הזמן: ערב אביבי ספוג עבודות בכביש ועשן מסוגים שונים
המקום: השאפל בר, פלורנטין
השותים: הילדה השוודית המתה, החשאי ואני
הנשתה: שושנע
יש לי פינה חמה בלב לרדקס, אחת מיבואניות הבירה המקומיות. באמתחתה כמה מותגים שאני די מחבבת כמו האויסטר סטאוט של מרסטונ'ס ואדלווייס, שהיא בירת חיטה סבירה ביותר. שתי בירות (יודעים מה, שלוש. נוסיף את הובגובלין) הן לא סיבה מספיק טובה לסמפט יבואן; אני מחבבת את רדקס כי הם גרמו לזעזוע בנקודות המכירה הקרות, כלומר בברים.
אתם בטוח מכירים את קסטיל רוז'. הנוזל האדום, המתוק מאוד, בן שמונת אחוזי האלכוהול ועם הטעם הדומיננטי של ליקר הדובדבנים שמעורבב עם הבירה, הוא אחד ממותגי הבירה הנמכרים ביותר בברים בישראל. קסטיל רוז' נכנס לתמונה כשהיצע הבירות מחבית בארץ היה מצומצם ולא חרג בהרבה ממה שהחברה המרכזית וטמפו סיפקו. שילוב של עבודת שטח טובה, מוצר ייחודי ומחיר הגיוני נתנו לרדקס דריסת רגל במחוזות שנשלטו עד אז על ידי אחת משתי זרועות דואופול הבירה המקומי. הכנסת ברז אחד של ספק חדש מאפשר גם לספקים אחרים להכנס לנקודה, מפחית את תלות הנקודה בספק יחיד ועבור אותו ספק חלוץ, רדקס במקרה הזה, קסטיל היוותה פתח להכנסת מוצרים אחרים.
מניתי בפיסקה הראשונה כמה מותגים של רדקס, אבל אלה המוצרים הפחות מעניינים לענייננו. עם כל הכבוד לאדלווייס, לכל אחת מהמתחרות הגדולות יש בירות חיטה. הברזים החביבים עלי, רעיונית לפחות, הם ברזי "בירת הבית", שהרבה ברים מחזיקים היום. מדובר בלאגר פשוט מבית גוסר, שכמותגים עצמאיים לא ממש מצליחים להתחרות בקרלסברג/ היינקן/ פילזנר אורקוול/ סטלה. החביות נמכרות בזול, הכוסות מתומחרות בכמה שקלים פחות ובתי העסק ממציאים סיפורים מופרכים ללקוחות שתוהים (סיפורים זכורים לטובה: "זאת הבירה שהבעלבית מבשל בעצמו" – שווארמיה ביגאל אלון, תל אביב, "מבשלים אותה במיוחד בשבילנו בבנימינה" – מלצרית במייק'ס פלייס בטיילת.) הבירות הללו מתחרות באופן ישיר במותגי המיינסטרים הגדולים, ומבחינתי, כל דבר שקצת מזעזע את השוק זה טוב.
לפני כמה שבועות השיקו ברדקס את שושנע, בירה עם נגיעות נענע, שאמורה למלא בפורטפוליו של החברה את הפינה של "בירת בוטיק ישראלית." משחק מילים קטן, מיתוג בעברית קומפלט ביחד עם כוס ותחתיות, הפצה בחביות והבטחה לבקבוקים בעתיד והנה, בירה חדשה בשוק. שושנע מבושלת על ידי מבשלת ואן הונסנברוק בבלגיה, שמייצרת מותגים שונים, ביניהם את מגוון הבירות של קסטיל, בריגנד וסט. לואיס שמיובאות על ידי רדקס. לא ממש ישראלי, אבל לא מסוגלת לדמיין מלצר שבתשובה לשאלה של לקוח יוציא מפיו את השם המפורש בלגיה.
בדף הפייסבוק של רדקס כתוב ש"הגיע הזמן שגם לנו תהיה בירה משלנו, כזאת שיש לה מאפיינים ישראלים, טריים ובריאים: קרה, מרעננת- בירה שיכולה לתת פייט לקיץ הישראלי החם והארוך ו… אם אפשר- שיהיה לה גם ״טוויסט״ ישראלי קטן" – זה הנענע, אני מניחה. הטוויסט הישראלי הזה אולי מוכר לקוראים הוותיקים או לפוקדי פסטיבלי הבירה המקומיים. גורדון ביץ' בלונד, מהדורת הקיץ המרעננת של הדאנסינג קאמל, זאת בירת אייל בהירה בתיבול נענע, שכבר הרבה שנים מפציעה בקיץ ושמאז שכתבנו עליה ב2011 המתכון שלה עודן ושופר. בירה משלנו. בכל מקרה, הילדה שמעה ששושנע נמזגת בשאפל, בר פלורנטינאי סטנדרטי (רעש, מוזיקה של סחים ואוכל שמנוני עם יתרון אחד משמעותי: תפריט טבעוני רחב ומגוון, כולל קינוחים ממש סבבה), אז קפצנו לבדוק את העניין.
החשאי הזמין בתבונתו חצי אדלווייס, הילדה הזמינה שליש שושנע וכך גם אני. מדובר בבירת חיטה, 4.7% אלכוהול. כתוב, כאמור, נגיעה של נענע. ואכן, נענע נגעה בבירה הזאת. שדה של נענע נגע בה. שדה גדול. בבעלות ויסוצקי. חוץ מתועפות נענע הרחנו ניחוחות אסתריים למיניהם שהיו אמורים אולי להזכיר שיש בירה בכוס. הטעם בהתאם – נענע-מנטה-נענע-מנטה ורמיזות קלות למסטיק מז'אנר הבזוקה האופייני לבירות חיטה. הגוף קל עד בינוני והסיומת – ארוכה ומאוד מנטתית. מרעננת כמו מסטיק אורביט ומרגישה כמו משהו שיצא משליטה ולא כמו משהו שארצה לשתות שוב. לגמתי מהאדלווייס של החשאי כדי להעביר את הטעם אבל ללא הצלחה – הנענע פשוט דומיננטית מדי. גם המחיר של הבירה היה דומיננטי מאוד. 33 ש"ח לשליש, מול 32 ש"ח לחצי ליטר אדלווייס, ובלי תחושת הסיפוק הנלווית של וואלה, שילמתי כמה שקלים אקסטרה שעוזרים לקדם תעשיה מקומית.
הצורך של החברה בבירה ישראלית מובן. ההחלטה ללכת על מוצר עם טעמים לא שגרתיים ולא על עוד אייל בהיר ראויה להערכה. הבחירה לייצר מותג "ישראלי" (שכמובן, יככב ככזה בכתבות הבירה שינחתו עלינו לקראת יום העצמאות) בבלגיה צורמת והתוצאה הסופית מזכירה חליטה חזקה ולא בירה, אבל היי, אנשים עפים כאן על בירות גרועות ממנה, אז לכו תדעו.
קוראים ושותים - בלוג בירה 