הזמן: שישי, אמצע יולי, כשהאויר הפך למים
המקום: דיזינגוף סנטר, הבניין האפל
השותים: החשאי, בת הדודה מאמריקה (שכבר כמעט שנה מתגוררת בגבעתיים, אבל למה לקלקל?)
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות.
בדרך הביתה, אחרי חצי מנה ורימונדה אצל הקוסם, חשבתי לעצמי שאני ממש הולכת ליהנות מכתיבת הרשומה הזאת. על פניו, פסטיבל בירה בסנטר, בשישי, ביולי, נשמע כמתכון בטוח לאסון. כל העולם ומשפחתו מגיעים לאכול קציצות ביריד האוכל, חוץ מבן ה-14 שהחליט שהוא ילד אימו וברח מההורים לאכול גלידה במקדונלדס. עמוס, צפוף ולא קשור לבירה.
לאירוע הזה הלכנו ומאחד מאירועי הבירה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה חזרנו.
אם אתכחש לרגע למיזנטרופיה, יריד האוכל הביתי בסנטר הוא בדיוק המקום בו צריך להתקיים יריד בירה, בהנחה שהמבשלים והמבשלות לא מסתפקים בשכמותנו, בירגיקס הששים אלי פסטיבלים נידחים בשעות לא הגיוניות. בקרב קהל מזדמן, רעב וצמא מסתתר פוטנציאל רב למצוא שתיינים חדשים, או להעביר שתיינים ותיקים מדת הקרלסברג-גינס-פאולנר לחיקה החמים של סצינת הבוטיק. דוכני הבירה נדחסו לאחד מהמפלסים הצרים שמשקיפים על הרחבה המרכזית של יריד האוכל. החללים הגדולים יותר בקומה נתפסים על ידי דיירי הקבע של היריד וזאת אולי הביקורת היחידה שיש לי על אתמול: היה צר וצפוף, גם לשותים וגם לעוברים ושבים שבסך הכל רצו לרדת מאמריקן אפרל לחנות הכל בדולר. היה קשה במיוחד למסתייעים בכסאות גלגלים והליכונים, ולמובילים עגלות ילדים וגם למבקרים, שרצו לתקשר עם המבשלים. עם זאת, מתחם הבירה היה המשך ישיר לדוכני האוכל וזאת החוזקה שלו; לו היו ממקמים אותו באזור אחר ומרווח יותר בבניין, נניח באחד המעברים או ברחבה של הבניין השני, ההקשר היה מתמסמס וכך גם הרבה מהקהל הפוטנציאלי. כטבעונית, שלפני פסטיבלים דואגת ללכת לאכול בידיעה שמאירועי בירה בהם האוכל המוגש מתמצה בנקניקיות ובביגלה בדוכנים, המיקום שיחק לטובתי. היה חם מדי בשביל תבשילים, אבל הכנתי את המערכות הפנימיות בעזרת פיתה דרוזית עם חומוס, חצילים וטאבולה.
ספרתי 13 מציגים, שהיוו תמהיל מייצג לתעשיה: מחד, מבשלים ביתיים שזו להם הפעם הראשונה של מזיגה מול קהל (מבשלת שלושת החתולים מקרית ביאליק). מאידך, מבשלות בוטיק גדולות עם נקודות מכירה בפריסה ארצית (ג'מס, אחוזת בית). באמצע: שועלי פסטיבלים ותיקים שאולי תיכף יהפכו למסחריים (גופר'ס, לאפינג בודהה). עוד הציגו: מבשלות בוטיק ברשיון – דאנסינג קאמל שכמעט אף פעם לא יוצאים מגבולות העיר ואייזיס ממושב דקל בנגב שכמעט אף פעם לא מגיעים לעיר; גל'ס, ללה, רונסטאר, השחר והבשורה – כולם מאזור greater מבואות ירושלים; ומייבירוביץ' מעמק חפר.
רואים את הלוח והכיתוב בגיר? אותי זה קונה.
כהרגלנו בקודש, החשאי ואני התמקדנו בהתחלה במבשלים חדשים ובבירות שטרם שתינו. הדוכן הראשון שזכה לקבל את מעותינו (5 ₪ לטעימה 100 מ"ל, יותר לשליש; אנחנו קנינו טעימות) התהדר בעמדת מזיגה ספונת עץ, בלוגו הנושא את הספרה 4 ובשם RonStar, אותו הוא חולק עם קוטל עשבים. אמרו לי שהמבשלה מזגה גם בנוקיה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב. פתחנו בלאגר מעושן ובאמרילו פייל אייל. הלאגר המעושן היה מריר ומרענן, טיפה חמוץ בסיומת ועם פחות מדי עשן לטעמי, אבל בדיקטטורה שלי, אין דבר יותר מדי עשן. בעולם האמיתי היא בוודאי נכשבת למעושנת ולמרות ההתקטננות שלי, זאת בירה מהנה לשתיה. האמרילו אף היא היתה עדינה. הבירה קרויה על שם סוג הכשות הדומיננטית בה. מי ששתה את אלכסנדר גרין ואת ההודית המכוערת של רונן-שריגים, יזהה את האמרילו, שאחראית על הניחוחות והטעמים האשכוליתיים. כאן האמרילו כמעט ולא הורגשה. המרירות והארומה היו עדינים מאוד. בירה חביבה, אבל המעושנת היתה מוצלחת יותר. כך או כך, החשאי ואני סיכמנו שזה היה סיפתח ראוי לסבב הטעימות.
המשכנו במבשלת הבשורה, המבשלה הביתית של מתי מהבלוג,שאת תוצריה טעמנו לראשונה באירוע הסטאוט שנערך בנינקאסי בחורף. מתי הציג שתי בירות, את בטי, סטאוט עם ארומות עדינות של קליה, שניכרת גם בטעם וטיפה בסיומת, מרירות, טעמי קפה דומיננטיים וטיפה חמצמצות. הבירה עברה כברת דרך בארבעת החודשים האחרונים והיא בהחלט אופציה ראויה לחובבי הסטאוטים הטיפה יותר אגרסיביים מגינס-מרפי'ס. דולסה, רד אייל בלגית, היא בירה עכורה ואדמדמה, שבלגימה ראשונה עוטפת את חלל הפה בחמצמצות. אחרי שמחכים קצת החמיצות מתעדנת ומפנה מקום לטעמי לתת. בכוס הריקה הרחנו מעט עשבוניות כשותית. פחות התרשמנו ממנה, אבל יש לנו סבלנות ואנחנו מחכים להזדמנות הבאה לשתות ממנה.
(אין תמונות מהדוכן המושקע של הבשורה, כי חלק תחתון של בחורה בסקיני וחוטיני שמחזיקה בקבוק בירה לא בא לי בטוב בפרסומות ללאגרים מסחריים, אז על אחת כמה וכמה בבירות בוטיק).
כשהגענו לדוכן של לאפינג בודהה אמרתי לוובה שתפעל, שרק באתי להגיד שלום, ושאני מתמקדת בבירות שטרם טעמתי. השלום התפתח ללגימת בירה חדשה, בנוהל הרגיל של הלאפינג בודהה. המבשלה משתתפת בהרבה אירועים וכמעט לא קורה שהבודהות לא מגישים משהו חדש. לא בטוחה אפילו אם יש להם בירות קבועות בתפריט. הפעם – דורטמונדר, לאגר בהירה שמקורה בדורטמונד שבגרמניה. שכחתי לכתוב רשמי טעימה אבל טעמתי את המקור לפני כמה חודשים, DAB בפחית שדרור הביא מאחת מנסיעותיו. הבירה של הבודהות, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא דומה לה וזאת מחמאה, כי הDAB היתה סתם עוד בירה אנמית ומסחרית. אבל שוב, אין רשמי טעימה. סליחה.
עבור שלושת החתולים, שהם בעצם שני מבשלים מקרית ביאליק, זו היתה הפעם הראשונה של הטעמה מול קהל. החשאי, בת הדודה מאמריקה ואני חלקנו 4 דגימות: אמריקן פייל אייל יבשה קמעה, מרירה, אבל לא מפילה; ספטמברפסט – לאגר וינאי מתקתק ודבשי בריח, מריר עם סיומת מתוקה ופרחונית ומרקם שמנוני מעט; Kosher Stout, יעני אויסטר סטאוט בלי האויסטר עם ריח טיפה אלכוהולי ושוקולדי, טעם אלכוהולי מדי אבל גם מריר ויבש, גוף בינוני ודומיננטיות של קפה וקליה בסיומת; ו-ESB ענברית, עם ריחות של לתת וטיפה פירותיות, קצת מימית, מרירה ועם סיומת גרעינית. החשאי ואני חיבבנו את הסטאוט ואהבנו מאוד את הESB. בת הדודה מאמריקה העדיפה את הספטמברפסט. החתולים הציגו בערך 6 בירות מסוגים שונים ואני מקווה שיצא לנו לדגום את הבאות בקרוב.
שתינו שוב את הרד אייל התפוזית והמצוינת של מבשלת ללה, שהפכה לשחקנית קבועה בפסטיבלים, קינחנו בIBA של מייבירוביץ ושמנו פעמינו לפלאפל, מרוצים מאירוע מוצלח, מבירות טובות ובעיקר מסלבריטי ספוטינג היסטרי: חוזה מדינת דיזנגוף סנטר, שמואל פלאטו שרון, שנכנס למספרה (עם שנדלייר שמשתלשל מהתקרה! שנדלייר!!), ליד הדוכנים.
להתראות בעוד שבועיים בלונגשוט במרינה בהרצליה.
הבירה זהובה-ענברית ועכורה קמעה, עם ראש קצף גדול ונאה. הבירה יפה, אבל יו"ר הפורום טוען שהיא אמורה להיות שקופה יותר. מהיכרות עם הכשות ציפיתי לאותן ניחוחות של ספרינג מנגו/ גויאבה/ אננס, אבל במקומן האף פגש בארומה יבשה ועשבונית, עם טרופיות קלושה ביותר. בפה: בצק עוגיות, גרעיניות ורק מעט מרירות. אני אוהבת גרעיניות בבירה, אבל כנראה זאת לא היתה המטרה. היו"ר אומר שהבירה טריה מדי ולא התיישנה מספיק, אולי בגלל ביקוש-יתר ביחס לאפשרות האספקה. הגוף בינוני, הגיזוז תוקפני מדי עבורי – החשאי העיר לא מזמן שלאחרונה אני נוטה לחבב בירות עם גיזוז קל מאוד.
קוראים ושותים - בלוג בירה 