבפחית, שגם אחראית לראש הקצף היפה והמכובד שמסתיר את העובדה שהבירה אשכרה נמזגה מפחית. הריח של הבירה הזכיר לי שוקולד על בסיס חלב.

הברוקלין השחורה משחור מדיפה ריח של שוקולד דובדבנים עם ריבת חלב. החשאי הריח קרמל. הטעמים חזקים. חזקים מדי ולא מתחברים לריח. המון קליה וחריכה גם בטעם וגם באפטרטייסט. חמוץ במגע עם הלשון. הטעמים של היאנג'ס מעודנים יותר מאלה של הברוקלין, אבל עדיין מרים מאוד. לא יודעת איך טעמתי מתיקות בפעם הראשונה.

שתי הבירות היו אגרסיביות מדי לטעמי. אני מתה על לתת קלוי, אבל השוקולדים האלו היו יותר מדי בשבילי. הקונספט של בירה עם שוקולד מגניב ביותר, אבל השלוש ששתיתי עד כה (השלישית היא אולד טום) אכזבו, לפחות בחזית הבירתית; נראה לי שהן דווקא היו יכולות להוסיף הרבה למאפינס או לבראוניז.

 

 

מתוק, מתוק/ הוא טעם החיים/ אם רק יודעים כיצד לטעום/ אם רק יודעים

הזמן: אתמול, אחרי ארוחת ערב חג
המקום: נורמה ג'ין, אליפלט 23
השותים: הבת דודה מאמריקה, החשאי ואני
הנשתה: Young Double Chocolate Stout (עמ' 157)

הכביסה במכונה ותיכף הבת דודה אוספת אותי. אין לי הרבה זמן ולכן אני מדלגת על הדיווח על הבר המשובח בו ישבנו שלשום בלילה כדי לדווח בקצרה על הדאבל שוקולד סטאוט שלגמתי אתמול בערב בנורמה ג'ין, אולי המקום עם האקוסטיקה הכי מעפנה באזור. החשאי התביית על שוף הובלון, הבת דודה התלבטה בין דאנסינג קאמל לבישוף אור וייס ולאחר טעימה החליטה על הגרמניה ואני, בניסיון להתגבר על הווליום, צרחתי בקול רם שאני רוצה את הדאבל שוקולד סטאוט. המלצרית מייד התנדבה להוציא לי טעימה לפני ההחלטה הסופית, צעד נבון מבחינתה ומבחינת הנורמה ג'ין, אבל אני הבטתי בה בבטחון ונדתי בראשי בשלילה. לא באתי ליהנות, רבאק, אני במשימה.

מי ששתה סטאוט בחייו וגם מי שרק קרא עליהם, יודע לצפות לטעם שוקולדי, בין טעמי הקפה וארומת הלתת הקלוי. לא כאן. למרות השם שבפירוש מכריז על הרבה שוקולד, ולמרות שהמשקה אכן מכיל שוקולד מריר אמיתי, שום דבר לא מכין אותך לטעם הזה, של ליקר שוקולד עם רמיזות דובדבנים, מהסוג שהורים מקבלים באריזות שי לפני פסח ומכניסים אחר כבוד לארון המשקאות, ליד הביילי'ס, השיבאס, הוודקה גולד והלימונצ'לו שהדוד רקח בתחילת המילניום. קיבלתי הלם. היה מתוק. מתוק מדי. שמחתי שהזמנתי רק שליש. ועדיין, אני רוצה לתת לסטאוט הזה הזדמנות שניה. יש לי כבוד לטעמים מודגשים.