זהב בפתח תקווה

(המשך עלילות השתיה שלנו בשווייץ יבוא בהמשך. בינתיים, חזרה לפורמט הקבוע, שנזנח בחודשיים האחרונים)

הזמן: שני בערב, השעה השמחה
המקום: הג'מס, פתח תקווה
השותים: פורום חובבי הבירה עובדי ענף הפרמצבטיקה בקרית מטלון רבתי
הנשתה: Jem's Golden Ale

במפגש אקראי בקו 66 עם נתיב, מנהל הבר של הג'מס, למדתי שהג'מס, שרץ על תפריט בירות קבוע מאז הקמתו (עם יציאה משות"פת עם מגזין בלייזר של בראון אייל מבוקבק), חובק בירה חדשה המבושלת עם כשות מזן סיטרה, שמעניק ניחוחות טרופיים. חיש מייד הוקלדו מיילים, נקבעו מועדים שנדחו כי חברי הפורום עובדים בענף תובעני שדורש התייצבות במסיבות חנוכה בגני ילדים ורביצה במיטה עקב מיחושים ומכאובים שונים ומשונים. קצת נלחצנו כי נאמר לנו שהבישול נסיוני ועדיין לא ידוע אם הוא יכנס לרפרטואר הקבוע בברזים של הפאב, אבל לבסוף תזמנו תאריך ושעה שמתאימים לכל חברי הפורום.

התכנסנו על הבר בשעה השמחה והנדיבה, יחסית לפאבים בארצנו (1+1) והזמנו שלישים של הבירה החדשה, שעדיין מצויה בברזים, אולם בהתאם למעמדה הנסיוני, (עדיין?) איננה ממותגת ומשולטת. ג'מס גולדן איילהבירה זהובה-ענברית ועכורה קמעה, עם ראש קצף גדול ונאה. הבירה יפה, אבל יו"ר הפורום טוען שהיא אמורה להיות שקופה יותר. מהיכרות עם הכשות ציפיתי לאותן ניחוחות של ספרינג מנגו/ גויאבה/ אננס, אבל במקומן האף פגש בארומה יבשה ועשבונית, עם טרופיות קלושה ביותר. בפה: בצק עוגיות, גרעיניות ורק מעט מרירות. אני אוהבת גרעיניות בבירה, אבל כנראה זאת לא היתה המטרה. היו"ר אומר שהבירה טריה מדי ולא התיישנה מספיק, אולי בגלל ביקוש-יתר ביחס לאפשרות האספקה. הגוף בינוני, הגיזוז תוקפני מדי עבורי – החשאי העיר לא מזמן שלאחרונה אני נוטה לחבב בירות עם גיזוז קל מאוד.

לסיכום? לא משהו. יש בג'מס אופציות טובות יותר, הדארק לאגר לדוגמא (ולא תועפות האלכוהול ההו-כה-פופולאריות המסתופפות תחת הכותרת ג'מס 8.8). בכל זאת, אני שמחה על בישולה של הגולדן אייל ועל מכירתה, שמעידה על שאיפה לצאת מאזור הנוחות בו נמצאת המבשלה מפתיחתה, לפני כשלוש שנים. הגשתה של הבירה בפאב של המבשלה מאפשרת לקבל משוב מהקהל וללמוד מטעויות לפני בישול והפצה סדירה וממותגת.

מודעות פרסומת

פסטיבירה בסנטר

הזמן: שישי, אמצע יולי, כשהאויר הפך למים
המקום: דיזינגוף סנטר, הבניין האפל
השותים: החשאי, בת הדודה מאמריקה (שכבר כמעט שנה מתגוררת בגבעתיים, אבל למה לקלקל?)
הנשתות: בירות בוטיק ישראליות.

בדרך הביתה, אחרי חצי מנה ורימונדה אצל הקוסם, חשבתי לעצמי שאני ממש הולכת ליהנות מכתיבת הרשומה הזאת. על פניו, פסטיבל בירה בסנטר, בשישי, ביולי, נשמע כמתכון בטוח לאסון. כל העולם ומשפחתו מגיעים לאכול קציצות ביריד האוכל, חוץ מבן ה-14 שהחליט שהוא ילד אימו וברח מההורים לאכול גלידה במקדונלדס. עמוס, צפוף ולא קשור לבירה.

לאירוע הזה הלכנו ומאחד מאירועי הבירה המוצלחים ביותר בשנה האחרונה  חזרנו.

פסטיבל בירות בוטיק בדיזנגוף סנטר

אם אתכחש לרגע למיזנטרופיה, יריד האוכל הביתי בסנטר הוא בדיוק המקום בו צריך להתקיים יריד בירה, בהנחה שהמבשלים והמבשלות לא מסתפקים בשכמותנו, בירגיקס הששים אלי פסטיבלים נידחים בשעות לא הגיוניות. בקרב קהל מזדמן, רעב וצמא מסתתר פוטנציאל רב למצוא שתיינים חדשים, או להעביר שתיינים ותיקים מדת הקרלסברג-גינס-פאולנר לחיקה החמים של סצינת הבוטיק. דוכני הבירה נדחסו לאחד מהמפלסים הצרים שמשקיפים על הרחבה המרכזית של יריד האוכל. החללים הגדולים יותר בקומה נתפסים על ידי דיירי הקבע של היריד וזאת אולי הביקורת היחידה שיש לי על אתמול: היה צר וצפוף, גם לשותים וגם לעוברים ושבים שבסך הכל רצו לרדת מאמריקן אפרל לחנות הכל בדולר. היה קשה במיוחד למסתייעים בכסאות גלגלים והליכונים, ולמובילים עגלות ילדים וגם למבקרים, שרצו לתקשר עם המבשלים. עם זאת, מתחם הבירה היה המשך ישיר לדוכני האוכל וזאת החוזקה שלו; לו היו ממקמים אותו באזור אחר ומרווח יותר בבניין, נניח באחד המעברים או ברחבה של הבניין השני, ההקשר היה מתמסמס וכך גם הרבה מהקהל הפוטנציאלי. כטבעונית, שלפני פסטיבלים דואגת ללכת לאכול בידיעה שמאירועי בירה בהם האוכל המוגש מתמצה בנקניקיות ובביגלה בדוכנים, המיקום שיחק לטובתי. היה חם מדי בשביל תבשילים, אבל הכנתי את המערכות הפנימיות בעזרת פיתה דרוזית עם חומוס, חצילים וטאבולה.

ספרתי 13 מציגים, שהיוו תמהיל מייצג לתעשיה: מחד, מבשלים ביתיים שזו להם הפעם הראשונה של מזיגה מול קהל (מבשלת שלושת החתולים מקרית ביאליק). מאידך, מבשלות בוטיק גדולות עם נקודות מכירה  בפריסה ארצית (ג'מס, אחוזת בית). באמצע: שועלי פסטיבלים ותיקים שאולי תיכף יהפכו למסחריים (גופר'ס, לאפינג בודהה). עוד הציגו: מבשלות בוטיק ברשיון – דאנסינג קאמל שכמעט אף פעם לא יוצאים מגבולות העיר ואייזיס ממושב דקל בנגב שכמעט אף פעם לא מגיעים לעיר; גל'ס, ללה, רונסטאר, השחר והבשורה – כולם מאזור greater מבואות ירושלים; ומייבירוביץ' מעמק חפר.

רואים את הלוח והכיתוב בגיר? אותי זה קונה.

כהרגלנו בקודש, החשאי ואני התמקדנו בהתחלה במבשלים חדשים ובבירות שטרם שתינו. הדוכן הראשון שזכה לקבל את מעותינו (5 ₪ לטעימה 100 מ"ל, יותר לשליש; אנחנו קנינו טעימות) התהדר בעמדת מזיגה ספונת עץ, בלוגו הנושא את הספרה 4 ובשם RonStar, אותו הוא חולק עם קוטל עשבים. אמרו לי שהמבשלה מזגה גם בנוקיה, אבל אני לא זוכרת הרבה מאותו ערב. פתחנו בלאגר מעושן ובאמרילו פייל אייל. הלאגר המעושן היה מריר ומרענן, טיפה חמוץ בסיומת ועם פחות מדי עשן לטעמי, אבל בדיקטטורה שלי, אין דבר יותר מדי עשן. בעולם האמיתי היא בוודאי נכשבת למעושנת ולמרות ההתקטננות שלי, זאת בירה מהנה לשתיה. האמרילו אף היא היתה עדינה. הבירה קרויה על שם סוג הכשות הדומיננטית בה. מי ששתה את אלכסנדר גרין ואת ההודית המכוערת של רונן-שריגים, יזהה את האמרילו, שאחראית על הניחוחות והטעמים האשכוליתיים. כאן האמרילו כמעט ולא הורגשה. המרירות והארומה היו עדינים מאוד. בירה חביבה, אבל המעושנת היתה מוצלחת יותר. כך או כך, החשאי ואני סיכמנו שזה היה סיפתח ראוי לסבב הטעימות.

המשכנו במבשלת הבשורה, המבשלה הביתית של מתי מהבלוג,שאת תוצריה טעמנו לראשונה באירוע הסטאוט שנערך בנינקאסי בחורף. מתי הציג שתי בירות, את בטי, סטאוט עם ארומות עדינות של קליה, שניכרת גם בטעם וטיפה בסיומת, מרירות, טעמי קפה דומיננטיים וטיפה חמצמצות. הבירה עברה כברת דרך בארבעת החודשים האחרונים והיא בהחלט אופציה ראויה לחובבי הסטאוטים הטיפה יותר אגרסיביים מגינס-מרפי'ס. דולסה, רד אייל בלגית, היא בירה עכורה ואדמדמה, שבלגימה ראשונה עוטפת את חלל הפה בחמצמצות. אחרי שמחכים קצת החמיצות מתעדנת ומפנה מקום לטעמי לתת. בכוס הריקה הרחנו מעט עשבוניות כשותית. פחות התרשמנו ממנה, אבל יש לנו סבלנות ואנחנו מחכים להזדמנות הבאה לשתות ממנה.

(אין תמונות מהדוכן המושקע של הבשורה, כי חלק תחתון של בחורה בסקיני וחוטיני שמחזיקה בקבוק בירה לא בא לי בטוב בפרסומות ללאגרים מסחריים, אז על אחת כמה וכמה בבירות בוטיק).

כשהגענו לדוכן של לאפינג בודהה אמרתי לוובה שתפעל, שרק באתי להגיד  שלום, ושאני מתמקדת בבירות שטרם טעמתי.  השלום התפתח ללגימת בירה חדשה, בנוהל הרגיל של הלאפינג בודהה. המבשלה משתתפת בהרבה אירועים וכמעט לא קורה שהבודהות לא מגישים משהו חדש. לא בטוחה אפילו אם יש להם בירות קבועות בתפריט. הפעם – דורטמונדר, לאגר בהירה שמקורה בדורטמונד שבגרמניה. שכחתי לכתוב רשמי טעימה אבל טעמתי את המקור לפני כמה חודשים, DAB בפחית שדרור הביא מאחת מנסיעותיו. הבירה של הבודהות, אם אני זוכרת נכון, בכלל לא דומה לה וזאת מחמאה, כי הDAB היתה סתם עוד בירה אנמית ומסחרית. אבל שוב, אין רשמי טעימה. סליחה.

עבור שלושת החתולים, שהם בעצם שני מבשלים מקרית ביאליק, זו היתה הפעם הראשונה של הטעמה מול קהל. החשאי, בת הדודה מאמריקה ואני חלקנו 4 דגימות: אמריקן פייל אייל יבשה קמעה, מרירה, אבל לא מפילה; ספטמברפסט – לאגר וינאי מתקתק ודבשי בריח, מריר עם סיומת מתוקה ופרחונית ומרקם שמנוני מעט; Kosher Stout, יעני אויסטר סטאוט בלי האויסטר עם ריח טיפה אלכוהולי ושוקולדי, טעם אלכוהולי מדי אבל גם מריר ויבש, גוף בינוני ודומיננטיות של קפה וקליה בסיומת; ו-ESB ענברית, עם ריחות של לתת וטיפה פירותיות, קצת מימית, מרירה ועם סיומת גרעינית. החשאי ואני חיבבנו את הסטאוט ואהבנו מאוד את הESB. בת הדודה מאמריקה העדיפה את הספטמברפסט. החתולים הציגו בערך 6 בירות מסוגים שונים ואני מקווה שיצא לנו לדגום את הבאות בקרוב.

שתינו שוב את הרד אייל התפוזית והמצוינת של מבשלת ללה, שהפכה לשחקנית קבועה בפסטיבלים, קינחנו בIBA של מייבירוביץ ושמנו פעמינו לפלאפל, מרוצים מאירוע מוצלח, מבירות טובות ובעיקר מסלבריטי ספוטינג היסטרי: חוזה מדינת דיזנגוף סנטר, שמואל פלאטו שרון, שנכנס למספרה (עם שנדלייר שמשתלשל מהתקרה! שנדלייר!!), ליד הדוכנים.

להתראות בעוד שבועיים בלונגשוט במרינה בהרצליה.

Beers2012 – לקראת התערוכה

הזמן: רביעי בערב
המקום: חדר ישיבות בקומת הקרקע של היכל הספורט יד אליהו, היכל נוקיה בשבילכם, הצעירים.
השותים: מי שהיחצ"נים של תערוכת הבירה הזמינו  לטעימה
הנשתים: בהמשך הרשומה

שבוע הבא הולך להיות קשה. הוא יפתח בכנס מהעבודה, יסתיים בבכחנליית יום הולדת ובאמצע הדובדבן שבקצפת, החגיגה שבהיכל שלה כל השנה אני יושבת ומחכה. Beers 2012 תערוכת הבירה ביד אליהו. היום הוזמנו לטעימה של בירות בוטיק ישראליות שיימזגו ביומיים האלה: חלקן חדשות שמושקות בתערוכה או שבושלו במיוחד בכמות מוגבלת לכבודה, אחרות כבר מוכרות ונמכרות ומקצתן סיידר. אני לא אוהבת סיידר, במיוחד לא את אלה היבשים. ניסיתי לאהוב פעם כשגרתי באנגליה אבל זה לא זה. תפוחים, יעיד החשאי, טובים לטארט טאטן. אנחנו כותבים בלוג בירה אז נחזור לעיקר, לפי סדר הטעימה.

על אחוזת בית – אלנבי ממבשלת המעיין באשדוד שמעתי לא מזמן ונכונה לי הפתעה חיובית ביחס לתיאורי הזוועה שליוו את הדיווח על שתייתה. בקומוניקט כתוב שזאת "בירת לאגר אדמדמה ממיטב המסורת הבווארית". יצא לנו לשתות אי-אלו בירות בוואריות בחיינו, ואחוזת בית קרובה לבוואריה כמו שרח' אלנבי קרוב למדרחוב הראשי של מינכן. צבעה יתר חום-נחושת עכור, יש לה ריחות של דבש ולתת קלוש ואלכוהול שמורגש מדי גם באף וגם בפה בשביל בירה בחוזק 5.3%. היא אנמית מאוד בפה וממהרת להסתלק משם.

בירת הPrivate Lavel הוגדרה בקומוניקט כשת"פ של מבשלת הדובים ומבשלת העם, שזה מצחיק, כי זה בערך כמו שאני אודיע על שיתוף פעולה ביני לבין עצמי. אותם אנשים עומדים מאחורי שני הפרוייקטים, רק שהדובים לא מציגים בתערוכה באופן רשמי ואילו מבשלת העם מגיעה בתור עצמה – שירות בישול למותגי בירה נטולי מבשלה משל עצמם. הפרייבט לייבל נראית יותר בווארית מהבירה של אחוזת בית: צהבהבה, עכורה ואטומה עם ראש קצף. יש בה ריח קלוש ומעניין של עשבוניות וגם פירותיות (ליצ'י, אמר החשאי). היא מרירה מאוד ועם סיומת ארוכה ויבשה. בירה טובה ולא מפתיעה בכשותיותה (שני סוגים – הלרטאו הגרמנית וצ'ינוק האמריקאית), בהתחשב בנפשות הפועלות. היא נעשית אפילו טובה יותר בלגימה השניה והשלישית. פאן לי, אמרה אמי הרוחנית לאה שנירר וצדקה.

אחריה הגיעה בירה מלכה חיטה. איזו התרגשות! הבירה הרביעית בלבד עד היום שהוציאה המבשלה המופלאה מהגליל המערבי, שקיימת כבר 5-6 שנים. מלכה הביאה לנו את האדמונית – אחת מהישראליות האהובות עלי ביותר בכל הזמנים ואת הבהירה – סייזון מגניב במיוחד. אפילו נסענו לבקר במבשלה בקיץ האחרון מרוב שאנחנו אוהבים את בירה מלכה. אך כגודל הציפיות כך גודל האכזבות and then some. הבירה דווקא התחילה בסדר – הצבע נכון, הריח יותר מדי מסטיקי, הבירה מימית מדי, המרירות בטעם לא במקומה (שלמיטב הבנתנו אינה מגיעה מכשות) ונעדרת חמיצות ומתקתקות שחיטה בווארית דורשת.  מה לעזאזל קרה שם? אנחנו מתים על בירות חיטה, מתים על מבשלת מלכה והאנטי קליימקס היה גדול וכואב. משהו שם התפספס בגדול. אין לי אלא לקוות שנפלנו על בקבוק או אצווה שלא סגורה על עצמה ושבפעם הבאה שננסה אותה (וננסה – בטח שניתן הזדמנות נוספת) היא תהיה אחרת. "מזכיר לי ויינשטפן", אמרה מי שישבה לשמאלי. הלוואי.

מהנקודה הזאת אפשר רק לעלות, והנה עלינו לג'מס בלייזר, ששוב בושלה ושתימזג בתערוכה בדוכן של המגזין בלייזר ולא בעמדה של ג'מס, שיגישו את הרפרטואר הרגיל שלהם. אהבנו את הבירה כששתינו אותה לפני כמה חודשים ואנחנו אוהבים אותה גם עכשיו. יש לה ריח גרעיני, קליה, קפה וקצת אשכוליות, טעם מריר וקלוי, קפה ומעט מדורה, גיזוז עדין וחלקה לשתיה. אם לסכם – טעים. נחמד שיש עוד הזדמנות לשתות אותה.

הבאה בתור – מבשלת שפירא, עם Jack's Winter Ale. שפירא זאת מבשלה שנפתחה בקיץ ומעסיקה כברומאסטר את יוחאי קודלר שהקים את מבשלת הנגב. החשאי ואני דגמנו את שתי הבירות שהמבשלה משווקת, הPale AleוהOatmeal Stout בפסטיבל הבירה של יואב יהודה. אנחנו משתדלים לא לסקור בירות בפסטיבלים, בטח לא בירות מסחריות שניתן להשיג ולהתעמק בהן גם מחוץ לאירועים מיוחדים. בגלל עומס אלכוהולי עדיין לא יצא לנו לטעום ולכתוב על המבשלה (לתוהים מה בתכנית הבלוג ל2012, אז הנה תוכנית לרשומה עתידית). ממה שאנחנו זוכרים הבירות היו מאוזנות מאוד ונכונות. הג'ק, שמיושנת עם שבבי עץ שהושרו בוויסקי ג'ק דניאלס לא. זאת בירה עכורה ומעוננת, שנראית כמו הסוף של הבקבוק. הבירה הריחה לי ממי ורדים, סוכריה ומלפפון, המרירות שלה לא נעמה לי בכלל. טעמתי גם טופי ומעט חמצמצות. מרקמה חלק מדי, הסיומת לא נעימה. זין, כתבתי על עותק הקומוניקט שקיבלתי. איזו אכזבה.

מבשלת הגולן בישלה לקראת הפסטיבל את העוג החורפית, חיטה דאבל בוק. זוהי בירת חיטה חזקה, עם 7.5% אלכוהול וצבע כהה מאוד יחסית לחיטה (אבל לא חום כהה דופלבוקי). היה לה ראש קצף נחמד ריח שהזכיר לחשאי בננה רקובה ולי, כמו גם למסובים אחרים, הזכיר את האימרה הפולנית "זה לא רקוב, זה דבש". אחרי שניה התחלתי להרגיש גם ריח פנולי, כמו פלסטיק של פלסטר. היא חמצמצה אבל יש בה גם מתיקות, מאוד חלקה בפה ובסיומת שלה מופיעים אלמנטים חיטתיים כדוגמת מסטיק ובננה.

הטריפל של מבשלת פאבו תושק לראשונה בפסטיבל . (תיקון טעות: הטריפל הושקה בקיץ ואף נמזגה בשטרן, מה שאומר שיכול להיות שאפילו שתיתי אותה. תודה לילדה השוודית המתה על התיקון) היא בעלת 9% אלכוהול, צבעה נחושת עכור, והקצף הדליל מתפוגג במהירות אחרי המזיגה. יש לה ריח פירותי וקלוש שנעם לי למדי וטעם מריר ועשבוני. כשות אמריקאית בולטת בארומה ובטעם. לא מפילה, אבל לא רעה כלל וקלילה לשתיה ביחס לאחוזי האלכוהול הגבוהים. יש לי הרגשה שהיא תצבור פופולאריות.

לאחר מכן שתינו את הטריפל הבלגי של מבשלת שריגים, ה-love child (או הממזר?) של מבשלת רונן ושל עמק האלה, מבשלה שנפתחה רשמית השבוע ושמעניינת אותי מאוד. אם האדמונית של מלכה זאת אחת הישראליות האהובות עלי בכל הזמנים, אז ההודית המכוערת של רונן זאת הישראלית האהובה עלי בכל הזמנים נקודה. (ונכון לעכשיו). הטריפל הבלגי מגיע מסדרת הבירות של מבשלת עמק האלה, שמבשלת את בירת החיטה הטובה ביותר מבין הישראליות שטעמנו, והיא בלגית כמו סנדרה קים (אזהרת אירוויזיון), אם לא יותר. צבעה זהבהב עכור. היא כבדה והאלכוהול ניכר בטעם שלה ובריח המתוקים מאוד. 9.2% הופכים אותה לשיאנית האלכוהול של ערב הטעימות.

קינחנו באלכסנדר בלאק, שיצאה עוד בשנה שעברה ומבושלת ומופצת מאז. זאת בירת פורטר חומה כהה ואטומה עם ראש קצף קטן בצבע חום בהיר, ריחות של קלייה וקפה שעשו לי טוב וטעם שאף הוא עשה לי טוב: מריר מאוד, מאוד, מאוד. יותר קיצוני מהג'מס בלייזר. הסיומת מרירה אבל קצרה (זה קטע כזה בבירות של מבשלת אלכסנדר).

סיכום? עזבו, בואו לBeers במקום.

שיבוש

זאת הרשומה ה-100 בבלוג. התלבטתי אם לחגוג את המספר – את הדבקות שלי במשימה, מה שבכלל לא נלקח כמובן מאליו. בסוף החלטתי לא לציין את זה באופן מיוחד (מה זה אופן מיוחד? בקבוק שימאיי כחול?) ופשוט לכתוב על מה שהיה אמור להיות השיא של סוף השבוע שבילינו בדרום – ביקור במבשלת אייזיס במושב דקל. בסוף לא נסענו לדקל. קרוב מדי למוקד העניינים. חזרנו הביתה בכביש 40, עקפנו את באר שבע.

כשחזרנו הביתה פתחתי את המקרר ושלפתי את הבקבוק הראשון שנתקלתי בו – בראון אייל פרי השת"פ של בלייזר, מבשלת ג'מס ושקד/ דרך היין. ייצורה של הבירה הופסק וקשה להשיגה, אבל המוכרים הנחמדים שבסניף בקניון G צמרת הזמינו לי שני בקבוקים, אולי מהמלאי של הסניף הראשי ברח' החשמונאים.

זאת בירה טובה. ריח, טעם וטעם לוואי של קליה, פירות בפה. עשירה למדי אבל זאת לא בירה שמרגישים רע כששותים אותה בחום של אוגוסט. יש לי עוד בקבוק בבית, אבל היה נחמד אם היו ממשיכים לייצרה.

לסגור פינה

הזמן: שני בצהריים, פגישת עבודה
המקום: ג'מס, קרית מטלון
השותים: אני וקולגה
הנשתה: Jems Pils (עמ' 108)

פגישת עבודה זימנה אותי לשבת על הבר בג'מס גם השבוע. עם כל הכבוד לדוכני השניצלים וחביתות הירק של הex-cons שנמצאים בכל חלקה טובה בקרית מטלון, הג'מס מהווה את היתרון הבולט במיקום של מקום עבודתי הנוכחית (הג'מס וקו אוטובוס ישיר מהבית, שאמנם חוצה את הסחי שקרוי ציר ז'בוטינסקי, אבל יצא בזול מהרפורמה המוזרה).

אמנם התמבסטתי לגמרי מהדארק לאגר בפעמים האחרונות שלגמתי אותו, אבל המשימה מכתיבה לי משמעת סיעתית, אז הזמנתי את הבירה האחרונה של הג'מס שלא שתיתי במסגרת הבלוג, הג'מס פילז, במחשבה שבפגישה העסקית הבאה אוכל שוב לערסל בין כפות ידי שליש של דארק לאגר באמצע היום. כבר יצאתי כאן לא פעם ולא פעמיים בהצהרות די שליליות על פילזנר, ולא פעם ולא פעמיים ההצהרות שלי לא עמדו במבחן הטעימה וכך גם הפעם. אם להודות על האמת, הגעתי עם ציפיות גבוהות אחרי ההצלחה של הדארק לאגר ואני שמחה לכתוב שלא התאכזבתי. נוזל בצבע זהב צהוב – איזו הגדרה ג'קסונית מצדי – טעמי לתת וקלילות שמתאימה לצהרי יום קיץ בעבודה.

במגמת עליה

הזמן: שלישי בצהריים
המקום: פאב הג'מס, פתח תקווה
השותים: אני, בפגישה עסקית
הנשתה: Jems Dark Lager  (עמ' 111)

פגישה עסקית שהיתה יכולה להתקרא ביזנס לאנץ' לו לא הייתי מגיעה אליה בבטן מלאה מקרואסון שקדים שמנמן וחמדמד שבלסתי בבוקר לוותה בשליש של הלאגר הכהה של ג'מס. שתינו אותו לפני מס' שבועות באירוע הבירה בקניון האלפיון וממש, ממש התלהבנו. החשאי שאל את צמד הברומאסטרים שנכחו במקום אם זאת בירה חדשה. כלקוחות שמזדמנים למקום מעת לעת כבר שתינו אותה בעבר אבל היא היתה כל כך טעימה ולא הזכירה את הפעמים הקודמות ששתינו אותה. לתת עם טעמי קליה קלים שבקלים, גיזוז ממש כיפי וארומה חמימה של דגנים וקרמל.

לא יודעת מה עוללו שם למתכון, אבל הדארק לאגר ממש השתפרה. אם אתם באזור קרית מטלון היפהפיה מומלץ לבקר ולשתות.

 

מרכז אירופה פינת פתח תקווה

הזמן: אתמול, 10 שנים בדיוק מהדייט הראשון שלנו
המקום: פראג הקטנה באלנבי
השותים: החשאי ואני
הנשתים: Edelweiss Snowfresh (עמ' 25), Erdinger Weissbier (עמ' 44), Gambrinus (עמ' 106)

לפני פראג הקטנה היינו בג'מס בפתח תקווה בצהריים. החשאי הגיע אחרי הפיזיותרפיה ומאחר וזאת באמת אחת מהאופציות היחידות הסבירות באזור חוץ מסביח וחביתות ירק שוחות בשמן, ביקרנו שם שוב בפעם השלישית מאז פתיחת הבלוג. יש עוד שתי בירות של הג'מס שלא שתינו – הלאגר והפילס – ויש גם את הבירה של בלייזר. החלטתי להמתין עם השתיים שמתועדות בספר ונאלצתי שוב לוותר על הבירה של בלייזר, כי בעוד שבדרך היין ליד הבית אפשר לקנות בקבוקים, בחנות המפעל חסר. חזרנו לאמבר אייל ולחיטה, שנטעמו שונה מהפעם שעברה. אולי זה אנחנו, אולי זה הבישול. סלט השוק, אגב, מעולה. אני לא נוהגת להזמין סלטים כשאני אוכלת בשוק, אבל אחרי שהחשאי הזמין את המנה בפעם האחרונה זאת הבחירה הצמחונית המועדפת עלי במקום: עגבניה, מלפפון וצנונית חתוכים גס, המון כוסברה ורצועות בצל ירוק, שמן זית טוב, לימון וזהו. גן עדן.

בערב נסענו לאלנבי. חשבנו שיש אירוח של מבשלה ישראלית בברז אבל כשהגענו נוכחנו לגלות שאין שם שומדבר מיוחד. אם לא היינו משלמים על חניה בטח היינו חוזרים הביתה או מדרימים לפלורנטין, אבל בגלל עסקת החליפין עם אחוזות החוף – 10 ש"ח תמורת מלבן אספלט תחום בפסים לבנים – החלטנו להשאר בסביבה. ניסינו למצוא מקום בנחלת בנימין אבל הכל נראה שקט או מעושן מדי, בנורמנ'ס היה צפוף, הברזים בסלון ברלין לא רעים בכלל אבל המקום היה קצת מעושן ואת המנזר החשאי ממש שונא.  בלית ברירה נכנסנו לפראג הקטנה. זה הזמן לגלות שהחשאי, בחור יקר שכמותו, הוא צ'כופוב. הוא סבבה עם קפקא, מסתדר עם סקודה (בעיקר עם תעשיית הנשק אבל גם עם הרכבים מאז שהחברה נמכרה לפולקסווגן) ומחבב את "התקווה" על שבעת בתיה, שנגנבה במלוא עזוז מסמטנה. אבל כשזה מגיע לבירה צ'כית הוא מאוד מתבאס שהגרמנים נעצרו בסודטים בשנות ה-30.

לדבריו, ברגע שהוא מריח כשות מסוג סאאז, הוא מקבל תפרחת.

בכל מקרה, אחרי שעברנו על התפריט בחוץ וראינו שיש נציגויות אוסטריות וטראפיסטיות בברזים, נכנסנו.

התיישבנו על הבר. הוא הזמין אדלווייס כהה ואני, שמנסה לתרגל סובלנות לפחות בכל הקשור לבירה, גמברינוס. האדלווייס מוגשת בכוסות ממותגות עם  צריבת זכוכית של האלפים שגרמה לי להתגעגע לשרונסקי חברתי הגולשת ולצלילי המוזיקה (ביולי האחיינית מגיעה לארץ – אני כל כך הולכת להושיב אותה לצפות איתי בזה!), הגמברינוס בכוס ממותגת אף היא. הגמברינוס היתה כייפית, לא מרירה מדי ועם סיומת גרעינית שאני מחבבת. האדלווייס, כחיטה כהה, טיפה מתכתית, עם הדהוד בננה שצריך להתעמק כדי להרגיש.

את הבירה ליוותה מנת לנגוש: לחם אפוי, מטוגן עם שום והר של גבינה, מהמאכלים הגאוניים האלה שגורמים לך לקוות שלמרות שביתת הרופאים יש באיכילוב איזה קרדיולוג בסטנד ביי.

אחרי שהבטן רופדה התלבטנו עם מה להמשיך והחשאי הציעה להשוות בין החיטה הבהירה של הארדינגר לאדלווייס הבהירה, אז הזמנו את שתיהן. באדלווייס מורגשים מאוד שני הטעמים הבולטים, בננה וציפורן וגם קצת קלמנטינה. בהתחלה הרחתי בכוס חומר חיטוי, אבל האף שלי נאטם מהר כשאני שותה. אחרי שהוא נרגע אז ההרמוניה, בניצוחה של הבננה, הורגשה.

הארדינגר, גרמניה מגניבה שכמותה, מרירה כשותית, עם אף פרחוני וקצת דבשי.

האדלווייס הכהה היתה ההצלחה של הערב. כשחיפשתי אותה בספר לא מצאתי ואני מניחה שהיא הגיעה לארץ אחרי ההורדה לדפוס, כי בבהירה נתקלנו די הרבה ואף שתינו.

(היי, הגעתי ל-30 בירות!)