המנדט הבריטי חוזר לכפר סבא

הזמן: חמישי בערב, וגם חמישי שעבר
המקום: Benny's Cask Ale Pub, מדרחוב ירושלים 46, כפר סבא
השותים: החשאי ואני, (+ קפטן תום ובועז בחמישי שעבר, הנהלת הדאנסינג קאמל ודירקטוריון מבשלת העם הערב)
הנשתים:בירות בוטיק ישראליות, גירסת הCASK.

[וואו 1: המחשב עדיין זוכר את הסיסמה של חשבון הוורדפרס הזה]

[וואו 2: אני אשכרה זוכרת איך משתמשים בלפטופ]

וואו 3: סופ"ש מעולה בפראג ושבוע של טיול פאבים בצפון אנגליה לא הצליחו לגרור אותי לכתוב, אבל פאב בכפר סבא כן.

טוב, לא ממש וואו. אני חפצה בקיומם וברווחתם של כל אחד ואחד מעשרות הפאבים שביקרנו בצפון יורקשייר ובמערבה, אני רוצה שהבר השכונתי ההוא שמנוהל על ידי מהגרים מרוסיה באחת השכונות השקטות של פראג ימשיך להגיש בירות של De Molen ההולנדיים ושל ברודוג, אבל במקרה הטוב בתי העסק הנהדרים האלה ימשיכו להתקיים גם בלעדי ובמקרה הרע הם יפסיקו להתקיים גם אם אצליח לפנות זמן פיזי ונפשי כדי לספר עליהם לאלפי התיירים הישראלים שפוקדים את האדרספילד או את האזור שמרוחק מגשר קארל יותר משני מטרים. פאבים מתקיימים ומשגשגים בתוך הקהילה שלהם, תיירים זה בונוס. למרות שהמשפט שתי גדות לירקון, אחת שלנו השניה של לבנון הוא נר לרגלי ב-99 אחוזים מהמקרים, בירה מהווה את האחוז שגורם לי לחצות את הירקון, את האיילון ואת מחלף לה גארדיה. אקט חלוצי או התאבדותי כפתיחת פאב שמגיש אך ורק בירות ישראליות ועוד ב-CASK הוא לא רק סיבה להגיע לכפר סבא, הוא גם סיבה לגרד את החלודה ולכתוב*.

Benny's Cask Ale Pub הוא חלום שמתגשם, חלומו של בני קריגר. אולי השם שלו לא אומר לכם הרבה, אבל אם ביקרתם בשנים האחרונות בפורטר אנד סאנס או בנורמה ג'ין או בנורמן או בביר אנד ביונד ושתיתם, או לפחות נתקלתם בFuller's, בלהייבן  או ביטר אנד טוויסטד, זה בזכותו. אובססיה לבירות אנגליות וסקוטיות הכניסה אותו לעסקי הייבוא. אובססיה לאופן הצריכה המסורתי של אותן בירות, בפאב, מקאסק, הובילה אותו לפתוח פאב וכך לפני שבוע נחת בכפר סבא חייזר ירוק: פאב במרכז העיר, שמגיש בירות בוטיק ישראליות שנמזגות בשיטה הבריטית המסורתית.

כמה מילים על קאסק, כדי להסתנכרן. ככה שותים בירה בבריטניה. כן, גם היום, למרות ועל אף הדומיננטיות של חברות הענק שהכניסו לשוק את הלאגרים הזולים יותר והקלים יותר לתחזוקה ולשינוע, למרות שפאבים נסגרים על ימין ועל שמאל כי הבריטים מסתגרים בבית ושותים בירה מפחית מול תכניות ריאליטי. הפאב הוא חלק מהDNA התרבותי  של הבריטים והוא לא הולך לשום מקום, הרבה בזכות CAMRA, אירגון הצרכנים הגדול בבריטניה, ששמו הוא ראשי התיבות של Campaign For Real Ale. הוא נוסד בשנת 1971 כתגובה להתחזקות של תאגידי הבירה הגדולים ובמטרה לשמר את הפאב כנקודה מרכזית בחיי הקהילה, לטפח את מסורת בישול ושתיית האיילים והסיידר, לחנך את ציבור הצרכנים לשתיה איכותית, לסייע לעסקים ולמבשלות ולקדם חקיקה, תקינה ונהלים.

אז מה זה אייל אמיתי או Cask Ale? בגדול, זאת בירה לא מפוסטרת ולא מסוננת, שעוברת תסיסה שניה בחביות (במקור חביות עץ, היום בחביות מתכת) ונשאבת ללא תוספת של פחמן דו חמצני. הבירה יוצאת מהמבשלה לפני שהיא מוכנה לשתיה – השמרים ממשיכים לעבוד בחבית, ויוצרים בעצמם גיזוז, רך ועדין יחסית ללאגרים ולאיילים מתועשים. הגיזוז העדין והטמפרטורה הטיפה יותר גבוהה בה מוגשים האיילים הבריטיים הם הסיבה לסטריאוטיפ של הבירות האנגליות כשטוחות וחמות, אבל בעיני התוצאה היא בירה קלה מאוד לשתיה, עם טעמים וניחוחות ברורים, שלא נאבקים בקור ובגזים על תשומת הלב של איברי החישה. לאחר המילוי החבית נחתמת בפקק מיוחד. לקראת הפתיחה והכנתה לעבודה היא נפתחת, מחוברת לצנרת (תכלס לא חובה,אפשר לחבר ברז ישירות לחבית) ומוכנה לפעולה. מכיוון שמדובר בבירה לא מפוסטרת, היא חיה על זמן שאול, בין שלושה ימים לשבוע, תלוי בגורמים כמו איחסון וחוזק אלכוהולי.

החביות של הפאב של בני הוכנו במיוחד עבורו בבית מלאכה בצפון אנגליה וכל הציוד הנלווה – משאבות, שסתומים, פקקים וכדומה – הגיע אף הוא בייבוא אישי. בני נוסע בעצמו למבשלות בוטיק ברחבי הארץ וממלא את הקאסקים, שלאחר מכן מאוחסנים במרתף הקריר והחשוך שמתחת לפאב ומחכים לתורם.

בביקורנו הראשון שתינו את בירת החיטה של מוסקו ממושב זנוח ואת הפטריוט, השם החדש של האמריקן פייל אייל של דאנסינג קאמל, אחת הבירות הפופולאריות ביותר בקרב משפחת MK. בביקורנו השני לגמנו את האמבר אייל של נגב, את הדופלבוק של מייבירוביץ' (לאגר, לא אייל) ועוד פעם את הפטריוט. האמריקן בלטה לטובה. המרירות הכשותית שלה, שאנחנו מאוד אוהבים, מתעדנת ומתעגלת, והמאלטיות שלה, הכמעט-ביסקוויטית, יוצאת החוצה. האייל הענברי של הנגב תפסה כיוון קצת חמאתי, שדווקא באה לנו בטוב הערב – לרגע יכולנו להאמין שכשנצא החוצה נמצא את עצמנו פוסעים במדרכות האבן של עייירה קטנה השוכנת לחוף הים הצפוני.

אינסטוש באפלה

הערב ישבו בפאב שני חברים, שחיכו בסבלנות שהפיינט האחרון של נגב אמבר יימזג, כדי שהבירה שלהם, שמבושלת במבשלת העם, תנוקר ותחובר לצנרת, ולאחר מכן תישאב לכוס. כן, פיינט. המידה שמאז השתת מס הבירה כולנו למדנו להכיר. לפחות בשם, כי פיינט ישראלי זאת כל תכולת כוס בין 300 ל-450 מ"ל. בני משתמש בכוסות פיינט בריטיות – 568 מ"ל. הפאב מינימליסטי, לפחות כרגע. בר אחד, שתופס את החלל, שני לוחות ירוקים עם תפריט שמתעדכן כשבני מחליף את החביות, כמה תמונות של כפר סבא של פעם על הקיר, ומוזיקה שבני אוהב, וגם אני. פוגס, מדנס, ג'וי דיוויז'ן, דד קנדיז. חוץ מהקאסקים המתחלפים יש גם בקבוקים של בירות בוטיק ישראליות עבור מי שחייב CO2 בבירה, טיפה אלכוהול וצלחת נקניקים – אנחנו הלכנו ללחם ארז הכפר-סבאי והוויגן-פרינדלי לפני, אבל בבלוק של הפאב יש חומוסיה שאמורה להיות פתוחה עד 8 בערב, אם אתם מגיעים מוקדם.

 

*מה גם שמדינת ישראל היא חתיכת דושבאג. היא דושבאג מהמון בחינות, אבל הסיבה שהובילה לכתיבת הרשומה הזאת היא חוק הגבלת הפרסום על האלכוהול שעכשיו כולל גם את האינטרנט.  אורן אבראשי כתב על החוק בשבוע שעבר. למען הגילוי הנאות החוק הזה מגביל אותי כאשת שיווק אלכוהול, אבל כמי שמשווקת מותגים בינלאומיים, עם תקציב מחד ועם נוכחות אינטרנטית בינלאומית, החוק הזה הרבה פחות משפיע עלי ועל המותגים שבטיפולי מאשר על עסקים מקומיים וקטנים, כמו פאבים שכונתיים או מבשלות מקומיות. אז אם אני יכולה לפרגן למי שמדינת ישראל רוצה לסרס מתוך איזה טריפ מוסרני וחסר מודעות, אז למה לא? מה יקרה? בספק אם הרשומה הזאת תוביל להדחת קטינים לאלכוהוליזם או להמרת הרגלי השתיה של קטינים מוודקה פיגולים מעורבבת בתפוזים בגינה לצריכת בירה מקומית איכותית.