RSS

לילות מדריד

לפני שבועיים נשלחתי על ידי העבודה לאיים הקנאריים. אל תפתחו עיניים ואל תאמינו לכל מה שהתקשורת מאכילה אתכם: זאת היתה עבודה. קשה, מתישה, אבל וואלה, מתגמלת. באף מקום בסביבת העבודה הרגילה שלי, בין המשרד לחדר הישיבות לחדר האוכל, לא יוצא לי להתקל במראות כאלה: Nh Hesperia Lanzarote בגלל שאין טיסות ישירות מתל אביב ללנזרוטה ובגלל שנתבקשתי להגיע לאי יום לפני תחילת הפעילות, הוזמנה עבורי טיסה למדריד ליום רביעי לפנות ערב וטיסת המשך לחמישי בשעות הבוקר. לילה חופשי, לבד בעיר אירופאית גדולה. פולניות, כידוע, נחות בקבר ולכן, על אף הימים האינטנסיביים ונטולי השינה שקדמו לטיסה, תכננתי סיבוב ברים עצמי ועצמאי בבירת ספרד. בנוהל הרגיל, נכנסתי לרייטביר, חרשתי על דירוגים של מקומות והתייעצתי עם טובי המומחים בפורומים, שסימנו עבורי מספר ברים, בראשם הAnimal Bar, והבטיחו לי שהמדרידאים מבלים עד השעות המאוחרות ושאין לי מה לדאוג – אספיק לבלות ולשתות. אז זהו, שלא. נחיתה-הסעה למלון שסמוך לשדה-צ'ק אין-שטיפת פנים/ קרם לחות (הכרחי אחרי טיסה)-בירור בלובי בענייני תחבורה ציבורית-ריצה לאוטובוס-החלפה למטרו והנה אני בפלאזה בילבאו, בדקה לחצות. הכל מסביבי שומם למדי, אבל חדורת אמונה שמדריד, כעירו של צ'יץ', גם היא עיר בלי הפסקה, שמתי פעמי לאנימל בר. פתחתי את הדלת ועוד לפני שהספקתי לצעוד פנימה שמעתי את מילות האימה: sorry, we're closed. אף אחד לא שעה לתחינותי ולהסברים, שיש לי בערך שעה במדריד לשתות בירה טובה. גם בקבוק הם לא הסכימו למכור לי. לכי לאולדנבורג, ישר ושמאלה. שם פתוח. הלכתי. גם שם לא עברתי סלקציה – גם שם סגור. מסעדות הטאקו שבניתי שיסגרו לי את הפינה של קרקורי הבטן – בשלבי סגירה אף הן. ככה לבד, במדריד, עם רגליים דואבות ובטן מקרקרת, הבנתי שהעיר לא ממש מחכה לי ושעדיף שאחטוף תנומה לקראת הטיסה והעבודה למחרת. אבל אם אני כבר כאן, חשבתי לעצמי, אולי אעשה איזה סיבוב בבלוק, כי מי יודע מתי ואם אשוב למדריד? אז הסתובבתי, ואז מצאתי את עצמי כאן:

La Casa De La Cerveza

La Casa De La Cerveza

שלטים מוארים של גינס וביטבורגר לא ממש מלהיבים בירגיקס, אבל לוח הגיר של פילזנר אורקוול רמז שהבר פעיל וכשאין ברירה אז אין ברירה אז נכנסתי. איזה כיף שנכנסתי! La Casa De La Cerveza לא מאכזב את שמו: חוץ מ-7 ברזים המקררים שלו מאפסנים עשרות בקבוקים של מבשלות אירופאיות ואמריקאיות, מבירות טראפיסטיות מבלגיה ועד לFlying Dog ממרילנד. הם מגישים גם אוכל, פתוחים עד 3 לפנות בוקר, מדברים אנגלית והברמן החביב עשה מערוף וקימבן לי כריך טבעוני.

רציתי להתחיל עם בירה מקומית והברמן המליץ לי על VG Noster Copper Ale, אייל ענברי מחבל הבאסקים שלא הופיע בתפריט. למרות השאיפות לעצמאות של החבל הבירה הזאת ממשיכה את הקו המוכר כל כך של בירות קראפט ספרדיות – לא פוגעת ומתוקה מדי. אחריה דפדפתי לפרק הבלגי בתפריט כדי להשלים פערים ודירוגים והזמנתי שתי בירות שכבר שתיתי בעבר. גאודן קרולוס קלאסיק נמכרה בעבר בארץ ואפילו כתבתי עליה כאן בבלוג, ממש לפני שנתיים. אז היא היתה אחת הבירות האהובות עלי.  מאז לגמתי מאות בירות והטעם שלי השתנה. המתיקות הפירותית והטופי שפעם אהבתי כל כך עמוסים מדי עבורי היום. ל-Duchesee de Bourgogne יש תווית מרהיבה, אבל בקבוק שלם של בירה חמוצה היה קצת יותר מדי עבורי. חוץ משלושת אלה הצטיידתי בבקבוק של Achel Bruin, בירה טראפיסטית, לשימוש בעת חירום במהלך הפעילות בלנזרוטה*, תפסתי מונית למלון והצלחתי לראות עוד קצת מדריד – שער ניצחון כלשהו וסניף גדול של זארה.

מה שקורה בקנאריים נשאר בקנאריים, ובכלל זה הלאגרים הדלוחים שיצא לי ללגום שם. מעניינו של הבלוג הוא היום האחרון, בו עשינו את דרכנו חזרה לנמל התעופה בן גוריון. בין הטיסה מלנזרוטה למדריד וטיסת ההמשך ארצה חצצו כארבע שעות, אותן יכולנו להעביר בשיטוט בטל בדיוטי פרי  ובשתיית סן מיגל בלי אלכוהול (או עם) באחת הקפיטריות, או לנצל את הזמן ביעילות, לעלות על רכבת תחתית לעיר, לשתות סן מיגל במרכז, להצטלם ולחזור לבידוק בטחוני ולטיסה. זה מה שרוב המשלחת, בת ה-100+ משתתפים בחרה לעשות. אני, איך שהמטוס נחת מיהרתי לתחתית, מוכוונת מטרה. בבוקר לפני הצ'ק אאוט ערכתי רשימת ברים לפי שעות פתיחה ותחנות תחתית קרובות. ה-Bar Animal שוב חזר לתודעה והפעם, כשהדרך מוכרת, לא היה סיכוי שאפספס אותו. עליה למפלס הרחוב בתחנת בילבאו, הצטיידות בשקית ערמונים קלויים, כי אי אפשר לבקר באירופה בסתיו ולוותר על התענוג הזה, וריצה קלה לעבר הבר, שהפעם היה פתוח והסביר פנים.

אחרי חמישה ימים בגן עדן...

אחרי חמישה ימים בגן עדן…

הגעתי לגן עדן

הגעתי לגן עדן

הו כן! כ-10 ברזים מתחלפים + עשרות בקבוקים במקרר. בתפריט – כל השמות שגורמים לבירגיקס לתגובות פיזיולוגיות שאין זה ראוי לתיאור בבלוג. וכדי לעורר את החושים של אותם יודעי ח"ן – אם תמונת המדבקות שעל המקרר לא מספיקה לכם – קבלו רשימת הספק: Mikkeller Santa's Little Helper 2013, To Øl Ridiculously Close To Sanity ו- De Molen Hel & Verdoemenis Wild Turkey Barrel, שלושתן מהחבית, האחרונה באדיבות שני בירקיגס מדרום ספרד שישבו על הבר. בבקבוקים: Rogue Shakespeare Oatmeal Stout מארה"ב ומנורבגיה Haandbryggeriet Dark Force, שני סטאוטים אימפריאליים מעושנים, כבדים ומשובבי נפש, שחלקתי עם אותם שותפים אקראיים לשתיה, שהמליצו לי לנסות בירות של מבשלת Naparbier, שממוקמת באזור פמפלונה. הזמנתי את הAPA, וכשאחד מהבחורים יצא לרגע, השני סיפר לי שאותו בחור אייר לנפרביר את אחת התוויות – סיבה טובה להצטייד בבקבוק לשדה התעופה. חוץ מתוויות מרהיבות גם הבירה לא רעה, בהשוואה לבירות ספרדיות אחרות.

האנימל הוא בר נישתי, כזה שיכול להתקיים במקום עם זרימה מתמדת של תיירים וקהל קבוע. יש שם יין וקצת טאפאס לא ממש טבעוניים וההיצע משתנה בהתאם לסחורה שמגיעה לשם; התחתית עליה הונחו הבירות שהזמנתי הגיעה ממבשלת Bad Attitude השווייצרית, אבל באותו יום לא היו בירות שלהם במלאי, ובירת הכריסטמס של מיקלר בוודאי ובוודאי לא נמזגת שם לאורך כל השנה. מומלץ להסתכל במקרר ולא לסמוך רק על התפריט וכמובן – להתייעץ בברמן, שיודע לכוון. שעות הפתיחה של המקום מוזרות קצת, אז כדאי להתעדכן בדף הפייסבוק, שם גם עולים עדכונים לגבי המלאי.

בשדה התעופה, רגע לפני הבידוק, פגשתי שניים מחברי המשלחת, איתם חלקתי את בקבוק הIPA של נפארביר. גם אחרי חמישה ימים נטולי שינה ואי-אלו בירות עם אחוזי אלכוהול נדיבים, אני עדיין מסורה למטרה – הנה, תועדתי!

airport

אפשר לומר שהמשימה הושלמה בהצלחה.

*בסופו של דבר הבקבוק נארז בתוך זוג גרביים והוכנס למזוודה; בירה בלגית זה הדבר האחרון שהכבד שלי נזקק לו באי.

 

תגים: , , ,

חי, צומח, קצת פחות דוממת

20131023_225103

הזמן: רביעי בערב, שעה אחרי שגמרתי לעבוד, שעה לפני שהפכתי לדלעת
המקום: ארץ עיר 2.0, רמת החי"ל, תל אביב-יפו
השותים: החשאי ואני
הנשתים: מלכה אדמונית ונגב פורטר אלון

אחרי שכבר יצאתי משם באישון ליל ונפגשתי עם החשאי אחרי יום שלם של נתק, חזרנו יחדיו ללב המאפליה, קרי לרמת החי"ל. עד 9 בערב ביליתי שם במשרדי חברת ההפקה והרגשתי את האדרנלין מטפס, שניה לפני שכל העבודה ואחת הסיבות להיעדרות מהבלוג הזה בחודשיים האחרונים באה לידי ביטוי. רמת החי"ל הוא אחד מאזורי הבילוי הפחות מועדפים עלי. פקקים אינסופיים, חניונים מפוצצים, סניפים של רשתות בתי קפה ומסעדות והיעדר כל מרחב עירוני לא גורם לי לחבב את המקום. לא כל כך אוהבת להסתובב במקומות שאנשים לא גרים בהם ולכן מנסה לצמצם את המגע שלי עם האזור לביקורים אצל הגינקולוג שבחר להשתכן שם ולפגישות עבודה.

חזרנו כי ה-foursquare של דרור הביא אותנו לשם. צ'ק אין בערב הקודם במקום בשם ארץ עיר, שגרר תגובות שעוררו את סקרנותנו: בר שמבוסס על טהרת הבירות המקומיות ומחירי הרצה. החשאי ואני החלטנו שאלו סיבות טובות לסיבוב פרסה ולנסיעה חזרה מזרחה. הפורסקוור זייף, אבל הסתמסות קצרה עם דרור איפסה אותנו. רחוב הברזל 34, הבניין מימין לשגב אקספרס, ברחבה הפנימית.

ארץ עיר – הרשו לי להתעלם מה-2.0, מונח שכל מי שהתפרנס מעריכת תוכן בחמש השנים האחרונות אמור לתעב – נפתח בסוף השבוע שעבר על ידי שלושה שותפים שזה עבורם הנסיון הראשון בעסקי הבילויים. הם רצו להקים מקום ישראלי – אוכל ישראלי ובירה ישראלית ואווירה ישראלית – והצליחו לרענן את סצינת הבילויים המשמימה למדי של האזור, עם עיצוב רטרואי וכרזות של בירות בוטיק ישראליות חדשות שמעוצבות כמו פרסומות של תוצרי נשר ומבשלת שיכר לאומית ומבחר חביב של ברזים, מתוצרת מבשלות שריגים, בזלת, מלכה ונגב בקבוקים של הדובים, פאבו, שפירא ואחרות. היה מאוחר, לא זוכרת בדיוק. החשאי הזמין את פורטר אלון של מבשלת הנגב ואני ביקשתי נגב פסיפלורה שאזלה, אז בחרתי במקום שליש של מלכה אדמונית. הוגשו לנו פנכות של חמוצים וגרעיני חמניה וכדי לסגור את הפינה של מזון בריאות ביקשנו מנת צ'יפס שמצופה בגרידת לימון ותבלינים ומגיעה עם חרדל, קטשופ ומיונז. יש אפשרות לשלושה גדלים מכל מנה, בחרנו את האמצעית והיא היתה נדיבה יותר משתיארנו. חוץ מצ'יפס יש בתפריט אופציות טבעוניות נוספות ומעניינות, כמו סלט בורגול ומשהו על בסיס סביח שבטח נזמין בביקור הבא (בלי ביצה, נו).

שלו ושלה

שלו ושלה

והבירות? מה עם הבירות?!? זה בלוג בירה, לפני הכל. אז הבירות סבבה: מגיעות בכוסות ממותגות ועולות בהרצה 24 ש"ח לכוס גדולה, 16 לקטנה. בתפריט כתוב חצי ושליש ובעולם מושלם גם אני הייתי כותבת חצי ושליש, אבל בפרובינקיה ג'ודיאה חיים אנחנו ועליית המיסים הובילה להקטנת הכוסות. זה לגיטימי, כמו שלגיטימי לדעת מהי המידה המדוייקת של מנת הבירה. כך או כך, מחירים מצויינים להרצה, לבירות שנמזגו מצויין – טריות מאוד ונטולות פגמים שנובעים מברזים לא מתוחזקים. כולי תקווה שהרמה תשמר ושמבחר הבירות והברזים יגדל.

יש משהו בארץ עיר שעונה על צורך באזור התעשיה המנוכר הזה: בר באווירה ישראלית, מבחר ייחודי של בירות שאת רובן, אם לא את כולן, קשה להשיג במקומות אחרים באזור, חלל מעוצב – כזה שאפשר לאכול בו עם קולגות (לכשהמקום ייפתח גם בשעות הצהריים). לאלה שסונג'רו לטפל באורחים מחו"ל המקום סוגר את הפינה של משהו ישראלי אותנטי שאיננו החתוליה שהולכים אליה ברגיל עם כרטיס הסיבוס, ולחבר'ה מהעבודה הוא עונה על השאלה לאן לצאת עם חובשי הכיפות שבחברה – המקום כשר.

20131023_225116

אני ממש מקווה שהמקום יחזיק מעמד וישגשג. יש לו קונספט מעניין והבעלים מלאי רצון טוב והתלהבות. תשמרו על מחירים נורמאליים ותתחזקו את הברזים ואנחנו בטח נגיע שוב – יותר מהפעמיים בשנה של הביקורת אצל פרופסור גולן וגם בלי קשר לפגישות העבודה במורד הרחוב.

(הערה חשובה: בתקופת ההרצה ארץ עיר פתוחה רק בערבים, מינוס שישישבת. ר' סעיף כשרות)

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 25 באוקטובר 2013 ב- ישראל, לאגר

 

תגים: , , , ,

שישי של בירה ישראלית

הזמן: שישי האחרון של חודש אוגוסט
המקום: פסטיבל הבירה של מטה יהודה בצהריים, מסעדת טאיזו בתל אביב בערב
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות שונות ומשונות בצהריים, אלכסנדר טאיזו בערב

פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה תמיד היה אחד מאירועי הבירה החביבים עלי. היה בו תמיד את הרוח הקהילתית והמשפחתית שחסרה בפסטיבלים מסחריים אחרים, ובמקום הגבלת גיל ומאות טינאייג'רים שזה עתה הגיעו לגיל שאפשר להתחיל ומגיעים עם אג'נדה שכוללת פיצוי על כל 18 השנים בהם צריכת האלכוהול שלהם לא התבטאה בראש חוצות, האוירה בפסטיבל מטה יהודה תמיד היתה רגועה יותר וידידותית – אפילו אני, שבימים כתיקונם דוגלת בכל פרקטיקה ויקטוריאנית בסוגיות חינוך וחיברות ילדים, נהניתי מנוכחותם בפסטיבל. תמיכת המועצה האזורית בעסקים קטנים (או בתחביבים גדולים) של תושבי האזור ראויה לציון ומהווה מושא לקנאה מצד אלה שהרשות המקומית שלהם עסוקה בבריונות כלפי עסקים קטנים.

לא ביקרנו בפסטיבל, שמתקיים, אם אינני טועה, פעמיים בשנה, זה זמן מה, אבל אתמול בבוקר החלטנו לחצות את שישים הקילומטרים שמפרידים בין מגדלי היוקרה לצומת גבעת ישעיהו ולבקר ביומו השני של הפסטיבל. הגענו ממש בסיום ההקמה, טיפה אחרי 11 בבוקר. המתחם להט מחום והמאווררים זרזפו מים על כשני תריסר רוכבי האופניים שסיימו את המסלול שלהם בלגימת בירה צוננת. בערב הקודם, כך סיפרו לנו, הגיעו כ-3,000 אנשים, בתוכם הרבה מבוגרים, שנהנו מהופעה, מג'אנק פוד ומבירה. הסתובבנו שם כשעתיים שבמהלכן הגיעו עוד ועוד אנשים, גם משפחות, אבל עם ילדים גדולים ובגיל שתיה.

IMG_20130830_124917

מי היו שם? החשודים הרגילים – שריגים, שפירא, באסטר'ס עם הסיידר ועם החוצפה IPA שמבושלת בבית, אביר האלה ומבשלת השחר, ללה, מבשלת הנגב, המרכז לבירה ביתית, ואורחים מרחוק: דאנסינג קאמל התל אביביים והצבי הכפר סבאים, שמבשלים חוזית במבשלת העם. וגם טאקוונביר, מנו, מבשלת שמשון שפתחו פאב בקיבוץ צרעה ושבקומוניקטים היחצניים שליוו את הפסטיבל הוגדרו כותיקי המבשלים באזור, ומבשלת מוסקו שקיבלו את הרשיון לפני מספר חודשים וכבר מעמידים מתחמים מרשימים באירועים. שכחתי מישהו?

מבחינת הבירות, לא טעמנו משהו חדש שהרטיט את נחירינו ואת בלוטות הטעם. פוסט שני ברציפות שאני גומרת את ההלל על הדאבל IPA של ישרא-אייל, אבל היא באמת שווה את זה. גם הבירות של ללה חביבות עלינו למדי, וכבר נמאס לי לכתוב על דאנסינג קאמל-שריגים-שפירא, אבל לא ממש מתחשק לי לכתוב על בירות שכל קשר בין התווית שלהן לתכולת הבקבוק מקרי במקרה הטוב ומביך במקרה הפחות טוב. האם זאת סטגנציה? אובדן תקווה וייאוש כללי עקב המיסוי ופשיטות של מע"מ על מבשלים ביתיים? סתם אדישות? בורות? התפשרות על מכירת תוצרים בינוניים כדי לא לבזבז אצוות בישול? ואולי זה אנחנו, שבשנתיים וחצי מפתיחת הבלוג ומהפעם הראשונה בה פקדנו את פסטיבל הבירה הכפרית של מטה יהודה טעמנו אלפי בירות מעשרות מדינות, חידדנו את החושים והעלינו את סף הריגוש? לא יודעת. האוירה המהנה עדיין נמצאת שם בפסטיבל מטה יהודה, נשמח אם בפעם הבאה ניווכח בחידושים ושיפורים בתחום הבירה, ושהטמפרטורה תהיה אנושית יותר.

בערב, אחרי שני פרקים של מד מן ומקלחת, חזרנו למכונית והדרמנו עד בגין פינת רחוב הרכבת, לארוחת ערב בטאיזו. אם לא שמעתם על טאיזו, כנראה שאתם קוראים וואינט יחסים במקום אקטואליה בוערת, קרי מדורי ביקורת המסעדות. הזמנו 3 שבועות מראש, התרענו על צמחו-טבעונות מבעוד מועד ובמשך שעתיים פונקנו במנות מופלאות ועשירות. לראשונה שמענו על הטאיזו מספר חודשים לפני הפתיחה. ידידינו א', שאיכשהו היה מעורב בייעוץ אלכוהולי למקום שבבעלותו של הבעלים של וודקה סטוליצ'ניה, סיפר לנו שבמקום תוגש בירת בית שאלכסנדר מבשלים במיוחד למקום – לאגר אסייאתי יבשה. עכשיו, א' שופע בסיפורים שנשמעים לא סבירים בעליל, וכל נסיון לאמת את השמועה עם אנשי בירה נחל כישלון, עד לפתיחת המסעדה, אז השמועה התבררה כנכונה, כמו שאר הסיפורים הלא-סבירים של א'.

20130830_194256איך הבירה? זהובה, מעט עכורה, עם ראש קצף גדול. ארומה של לתת ושל כשות גרמנית – עשבונית וטיפה פרחונית. בפה מורגשת הלתת, מעט מתיקות ומעט מדי יובש. גוף קל. יותר מרירות היתה עושה לבירה טוב. מחיר – 32 ש"ח. גבוה, אבל פחות ממחיר בקבוק של בירה ישראלית בברים רבים בעיר, וייחודי למקום. טאיזו היא מהמקומות הבודדים בארץ עם בירת בית אמיתית, כזאת שבושלה במיוחד עבור המסעדה או הבר. רוב המקומות שמגישים "בירות בית" מוזגים בירה צ'כית/ אוסטרית כלשהי שהיבואן שאיתו הם בהסכם מספק להם יותר בזול.

 
5 תגובות

פורסם ע"י ב- 31 באוגוסט 2013 ב- ישראל, לאגר יבש

 

תגים: , , ,

פסטיבירה בבירה

הזמן: שוב רביעי בערב
המקום: שוב בחרוסלמה, הפעם בפסטיבל הבירה
השותים: החשאי ואני ואלפים אחרים
הנשתים: נגב אואזיס, Isra-Ale Chutzpa Double IPA

הפרזנטציה של יום רביעי הסתיימה מוקדם מהצפוי. במקום לחזור הביתה ולנסות להשלים שעות שינה או שעות מד מן, אספתי את החשאי מהעבודה שלו ובהחלטה של רגע שוב עלינו לירושלים, לפסטיבל הבירה.

זאת הפעם הראשונה בה ביקרנו בפסטיבל הבירה של ירושלים, שנערך תשע שנים ברציפות (כלומר, הוא התחיל קצת לפני שברחנו מהעיר). השנה התארחה במתחם ההכרזה על הזוכים בתחרות הלונגשוט למבשלי בירה ביתיים. למען הגילוי הנאות אכתוב שלפני כחודשיים התחלתי לעבוד בחברת טמפו, שמייבאת לארץ את סמואל אדמס, נותנת החסות ומעניקת הפרסים לתחרות. אמנם לא בחטיבת הבירה, אבל עדיין אני עובדת בחברה.  מכל מיני סיבות שרחוקות מבירה, אהבת בירה או בישול בירה מרחק שמים וארץ די יצא לי החשק ללוות את התחרות ולסקר אותה או אפילו להגיע לטעום את הבירות. אבל בסוף מצאנו את מרווח הזמן ובעזרת הווייז הגענו בדיוק לרגע ההכרזה. ברכות לכל הזוכים. אין לנו מושג איך היו הבירות, כי עד שהגענו כל המתחרים כבר סגרו את הבאסטה. ההסתפחות לפסטיבל מסחרי שמטרת המציגים בו היא מכירת בירה הגבילה את המציגים במתחם הלונגשוט למזיגת 4 ליטר לכל בירה שמשתתפת בתחרות – ללא תשלום. תנו לבאי הפסטיבל בירה בחינם – הם לא יקחו? ברור שכן! 4 ליטר הם פחות מ-40 כוסות טעימה, כשלוקחים בחשבון פחת ומזיגות לא מדויקות; בהתחשב בנתונים הללו לא היה לנו סיכוי לטעום משהו, אז לא נתייחס לזוכים, אבל נפנה את מבשלת ז'אן, שאנשיה קיבלו כרטיסים לGreat American Beer Festival לבלוג של דרור טרבס, לסקירה של הפסטיבל ושל מבשלות בקולורדו היפה.

את רוב הזמן שלנו בפסטיבל העברנו במתחם המסחרי, שהרגיש כמו טעם העיר רק עם בירה במקום אוכל (תודה לעובדת כחולת השיער מהביר מרקט ביפו על התיאור המדויק): המון אנשים שבאו בשביל הבילוי: מוזיקה, דוכנים, ג'אנק פוד וכמובן – בירה. הרווינו את צמאוננו בדוכן של נורמן פרימיום, שהשיקו השבוע את אואזיס מבית מבשלת הנגב. אל תחפשו אותה באתר של המבשלה, שלא עודכן לגבי הרחבת קו המוצרים. זאת בירה קיצית בת 4.7% אלכוהול, קלה לשתיה, עם ניחוחות של ריבת תפוז ודשא וטעמים בולטים של לתת. בירה קיצית כיפית, crowd pleaser במוצהר, ומוצלחת ככזאת. לטעמי גוף קליל יותר היה מוסיף לה, אבל בכל זאת נהנינו מאוד. חוץ ממנה שתינו גם את חוצפה – הדאבל IPA החזקה, היבשה והמעולה של Isra-Ale. הסיידריה כשרה לפסח ולכן הבירה מבושלת בבית ונמזגת רק באירועים מיוחדים. אם אתם נופלים עליה – שתו אותה. זאת אחת מבירות הIPA המוצלחות ביותר שמבושלות בארץ.

היו מתחמים של המבשלות/ ייבואנים הגדולים, מתחם פעיל של בירות בוטיק ישראליות עליו ניצח לאון מפאב הגלן (ר' רשומה קודמת. מאז כבר הספקנו לבקר בו שוב), דוכנים של מבשלות וייבואנים קטנים יותר, ממוסקו ועד בישוף, אבל היינו עייפים והיה צפוף ורועש, אז כעבור שעה וקצת יצאנו. הייתי מפנה אתכם לאתר של הפסטיבל, אבל יש בו חלקים שלא עודכנו מאז הונחה אבן הפינה לבית המקדש השני ואין לי חשק להשיב את פני קוראינו ריקם כשהם ישאלו איפה אפשר להשיג בארץ את גרין קינג בבקבוק או את בימיש בחבית.

אין תמונות, כי הייתי עייפה מכדי לצלם. תתמודדו.

 
תגובה אחת

פורסם ע"י ב- 10 באוגוסט 2013 ב- ישראל

 

תגים: , , , , , ,

עונתתתרבות בירושלים

הזמן: רביעי שעבר בלילה
המקום: הגלן בר אשר בחרוסלמה על קו התפר
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות וסינגלים

תבורך גיסתנו שהביאתנו עד הלום. בזמנים טרופים אלה, שמורכבים מהמון עבודה, מעט לימודים וחסר אדיר בשאר תחומי החיים, היינו צריכים אותה ואת הקונצרט שלה ושל התזמורת הסימפונית ירושלים באולם הנרי קראון כדי לעלות לירושלים ולשבת בגלן בר. כך, אחרי יום שלם של התרוצצות בועידה ולפני כן ערב ולילה של התרוצצות בהקמתה של הועידה, אחרי שסגרתי את הפרויקט הגדול הראשון שלי בעבודה החדשה, הגעתי הביתה, החלפתי בגדים למשהו פחות רשמי והרבה פחות צנוע, אספתי את החשאי ונסענו. אחרי ההופעה המוצלחת של גיסוש הדלקנו את הווייז, כמיטב המסורת הירושלמית התבלבלנו בפניות עד שלבסוף הגענו למחוז חפצנו, שמעוטר בשלט פח חמוד עם הפיל של דליריום. הגלן נפתח לפני כחמש שנים שבמהלכן הגענו לבירה, שבמהלכן יצאנו מדי פעם לברים ירושלמיים, שראינו את הגלן מבחוץ כשהלכנו לפוקצ'ה בר (תירו בנו) או לחומוס בר סירא או לבר סירא או לקדוש – ועד רביעי שעבר לא נכנסנו.

Bar fight? For us? You didn't have to...

Bar fight? For us? You didn't have to…

איזה בזבוז אנרגיה וכסף. רבאק, איך המקום הזה קיים חמש שנים ורק עכשיו טרחנו לבוא בשעריו, שכשזה כל כך ברור שהפאב הזה פשוט נוצר בשבילנו??? חלל לא גדול ואפלולי, שורות שורות של סינגל מאלטים, חלקם בייבוא אישי, מצופפים על המדפים מאחורי הבר. מבחר גדול ומגוון של ברזי בירה, עם ייצוג מכובד לבירות בוטיק ישראליות, נמזגות מהברזים (נגב, שפירא, רונן חלקן מתומחרות מתחת ל-30 ש"ח. המוזיקה לא ממש מחרישת אזניים ולא ממש מעצבנת. האוכל פשוט, ג'אנקי ועם אופציות טבעוניות והגירויים הויזואליים אינסופיים – מתוויות של מהדורות נדירות ועד שלטי פח. אם ירושלים לא היתה החלאה שהיא והיו בה אפשרויות תעסוקה נורמליות ומעט סובלנות, אולי לא היינו בורחים ממנה לפני 8 שנים כל עוד נפשנו בנו ואז הגלן היה הבר הקבוע שלנו.

מה הזמנו? החשאי התחיל בפורטר אלון של מבשלת הנגב ואילו אני ביקשתי את הגלן דראפט – בירת הבית שמבושלת, אאל"ט, על ידי שמואל נקי, הלא הוא שמולץ. הבירה הוגשה בכוס של אבאים, כמו שאנחנו אוהבים, והיא זהובה ועכורה עם ריח דבשי וטיפה תפוז וביסקוויט לוטוס. הטעם, בהתאמה, תפוזי ודבשי עם מרירות עדינה וביסקוויטיות. ליאון, הבעלים של הגלן, נידב אינפורמציה וסיפר שהבירה מבושלת עם רום מתובל. שכחנו לשאול איזה, אבל די בטוח שלא הוסיפו לה סנטיליטרים מהדיקטנר מהמהדורה המיוחדת של Pusser's Navy Rum שמסתתר שם על המדפים. הבירה לא רעה בכלל, טיפה מחוספסת אבל כיפית. בסיבוב השני (אחרי הרבה מים ובליסת ירקות וכדורי פירה) החשאי שתה את ההודית המכוערת של רונן, אחד הברזים הפופולאריים במקום, שהוא אחד הבודדים שמוזגים את הבירה הגאונית הזאת מהחבית, ואני עברתי למשקה מזוקק כלשהו, אבל זה גם בלוג של משקאות מותססים וגם אין לי חשק לערבב ביזנס ופלז'ר, אז לא אפרט

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הכל טעים יותר בכוס כוורת

הבירות יצאו עם ראש קצף ונמזגו טריות. הברמנית ששירתה אותנו היתה עסוקה במזיגה ובהגשה ולא בקידום מכירות של שומדבר, דבר ראוי להערכה בהתחשב בזכרונותינו מבילוי לא מתוכנן ומבחיל קמעה בבר טרנדי וחסר נשמה בדיזנגוף לפני מספר ימי שישי. מתנדנת קלות מעייפות ומשיכר טיפסתי לקומת הגלריה כדי לצלם סלולרית את הבר ממעוף הציפור, וליד צנצנת גדולה של זיתים גיליתי מזקקה קטנה בה נוצר סינגל הבית.

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

מי צריך את ספייסייד כשיש את מי הגיחון?

התעכבנו על בירות הבוטיק הישראליות, אבל חוץ מהן נמזגות במקום בירות בלגיות כשימאי ומרדסו וברבר, וגם הובגובלין, טוכר ופרימטור, אבל ברוב המקרים ובניגוד לתמחור הסטנדרטי בפאבים, הישראליות זולות יותר. זה די מגניב (ודי מה שצריך להיות במדינה מתוקנת, לא?)

יש גם שעות שמחות ומבצעים ובכלל שווה להגיע לשם. לרחוב שלומציון המלכה 18 בירושלים.

 
2 תגובות

פורסם ע"י ב- 27 ביולי 2013 ב- לאגר

 

תגים: , , , , ,

פס רחב

הזמן: שישי הביל ומהביל
המקום: צפונית לגדה הצפונית של הירקון
השותים: החשאי ואני
הנשתים: בירות בוטיק ישראליות

בניגוד לכל הגיון, שהכתיב טיפול בהררי כביסות, הקדשת זמן לספר שבעל כורחו משמש בחודש האחרון כגלולת שינה, מירקור מאסיבי והתעללות בתעלה הקרפלית לטובת התואר הלא-מוחשי בעליל, וכמובן, קבלת שבת מסורתית דה-פאקטו באימפריאל, החלטנו שלמען בריאותנו הנפשית נחצה את הירקון ונצא מהבבילון לכמה שעות. ברגע שחתמתי על חוזה ההעסקה במקום החדש החשאי התחיל לתכנן טיולים ונסיעות וחרישת כבישים כמו פעם. לפני שנה בדיוק מכרנו את האוטו, שבזכותו רבות מהרשומות היותר מוצלחות בבלוג יצאו לפועל. אנחנו אוהבים לטייל, אבל עלויות החזקת הרכב התחילו להעיק, אז מכרנו. מגורים בסמוך לבערך כל קו אוטובוס רלוונטי לחיים שלנו הקלו על העניינים ובמשך שנה עם רב-קו, חופשי-חודשי, מוניות שירות ומוניות ספיישל חיינו טוב וחסכנו הרבה. כמה הרבה? נוציא מהמשוואה את ה235 ש"ח שהוצאתי כל חודש על חופשי-חודשי לפתח תקווה; את זה העבודה כיסתה. הוצאנו על נסיעות בסביבות 1000-1100 ש"ח לרבעון. בלי ביטוח, בלי תיקונים, בלי דלק, בלי חניונים. אמנם חיינו יפה בלי מכונית צמודה, אבל קצת חסרה לנו האפשרות לטייל בספונטניות. הצטרפותי לעולם הליסינג החזירה את האפשרות הזאת ואתמול, אחרי גיחה קצרה לתהום, קרי תאי המדידה של H&M סניף קניון השרון בנתניה בשישי בצהריים בסוף עונה, מילאנו את מיכל הדלק ושמנו פעמינו צפונה. הכיוון – מבשלת Fass בדרום רמת הגולן, בה תכננו לבקר עוד בחורף, כשנסענו למבשלת הגליל. בגלל שיצאנו מאוחר והשבת נכנסה מוקדם שינינו אז את התכנון והגחנו לפאבו. אתמול, אחרי שהתקשרנו ושמענו שהמבשלה פתוחה עד 6 בערב, לקחנו את הזמן ועצרנו ראשית כל לצהריים ביעד אוכל-בירה שתכננו לבדוק כבר די הרבה זמן.

שווארמה החסידה ממוקמת ברחוב הראשי של כרכור, מטר מפלאפל דבורה המיתולוגי. יש שם שווארמה צמחונית משני סוגים, מדשאה שאתמול התקיים בה יריד אומנים ומתחם אחורי בשם פאב החסידה שמגיש אוכל של פאבים עם אופציות טבעוניות ומוקדש לבירה ישראלית. בבקבוקים – מלא דברים. מהחבית – זוגות-זוגות של בירות ממבשלות שונות: שניים טמפו (מכבי וגולדסטאר), שניים בזלת, שניים נגב, שניים מלכה, שניים אלכסנדר, שניים דובים… שכחתי מישהו? אולי.

הזמנו שווארמה טופו ושווארמת סייטן בלאפות ונכנסנו לפאב האפלולי. שליש נגב פורטר אלון טריה ונהדרת לגברת, חצי אינדירה של הדובים לאדון. חצי אמיתי ב29 ש"ח ט.ל.ח.20130712_135051המקום היה ריק כשהגענו, כי כל הלקוחות ישבו בחוץ עם הילדים והנכדים וצפו באיזו הופעה היפית שהתקיימה שם. צילמתי רק תמונה אחת, אז קשה לראות שיש כל מיני אפשרויות ישיבה, החל מתא עגול וכלה בשולחנות גבוהים. נחסך מכם גם ציור קיר אייר-בראשי פסיכדלי של להקת חסידות עם תופים וגיטרות אבל אולי אתם יכולים להבחין בגזע העץ עם הקן ובקורות העץ על התקרה. מגניב שם ממש ובטוח נחזור, גם בשביל האוכל הטבעוני וגם בשביל הבירה והאוירה המאוד נינוחה.

(המייסדים 26 כרכור, והנה הפייסבוק שלהם).

שבעים ומפוייסים חזרנו לאוטו. ואדי ערה, עמק בית שאן, ימינה בצמח וקדימה לBadlands, לקיבוץ גשור בדרום רמת הגולן, מקום שאפילו לוייז לקח זמן למצוא אותו. שם, במבנה שפעם שימש כחדר האוכל של הקיבוץ, פתחו האחים חגי ואור פס מבשלת בירה, אחרי נסיונות של בישול ביתי. הם חשבו בהתחלה על אחד מבתי הילדים שכבר לא מלינים ילדים, מן הסתם, אבל המזכירות או איך שלא קוראים למי שמנהל בימינו את הקיבוצים, לא ששה להקצות להם חלל עבודה באמצע אזור מגורים אז הם קיבלו את חדר האוכל. די מגניב. כחדר אוכל המקום לא כזה גדול – הקיבוץ קטנצ'יק – אבל כברופאב הוא גדול ומרווח.

מבשלת פס, מבט מבחוץ: שפריץ מוכתם מגשם ועמוד תומך מהסבנטיז.

בחורף הם הציגו בתערוכת Beers את שני התוצרים שלהם עד אז: בירת חיטה, כי ישראלים אוהבים חיטה, ובירת פורטר, כי זה מה שהם אוהבים. בינתיים נכנסה לתפריט גם לאגר.טעמנו את שלושתן. בחיטה ניכר הטעם של הציפורן והמסטיק יותר מהבננה. היא כהה ולא ממש עכורה, הגוף שלה מלא ולמרות זאת, היא מאוד קלה לשתיה. הפורטר יפהפיה: ראש שטני וגוף חום-אדמדם כהה. יש לה ניחוחות של עץ ומעט צימוקים, טעם יבש ומריר עם טיפה מתיקות וטיפ-טיפה חמאתיות, שטיפ-טיפה מקלקלת. הלאגר הכהה עכורה, כהה ודבשית עם ניחוח מתוק. היא הבוסרית ביותר מבין השלושה וחסרה את הפריכות המרירה שמאפיינת לאגרים ואת טעמי הלתת. לדעתי הבירה המוצלחת משלושתן היא החיטה.

 

יש שלושה גדלים של כוסות במבשלה: 270 מ"ל לנוהגים, 330 מ"ל וחצי שקרי לכיוון השני. אם בתל אביב כוס גדולה היא "פיינט ישראלי" בן 400 מ"ל, הרי שבפס מדובר בפיינט אימפריאלי – 568 מ"ל. המחירים – 18, 21 ו-26 ש"ח בהתאמה. איפה זה ואיפה ה-34 ש"ח ששילמתי על בקבוק של שפירא חיטה בדיזנגוף בשבוע שעבר? האוכל גם הוא זול בטירוף. ארוחת הצהריים מילאה אותנו אבל כדי לאזן את הבטן לקראת הנסיעה הזמנתי אדממה עסיסית, מלוחה במידה שהוגשה עם פלח לימון במחיר 17 ש"ח לערימה מכובדת שלא הצלחנו להשתלט עליה.

סיירנו במבשלה שהאחים פס בנו בעצמם בשטח שהיווה בעבר את המטבח של הקיבוץ, שמכילה מיכלים שחולצו מכלמיני מקומות באזור ושופצו על ידי מומחה נירוסטה, סיפור שמזכיר קצת את הבניה של מבשלת סלארה מעמק יזרעאל. אפשר לראות שהמיכלים לא סטנדרטים:

_MG_7670

ישבנו שם קצת פחות משעתיים, עד שהשעון הורה על הפיכת המקום לדלעת כשרה עם תעודות, וחזרנו הביתה.
לגמרי במקרה בירת החיטה נמזגת השבוע בביר מרקט ביפו. לאחרונה הם התחילו לשווק למסעדת מושבוץ במושב רמות ועם קבלת הרישיון – הם בסיום התהליך, כך סיפרו לנו – בטח יתאפשר להשיג את הבירות שלהם במקומות נוספים. אולי אפילו בפאב החסידה בכרכור. אבל כחסידי ברופאבס וטיולים אנחנו ממליצים בחום להגיע עד לשם ולשתות.

פס בית בירה – קיבוץ גשור,  טלפון: 04-6764108

 
השארת תגובה

פורסם ע"י ב- 13 ביולי 2013 ב- ישראל

 

תגים: , , , ,

שלוש בעשר: קל בפתח תקווה

הזמן: לפני חצי יובל
המקום: אי-שם מעבר לאילון
השותים: הצדיקים שלי מרייטביר!!!1
הנשתים: Bohemian Original Czech

צרות שבגוף הובילו אותי לדאון-טאון פתח תקווה, 10 דקות נסיעה מעבודתי הקודמת ועשרים מיליון שנות אור מחיי היום יום שלי. לכאורה, מרכז העיר לא שונה ממרכזי ערים אחרות. אותו תמהיל של מכולות, באזארים, פיצוציות, תחנות מוניות וריח כבד של טיגון ישן. לפתח תקווה יש גם שוק עירוני, מדרכות רחבות וכיכר גדולה – נכסים שהנהגה עירונית נורמלית היתה מממשת ומתשמשת לאירועי תרבות, לפיתוח ולהפיכת המרחב לפחות אלים וליותר נעים. ג'נטריפיקציה, השם ירחם? לא, כי השקעה בגטאות המשכנתא וחנויות הרשת של אם המושבות ממש מועילה ומיטיבה עם כלל העיר. עד שפתח תקווה תהפוך לגבעתיים הבאה – זה יקרה כשפילים ורודים מעופפים לא יהיו חלק מהדליריום טרמנס של שיכורי העיר או מפרוייקט "אמנים מעטרים פסלי פיברגלס של חיה רנדומלית שיוצבו בפינות רנדומליות" שיהגו פרנסיה -  כנראה אכנס לדיכאון בכל פעם שאבוא בשעריה ואאלץ לכלות את יגוני באינג'ירה הכי טובה שאכלתי עד כה ובלאגר אתיופי דליל ולא מספק בבייאנטו (בר כוכבא 8, בפנים). זאת אכן היתה התוכנית וכשיצאתי מהמרפאה הפרטית (ותודוש למערכת הבריאות הישראלית שמנפיקה תורות למקרי חירום לאמצע הקיץ) שמתי פעמי לבייאנטו, אבל בדרך נתקלתי במכולת רוסית.

הו, המכולות הרוסיות. כמו קליפורניה למחפשי הזהב, כמו איביזה לבריטים לבנבנים, כמו צנצנת דבש שנשארה בחוץ לנמלים – מכולות רוסיות הן מגנט-על לבירגיקס. אוצר בלתי נדלה של פחיות ומותגי מדבקה עלומים, ייבוא ממדינות אקזוטיות כאוקראינה ולטביה ומחירים שפעם השתלמו ממש ועכשיו קצת פחות. סקירה קצרה של המדף גילתה את זה:

BohemianBohemian Original Czech, אומרת התווית הירקרקה. לא מכירה. קונה. יש איור פיראטי של דוב שאוחז בכוס, עיטורים של שעורה – קלאסי. בירה צ'כית חדשה, מה צריך יותר מזה בקיץ?

זאת היתה שאלה, שהתשובה עליה פשוטה: אחוזי אלכוהול נמוכים. חם בחוץ. עזבו אותי עכשיו מגוף ומניואנסים. תנו לי משהו קל, קצת מריר ומרווה, שאפשר לשתות הרבה ממנו בלי לרצות למות. והנה, הבוהמיין מספקת גם את זה: 2.8%. מה רע?

זאת גם שאלה, שהתשובה עליה סביב שולחן הבירגיקס היתה פה אחד – הבירה. במזיגה, היא לא נראית מזיקה. צלולה, זהובה ובהירה, אבל הכיף הגדול מגיע במפגש עם האף – שלי הריח שתן וקרטון – ומתעצם עם הלגימה. בפה שלי הורגש תירוש ונייר ומשהו מאוד גולמי אבל לא טוב. הגוף של הבירה, כמו שאפשר לנחש ממקרא אחוזי האלכוהול, קל מאוד והסיומת מתקתקה וגם קצת דוחה. היא קלה לשתיה, ולא ממש מורגשת. אפשר פשוט לגמוע אותה ולהמשיך הלאה. כבר עדיף לשתות מים או סודה.

המחיר? 7 ש"ח או 3 ב-18. מזל שקניתי אחת.

לא פשוט להכין בירה טובה ללא אלכוהול. בדרך כלל יוצא משהו נטול גוף לחלוטין וגם נטול טעם. לדובים הצליח יותר מלאחרים עם הבייבי אייל שיצאה בשנה שעברה, אבל בעיני זאת הבירה החלשה ביותר שלהם ובואו ננסה להתעלם ממשחק המילים המטומטם שיצא כאן.

אה, ולמרות שמה, הבוהמיין אוריגינל צ'ק היא בכלל לא בירה צ'כית. זאת בירה פולנית ממבשלה שמכינה בירות מדבקה כאלו ואחרות. לא חשתי מרומה יותר מהפעם בה נתקלתי בבירה טראפיסטית שמגיעה הישר ממועצה אזורית מטה יהודה.

 
6 תגובות

פורסם ע"י ב- 28 ביוני 2013 ב- בירה ללא אלכוהול

 

תגים: , ,

 
הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 240 שכבר עוקבים אחריו